מזמור קכו (א) - בשוב ה' את שיבת ציון

  • הרב אלחנן סמט

"בשוב ה' את שיבת ציון" - מזמור קכ"ו


(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת

א

בְּשׁוּב ה'
אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן
הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.

ה

(ד) שׁוּבָה ה'
אֶת שבותנו (שְׁבִיתֵנוּ)
כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב.

ב

(ב) אָז יִמָּלֵא
שְׂחוֹק פִּינוּ
וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה

ו

(ה) הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה
בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.

ג

אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם:
הִגְדִּיל ה'
לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה.

ז

(ו) הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה
נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע. 

ד

(ג) הִגְדִּיל ה'
לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ
הָיִינוּ שְׂמֵחִים.

ח

בֹּא יָבֹא בְרִנָּה
נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו.

בתודעתם של רבים מהווה מזמור קכ"ו בן זוגו הניגודי של מזמור קל"ז. אף ששני המזמורים הללו משקפים תקופה היסטורית אחת - זו של גלות בבל ושיבת הגולים לציון, מזמור קל"ז מתאר את חוויית הגלות, והוא ספוג בכי, געגועים וזכרונות מרים, ואילו מזמור קכ"ו מתאר את חוויית השיבה לציון, והוא מלא שחוק, שמחה ורינה.[1]

באמת, הבדל גדול יש באופיים של שני המזמורים הללו, ומפני הבדל זה יש לדון בשייכותם זה לזה מבחינת הנושא הנידון בכל אחד מהם ומבחינת התקופה ההיסטורית.

בראש העיון למזמור קל"ז אמרנו כי אין עוד כמזמור הזה בספר תהילים, המתאר את הנסיבות הקונקרטיות של הזמן והמקום שבהם נאמר, ואת הרקע ההיסטורי לאמירתו. על מזמור קכ"ו, לא רק שאין לומר דברים מעין אלו, אלא שהמצב ממש הפוך: הרקע ההיסטורי שלו - מעורפל; נקודת הזמן שבה נאמר חלקו הראשון של המזמור (בתים א-ד) - שנויה במחלוקת המפרשים; היחס בין שתי מחציותיו - מעורר קושי; ושייכותם של בתים ו-ח למה שלפניהם אינה ברורה.

א. "לשוב שבות" - מה פירושו

השאלה הראשונה הניצבת לפנינו היא מה פירושן של המילים "בשוב ה' את שיבת ציון" וכן "שובה ה' את שביתנו".

למפרשים הקדמונים הייתה תשובה ברורה לשאלה זו, ורש"י מנסחה בקיצור ובבהירות:

בשוב ה' את שיבת ציון - מגלות בבל.

ויש ממפרשינו שפירשו מילים אלו (ואת המזמור כולו) על הגלות האחרונה ועל תקוות החזרה ממנה לציון (ראה לדוגמה בפירוש אבן יחיא).

הצירוף 'לשוב שבות' או 'להשיב שבות' (וכן אותם צירופים עם המילה 'שבית' שהיא כנראה זהה ל'שבות' ומתחלפת עמה פעמים רבות בקרי וכתיב) חוזר במקרא כשלושים פעם. במזמורנו מופיע צירוף זה בוודאות בבית ה "שובה ה' את שביתנו (כתיב: שבותנו)", אך נראה שאף בראש המזמור - "בשוב ה' את שיבת ציון" - הוא אותו צירוף עצמו, שבא בצורה שונה במקצת.

ובכן, מה פירוש לשוב שבות / שבית / שיבת?

התרגומים הארמיים תרגמו שלוש מילים מתחלפות אלו כמעט בכל מקומות הופעתן במקרא במילה 'גלות'. נראה שהם גזרו את השם 'שבות' - 'שבית' מן השורש שב"ה.[2] בדרך זו הלכו גם מפרשינו הקדמונים. ואכן, ברוב המקומות שבהם מופיע הצירוף הנידון, מדובר בהשבת גולים לארצם.

על פי פירוש זה ברור שנושא מזמורנו הוא שיבת הגולים שגלו מציון בחזרה לארצם, וכך אכן הבינו פרשנינו בכל הדורות.

אך הנה קמו בדורות האחרונים מפרשים חדשים, הטוענים ששורש המילים שבות / שבית הוא שו"ב ולא שב"ה. הנה דבריו של נציג חשוב ומוקדם יחסית של הפרשנות החדשה - שד"ל, בביאורו לירמיהו כ"ט, יד "ושבתי את שבותכם (שביתכם כתיב)":

מילת שבות או שבית במליצה הזאת השגורה בספרי הקודש איננה מלשון שביה וגלות כדעת יונתן ורד"ק,[3] אלא משורש שו"ב, כמו 'לזות'[4] משורש לו"ז... וכוונת המליצה הזאת - החזרת האדם או הגוי למצבו הראשון. וראיה לזה: "וה' שב את שבות איוב" (איוב מ"ב, י), ושם אין מקום לשבייה וגלות.[5] וכן, "ושבתי את שביתהן, את שבות סדם ובנותיה" (יחזקאל ט"ז, נג) וסדום לא הלכה בגלות. וכן מצאנו פעם אחת "בשוב ה' את שיבת ציון" שהוא בלא ספק משורש שו"ב.[6]

ונראים דברי המפרשים החדשים, לא רק מחמת הראיות שהביא שד"ל אלא מטעם נוסף: בכל שלושים ההופעות של המילה הנידונה במקרא היא באה בצירוף לפעלים 'לשוב' או 'להשיב' שביחס אליהם אין חולק שהשורש הוא שו"ב.[7] קשר אמיץ זה בין שתי המילים הביא את פרופ' טור סיני לשער כי:

למעשה אין לפנינו בצרוף שוב-שבות אלא צורת הכפלה של הפועל 'שוב' לשם חיזוק, ובמשמעות של הפעיל, כדוגמת הכפלת הפעלים רברב גלגל דקדק וכדומה... ולפי זה לא היו לשם העצם 'שבות' חיים עצמיים בלשון, אלא כהשלמה לפועל 'שוב' בלבד, כדוגמת המקור המחלט, כגון 'אשמור - שמור' וכדומה, שאין לו משמעות עצמית, אלא כחלק מן הפועל המוכפל, המודגש בדרך זו.[8]

במקום אחד, ביחזקאל ט"ז, נג-נה מפרש הנביא במילים ברורות מהו פשר הצירוף לשוב - שבות:

פסוק נג

פסוק נה

וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבִיתְהֶן:

 

אֶת שבית (שְׁבוּת) סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ

וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן

וְאֶת שבית (שְׁבוּת) שֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ

וְשֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן

ושבית (וּשְׁבוּת) שְׁבִיתַיִךְ [9] בְּתוֹכָהְנָה.

וְאַתְּ וּבְנוֹתַיִךְ תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן.

הרי ש'לשוב שבות' שלוש ערים אלו פירושו להשיבן לקדמתן - לשקמן.[10]

מה משמעות הפירוש הזה לצירוף 'לשוב-שבות' ביחס להבנת מזמורנו?

בדברי כמה מן המפרשים החדשים אנו מוצאים פרשנות מפתיעה. הנה דבריו של פרופ' יחזקאל קויפמן על מזמורנו:[11]

תהילים קכ"ו מתבאר ברגיל כשירם של עולי הגולה בימי כורש. אבל כבר הכירו דוהם, ברתולט, גונקל, שאין הדבר כן... (- וכאן מובאות טענות אחדות כנגד הפירוש המקובל.)

נראה שזהו מזמור הכולל תפילת-יבול בשעת בצורת. מכת הבצורת היא חרפת הארץ לעיני הגוים... פקידת הארץ בברכת יבול היא שיבת שבותה. מתנת היבול מודיעה ישועת א-לוהים "בכל גוים"... עתה הם זורעים בדמעה, אבל מתפללים הם שיקצרו ברנה, ואז תמלא לשונם רנה, ובגוים יאמרו "הגדיל ה' לעשות עם אלה!"

פירוש מעין זה מציע אף עמוס חכם בדברי הסיכום שלו לפירושו למזמורנו בסדרה 'דעת מקרא':[12]

אפשר... שאין המזמור מדבר כלל בשיבת הגולים, אלא 'שוב שבות' (או: 'שבית', או 'שיבת') פירושו: השב הטובה הראשונה. ולפי זה יש לומר שכל המזמור מדבר בברכת האדמה, והוא מן התפילות שנאמרו על הבצורות וההודיות שנאמרו על ירידת גשמים.[13]

פירוש זה נראה בעינינו רחוק מן הפשט. נכון שמשמעו של הצרוף 'לשוב שבות' הוא לשקם, להחזיר למצב הטוב הקודם, אולם עיון בעשרות ההופעות של צרוף זה במקרא מעלה שני ממצאים חשובים: ראשית, מלבד ההופעה היחידה בספר איוב שהביאו כל המפרשים החדשים, בכל שאר המקומות מופיע צרוף זה רק בהקשרים לאומיים - ה' משיב את שבותם של עמים ושל ארצות. שנית, מלבד הופעה יחידה באיכה ב', יד שעליה נדון בהערה,[14] בשאר המקומות מדובר בשיקום ארץ לאחר חורבן, או בשיקום עם לאחר גלות באמצעות השבתו לארצו החרבה. ישועה מצרה רגילה, כגון בצורת או מלחמה, אינה נקראת 'השבת שבות'.[15] כלומר, מבחינה עניינת צודקים התרגומים הארמיים והמפרשים שהלכו בעקבותם, שפירשו כי 'להשיב שבות' פירושו להשיב גולים לארצם, כפי שהדבר ברוב הפסוקים, אף שמן הבחינה הלשונית לא צדקו.

מעתה יש לפרש את האמור במזמורנו "בשוב ה' את שיבת ציון" - בעת שה' גאל ושיקם את ציון;[16] "שובה ה' את שביתנו" - גאל אותנו מן הגלות והשיבנו לארצנו.[17]

ב. ההיה או חלמו חלום?

האם המחצית הראשונה של המזמור (בתים א-ד) מתארת את 'שוב ה' את שיבת ציון' כמעשה שכבר היה, או כתקווה לעתיד? לשון אחר: האם הדוברים בבתים א-ד מצויים בגלות בבל עוד בטרם בוא שעת פקידתם, והם מתארים לעצמם את פקידתם בידי ה' בעתיד בצבעים מרהיבים, או שמא דוברים אלו הם מעולי הגולה, שעלו לאחר הצהרת כורש, והם מתארים את מה שעבר עליהם?

בדברי המפרשים שהתלבטו בשאלה זו מצויים שלושה שיקולים שבעזרתם יש לבחון שאלה זו:

· השיקול ההיסטורי: האם תיאור העלייה מבבל לאחר הצהרת כורש, כפי שהוא בא בספר עזרא, מתאים לאמור במזמורנו? אם אין התאמה כזאת, יש לפרש את בתים א-ד כביטוי למשאלה ולא כתיאור מציאות.

· השיקול של ההקשר הספרותי במזמורנו: המחצית השנייה של מזמורנו (בית ה) פותחת במילים דומות מאד לאלו שבאו בראש המזמור: "בשוב ה' את שיבת ציון" - "שובה ה' את שביתנו". ההבדל הוא, שבראש המחצית השנייה באות מילים אלו כתפילה וכבקשה מאת ה'. אולם אם נפרש את בית א כתיאור מה שכבר היה, מה מקום לתפילה על כך?

· השיקול הלשוני: ניתוח הפעלים המופיעים במחצית הראשונה מבחינת זמנם, האם יש בו ללמד על זמנה של ההתרחשות המתוארת במחצית זו?

וכבמקומות רבים אחרים במקרא, גם במקומנו אין בהכרח התאמה בין המסקנות העולות משיקולים אלו, והפרשן חייב להחליט מהו השיקול העיקרי עבורו, וכיצד הוא מישב את המסקנה ההפוכה העולה משיקול אחר.

נדמה שמבחינה מתודולוגית ראוי לדון בשאלתנו תחילה על פי השיקול הלשוני: מה אומרות מילותיה של המחצית הראשונה של מזמורנו?

במבט ראשון נראה שקיימת סתירה בין הזמנים השונים של הפעלים במחצית הראשונה של מזמורנו, ואם כך קשה להיעזר בשיקול זה. הפועל בבית א הוא "היינו שמחים" - בעבר. ואם כן משמע שיש כאן תיאור אירוע שכבר התרחש, והדוברים הם מעולי הגולה.

מאידך, הפעלים בבתים ב-ג הם בעתיד: "אז ימלא...", "אז יאמרו...", ואם כן יש כאן משאלת לב של הגולים המציירים לנגד עיניהם את שיבת ציון העתידה.[18]

ובכן, כיצד יש לפתור סתירה זו?

השימוש בזמנים בשירה המקראית הוא גמיש מאד, ולעתים קרובות יש לבאר את כוונת הפועל הבא במזמור תהילים, לא על פי הטייתו בזמן זה או אחר, אלא על פי ההקשר או על פי ההגיון הפרשני. על פי זאת, ניתן לפרש "היינו כחולמים" כעבר במשמעות עתיד - 'נהיה כחולמים',[19] אך גם ניתן לפרש את לשון העתיד בבתים ב-ג "אז ימלא", "אז יאמרו" כעתיד במשמעות עבר - 'אז נמלא', 'אז אמרו'.

אם כן, השיקול הלשוני נראה לכאורה חסר תועלת בנוגע לשאלתנו.

אף על פי כן, נראה ששתי האפשרויות הלשוניות שהעלינו לעיל אינן שקולות זו לזו.

ההנחה כי "היינו כחולמים" הוא לשון עתיד, 'נהיה כחולמים', אמנם אינה בלתי אפשרית בלשון השירה המקראית, אולם על אף הגמישות שדיברנו עליה, נראה שבמקום שאין הכרח, כדאי לפרש את הזמן בשירה המקראית כצורתו.

לעומת זאת, ההנחה כי "אז ימלא" ו"אז יאמרו" הוא לשון עבר, אינה תלויה באותה גמישות המייחדת את הזמנים בלשון השירה המקראית, אלא היא נובעת ממציאות לשונית התקפה בלשון המקרא כולו, גם בפרוזה שלו.

המילה 'אז' כשהיא באה לפני פועל בזמן עבר משמעה 'בעת ההיא'. כשהיא באה לפני פועל בעתיד, בדרך כלל היא מהווה ציון לזמן עתיד: "אז ידלג כאיל פסח" (ישעיהו ל"ה, ו) פירושו כי לעתיד, בבוא הגאולה, ידלג הפיסח כאיל. במשמעות זו, כציון לעתיד, מופיעה המילה 'אז' 36 פעמים במקרא.

אך הנה ב- 16 מקומות במקרא מופיעה המילה 'אז' לפני פועל בעתיד, אולם מן ההקשר ברור שהכוונה לציון זמן בעבר, ויש לפרש את הפועל בעתיד כאילו הוא בעבר.[20]

מעתה יש לשאול לאיזו קבוצה יש לשייך את "אז ימלא" ואת "אז יאמרו": לקבוצת הרוב, שבה הפועל בעתיד מציין אכן זמן עתיד, או לקבוצת המיעוט הגדולה (שגודלה כמחצית מגודל קבוצת הרוב), שבה הפועל בעתיד מציין זמן עבר? אין כל קושי בהנחה שהאפשרות השנייה היא הצודקת. או אז אין צורך להידחק ולפרש את "היינו שמחים" כעתיד - "נהיה שמחים".

ובכן, מן הבחינה הלשונית נראה כי עדיף לפרש את המחצית הראשונה של המזמור כתיאור של מה שכבר אירע, והדוברים במזמורנו הם העולים מן הגלות. את המילים "אז ימלא" ו"אז יאמרו" יש לפרש כתיאור בזמן עבר, כשם שהדבר בעוד מקומות דומים רבים במקרא שבהם אחרי המילה 'אז' בא פועל בעתיד.

על הנחה זו הקשו המפרשים שתי קושיות מחמת שני השיקולים הראשונים שהזכרנו לעיל: השיקול ההיסטורי הביא את המפרשים החדשים להקשות: "שיבתם בימי מלכי פרס לא היה דבר עושה רושם כל כך, עד שיאמרו בגוים הגדיל ה'... הלא לא מגבורתם ומאומץ רוחם השיגו מאוויים, אלא מחסד מלכיהם?!" כך הקשה צ"פ חיות בפירושו לתהילים.[21] וקויפמן[22] מקשה: "אנו יודעים מן התיאורים בספר עזרא ונחמיה שהשיבה בימי כורש הייתה די עלובה, ולא הורגשה כמפעל גאולה לעיני הגוים. לא בתרועה ותמהון, אלא בשנאה וזלזול קדמו הגוים את פני השבים. כיצד להתאים לכך את המילים 'אז יאמרו בגוים: הגדיל ה' לעשות עם אלה'?"

ההקשר הספרותי הביא את קויפמן (באותו מקום) לשאול את השאלה הבאה: "בין פסוקים א-ג (- המחצית הראשונה) ובין פסוקים ד-ו (- המחצית השנייה) יש לפי הביאור ההוא (- שזהו שירם של עולי הגולה בימי כורש) סתירה שאין ליישבה: לפי פסוק א כבר הייתה שיבת השבות, ולפי פסוק ד שיבת השבות רק עתידה להיות. אין להניח שאותו הביטוי מסמן במקראות סמוכים[23] שני דברים שונים! (גונקל)".

את יישובן של שאלות אלו ננסה לעשות תוך כדי דיון מסודר בכל אחת מן המחציות של מזמורנו, אולם כבר במבט ראשון ניכר קשר בין שתי השאלות הללו, ואפשר שהאחת מתרצת את חברתה.

ג. המחצית הראשונה של המזמור

המחצית הראשונה של מזמורנו כוללת ארבעה בתים שכל אחד מהם הוא בן שלוש שורות קצרות - אורך השורות שתים-שלוש מילים. בבית הראשון, השני והרביעי הדוברים הם אלו שה' השיב את שבותם (- שיבתם), ובכל אחד מן הבתים מתארים הדוברים בגוף ראשון רבים את תגובותיהם השונות לאירוע זה. בבית השלישי מצוטטים דברי הגוים, ובדבריהם מצויה הערכה היסטורית-תיאולוגית של אותו אירוע עצמו. את דבריהם אין הם מפנים אל שבי ציון, אלא הם אומרים אותם בינם לבין עצמם "הגדיל ה' לעשות עם אלה". מדבריהם אלו קשה לעמוד על יחסם הנפשי של הגוים לאירוע שאותו הם מעריכים: האם הם שמחים בשמחתם של הנגאלים? האם הם מקנאים? ואולי הם מביעים תמהון או זלזול?[24]

כדרכנו אנו שואלים, מהו הרעיון המובע במחצית הראשונה של המזמור, וכיצד רעיון זה מתקדם ומשתכלל תוך כדי ההתקדמות מבית לבית? לשון אחר: מהן הזיקות הסגנוניות והענייניות בין בתי המחצית הזאת, או: מהו המבנה של מחצית זו של המזמור?

ראשית, נבאר כל אחד מן הבתים בפני עצמו, ואחר כך ננסה לענות על השאלות שנשאלו ביחס למחצית זו, אך זאת נעשה בשבוע הבא.



[1] מסתבר שמפני תודעת הקשר הזה בין שני המזמורים, נקבעו שניהם במנהג האשכנזים לאמירה לפני ברכת המזון: מזמור קל"ז בימים רגילים ובסעודות רשות, ואילו מזמור קכ"ו בשבתות ובימים טובים ובסעודות מצוה (על טעמו של מנהג זה ראה עיוננו למזמור קל"ז הערה 1). אלא שבפועל אין שוויון בין שני החלקים של המנהג האחד הזה: מזמור קכ"ו אכן נאמר במקום שנקבע לו, בדרך כלל גם בניגון ובהתעוררות, ואילו את מזמור קל"ז מעטים הם האומרים לפני ברכת המזון. הטעם לכך הוא שבימות החול בסעודות רגילות, הזמן דוחק ואין מדקדקים במנהג אמירת המזמור. לעומת זאת בסעודות של שבתות וימים טובים או בסעודות מצוה הזמן מרווח, ומברכים את ברכת המזון בנחת, ועל כן גם מקדימים את אמירת מזמור קכ"ו.

על כל פנים, מנהג זה עצמו חיזק בלב רבים את תודעת הקשר הניגודי בין מזמור קל"ז למזמור קכ"ו.

[2] חיזוק לפרשנות זו נמצא בצורה 'שבית' המופיעה במקומות רבים מאד, אם כקרי אם ככתיב ואם בצורה זו גם בקרי וגם בכתיב. התיבה 'שבית' מופיעה פעם אחת במקרא בוודאות במובן 'שבי': "נתן בניו פליטם ובנתיו בשבית" (במדבר כ"א, כט), אלא ששם מילה זו אינה מופיעה בצירוף הקבוע 'שב שבית', והיא משובצת בקטע קדום של שירה שבו מילים מופיעות בצורה שונה מן הרגיל, ואם כן אפשר שאין זו אותה מילה. על כל פנים אף בתרגום השבעים תרגמו את המילה שבות / שבית בדרך דומה לתרגומים הארמיים.

[3] כאמור, זו דעת מתרגמים ארמיים נוספים מלבד יונתן, המתרגמים לתורה ולספרי הכתובים השונים, וזו הדעה הרווחת בין פרשני ימי הביניים.

[4] "ולזות שפתיים הרחק ממך" משלי ד', כד.

[5] אף על פי כן, התרגום הארמי לאיוב מתרגם שבות איוב - גלות איוב, אולי מתוך תפיסה שמה שנלקח מאיוב נותר ב'גלות' עד להשבתו לאיוב.

[6] וההנחה היא ש'שוב שיבת' ו'שוב שבות' היינו הך.

[7] א. וביחס למילה 'שבית' בבמדבר כ"א כט, נראה שאינה המילה שאנו דנים בה, ראה הערה 2.

ב. ראב"ע בביאורו לדברים ל', ד הביא את פירושו של ר' יהודה חיוג', שמשמעות הפועל 'ושב' (בצירוף "ושב ה'... את שבותך" שם) הוא "יניח - והטעם, ימצא מנוחה לנשבים ויתן להם רחמים, ואחר כך ישוב ויקבץ". אם כן השורש הוא שו"ב, אך לא במשמעות של 'חזרה' אלא במשמעות של 'שובה ונחת'. אך קשה לקבל פירוש זה ביחס לכלל ההופעות של הצירוף 'לשוב שבות'.

[8] הערת העורך למילון בן-יהודה ערך "שבות", הערה 1, עמ' 6828.

[9] "שבות שביתיך", חוזר אל "ושבתי את שביתהן" שבראש הפסוק, ואם כן 'שבות' - פירושו כאן 'השבת', וזו ראייה נוספת לדברי החדשים.

[10] וראה גם בירמיהו ל"ג, ז: "והשבתי את שבות יהודה ואת שבות ישראל ובנתים כבראשנה".

[11] תולדות האמונה הישראלית, כרך שני עמ' 661, הערה 36. הערה זו נסובה על הדברים הנחרצים הבאים שכתב קויפמן בראש אותו עמוד: "המאורע ההיסטורי המאוחר ביותר שיש לו זכר ברור בספר תהילים (מזמור קל"ז) הוא חורבן ירושלים וגלות יהודה בימי נבוכדנאצר. הזמן המאוחר ביותר שיש לו בספרנו זכר ברור הוא אפוא זמן החורבן והגלות לפני מפלת בבל... לשווא נחפש בספר תהילים מזמורים מתקופת גלות בבל (- נראה שכוונתו לתקופה המאוחרת של הגלות) ושיבת ציון... אין שום מזמור שיביע את הלך נפש השבים, את מצוקתם ותקוותם...".

דברים אלו נאמרים במסגרת פולמוס חריף שמנהל קויפמן (כדרכו) עם הדעה שהייתה שלטת בביקורת המקרא עד המחצית הראשונה של המאה העשרים, ושאחרה את חיבור רובו של ספר תהילים לתקופת בית שני, בעיקר לתקופה החשמונאית. טענותיו של קויפמן צודקות ברובן, אך בלהט הפולמוס נראה לנו שקויפמן הקצין את טענתו ללא צורך. אמת הדבר שספר תהילים ברובו הוא ספר קדום מאד, וראיותיו של קויפמן לכך משכנעות. אולם כשם שנכנס לספר תהילים מזמור קל"ז, המתאר תקופה מאוחרת ביחס לרוב רובם של מזמורי הספר, אפשרי הדבר באופן עקרוני שייכנס מזמור, או מזמורים בודדים, המתארים אף את תקופת שיבת ציון. על קביעתו הנחרצת כי "אין שום מזמור שיביע את הלך נפש השבים, את מצוקתם ותקוותם" אנו אומרים כי יש ויש: מזמור קכ"ו מביע דברים אלו, ואפשר שיש מזמור נוסף - מזמור פ"ה..

כדי לחזק את טיעונו הנחרץ הזה, פירש קויפמן בהערה את מזמור קכ"ו כ"תפילת יבול בשעת בצורת", ואנו נתייחס לדבריו ולדברי החוזרים עליהם בגוף העיון בהמשך.

[12] עמ' תסו. לפני כן ביאר את מזמורנו בדרך המקובלת.

[13] וכדרכו, לא הזכיר את מי שקדמו בפירוש זה.

[14] בפסוק באיכה ב', יד נאמר: "נביאיך חזו לך שוא ותפל, ולא גלו על עונך להשיב שבותך (שביתך כתיב), ויחזו לך משאות שוא ומדוחים". זהו המקום היחיד שבו תרגם התרגום הארמי את המילים "להשיב שבותך" - "לאהדרותך בתיובתא" - להחזירך בתשובה, ולא כמו בכל המקרא - 'להשיב את גלותך'. אף רש"י ומפרשים נוספים פירשו את המילים 'להשיב שבותך' שלא כמו בכל המקרא: "ליישר משובותיך, לשון 'שובבה' 'וילך שובב'." אף שרש"י גוזר את המילה 'שבותך' מן השורש שב"ב, מבחינה עניינית פירושו דומה לזה שבתרגום הארמי.

פירוש זה קשה, משום שהוא מתעלם ממשמעות הצרוף 'להשיב שבות' בכל שאר המקומות במקרא. והרי הדבר בלתי סביר שבמקום אחד בלבד יבוא צרוף זה במשמעות אחרת לגמרי מאשר 'לשקם' כבשאר המקומות!

נראה כי ר' משה אלשיך הרגיש בדבר זה, ופירש את הפסוק הזה באיכה ביחס לנביאי השקר שפעלו בבבל ובארץ יהודה לאחר גלות יהויכין, וניבאו על חזרה מהירה של הגולים ושל כלי בית ה' לירושלים (ראה ירמיהו פרקים כ"ז-כ"ט), במקום לגלות בנבואתם את עוונות בת ציון ולתקן את דרכיה. וזו לשונו: "נביאיך חזו לך שוא ותפל - מה שהנביאים ניחמוך, והיו אומרים כי ה' ישיב שבותך מאשר הגלה נבוכדנצר בימי יהויקים ובימי יכוניה, כי הוא יתברך ישיב הכלים לירושלים ושלא יחרב הבית - חזו לך שוא ותפל". נראה שהוא מסרס המקרא ומפרשו 'נביאיך חזו לך שוא ותפל להשיב שבותך, ולא גלו על עונך'. פירוש זה מחזיר את הצרוף 'להשיב שבותך' אל המשמעות הרגילה שלו בכל המקרא.

[15] אף השבת שבותו של איוב, שהוא כנראה שימוש מושאל בניב זה בנוגע לגורלו של אדם יחיד, אין משמעה הושעת איוב מצרותיו, אלא שיקום מצבו לאחר חורבן מוחלט שלו ושל כל אשר לו.

ההסבר לשימוש המצומצם הזה בצרוף 'להשיב - שבות', רק בהקשר לשיקום הבא לאחר חורבן גמור, הוא בכך שהכפלת השורש שו"ב מבטאת פעולה חזקה במיוחד של השבה לקדמות (ראה דברי טור סיני שהובאו לעיל). לפיכך יוחד הניב הזה רק לפעולות שיקום היסטוריות שמשקם ה' עמים שגלו וארצות שחרבו.

[16] המילה 'ציון' יכולה להיות כינוי לארץ ויכולה להיות כינוי לעם, וגם כינוי לשניהם כאחת.

[17] מלבד במזמורנו, מופיע הצירוף 'להשיב שבות' בעוד שלושה מזמורים בספרנו: י"ד, ז: "מי יתן מציון ישועת ישראל, בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב, ישמח ישראל". פסוק זה חוזר (בשינויים קלים) במזמור נ"ג, ז שהוא כפילו של מזמור י"ד.

פ"ה, ב: "רצית ה' ארצך, שבת שבות (שבית) יעקב". מזמור זה יש בו כמה הקבלות למזמור קכ"ו.

מסתבר אפוא שאף מזמורים אלו עוסקים בשיבת עם ישראל לארצו לאחר גלות בבל, כמעשה שהיה (במזמור פ"ה) או כמשאלה בעת הגלות (במזמורים י"ד ונ"ג).

[18] א. ביחס לבית ג, אין לטעון כי בהמשכו שוב חוזרת לשון עבר - "הגדיל ה'..." וסותרת את לשון העתיד שבראשו. אין הדבר כן: עבר זה הוא 'עבר עתידי' (או: 'עתיד מושלם'): כשיאמרו הגוים בעתיד את מה שיאמרו, אז כבר הגדיל ה' לעשות לפני כן, ועל כן הם ישתמשו בלשון עבר.

ב. מבית ד קשה להכריע את שאלת הזמנים: בית זה כולו בלשון עבר: "הגדיל" "היינו". אולם אם בית זה שנסמך על האמור בראש הבית הקודם, ויש להשלים במחשבה: 'אף אנו נאמר: הגדיל ה'...', הרי שהשלמה זו קובעת את זמנו בעתיד, ואילו את הפעלים 'הגדיל' ו'היינו' יש לפרש כ'עתיד מושלם', כמו שנאמר בחלקה הראשון של הערה זו. אולם אם בית זה מהווה תיאור תגובתנו הפנימית בלבד (ובראשו יש להשלים אולי את המילה 'אכן'), יש בו כדי ללמד על זמן עבר ממש (וממילא כך נצטרך לפרש אף את בית ג).

[19] המלבי"ם, אף שפירש את בית א כמשאלת לב לעתיד, מצא פתרון המאפשר להשאיר את המילים "היינו כחולמים" כלשון עבר, וזאת עשה באמצעות סירוס המקרא: "בשוב ה' - שיעור הכתוב: היינו כחולמים (- בעבר!): בשוב ה' את שיבת ציון אז ימלא שחוק פינו...". כלומר, החלום היה בעבר, אך תוכנו היה תיאור שיבת ציון בעתיד. וכעין זה פירש כאן המאירי בפירושו השלישי. פירוש זה קשה, משום שקיימת הקבלה ברורה בין "היינו כחולמים" בחתימת בית א לבין "היינו שמחים" בחתימת בית ד. וכשם שבבית ד השמחה היא התגובה הנפשית למעשה ה' עמנו, כך גם מהווה בבית א תחושת החלום.

[20] א. ריכוז כל ההיקרויות נמצא בקונקורדנציה של אבן שושן אז (ג) אז (ד).

ב. הנה דוגמאות אחדות למשמעות אחרונה זו: "אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות ט"ו, א); "אז יבדיל משה שלש ערים" (דברים ד', מא) "אז יכה מנחם את תפסח" (מל"ב ט"ו, טז). יש להעיר שכל ההיקרויות בקונקורדנציה של 'אז' במשמעות זו הם בפרוזה.

האם ניתן לאפיין את ההיקרויות הללו, בהשוואה למקרים ש'אז' בא לפני פועל בעבר [והמרוכזים בקונקורדנציה ב'אז' (ב)]? התשובה חיובית: ברוב רובם של המקומות שבהם 'אז' מופיע לפני פועל בעתיד, במשמעות עבר, מילה זו פותחת עניין חדש בפתיחה חגיגית. אולם עצם התופעה הזו של שימוש בעתיד במשמעות עבר אינה מוסברת.

[21] בסדרה תנ"ך עם פירוש מדעי, בהוצאת אברהם כהנא, זיטומיר תרס"ג.

[22] ראה מראה מקום בראש הערה 11.

[23] המקראות אינם סמוכים ממש, ולא זו בלבד שמפרידים ביניהם שני פסוקים, אלא שכל אחד מהם פותח חטיבה בפני עצמה בתוך המזמור: פסוק א פותח את המחצית הראשונה ופסוק ד פותח את המחצית השנייה. הלשון הדומה בשתי הפתיחות הללו היא ודאי מכוונת, ונועדה להקביל אותן זו לזו. נעמוד על כך בהמשך עיוננו.

[24] הכינוי לישראל בדברי הגוים "אלה" עשוי ללמד על הכוונה האחרונה. לו הייתה תגובתם מביעה אמפטיה לנגאלים היו ודאי מפנים את דבריהם אל ישראל ואומרים 'הגדיל ה' לעשות עמכם'.