מזמור קמ"ב – "אַתָּה מַחְסִי, חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים" יציאת הנפש ממסגר הבדידות (המשך)

  • הרב אלחנן סמט

                 א   מַשְׂכִּיל לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בַמְּעָרָה תְפִלָּה.

 

א    ב    קוֹלִי אֶל ה' אֶזְעָק

     קוֹלִי אֶל ה' אֶתְחַנָּן.

 

ב    ג    אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי

                                               צָרָתִי לְפָנָיו אַגִּיד.

            ד    בְּהִתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי

 

         ג          וְאַתָּה יָדַעְתָּ נְתִיבָתִי

                          בְּאֹרַח זוּ אֲהַלֵּךְ

                          טָמְנוּ פַח לִי.

ד   ה   הַבֵּיט יָמִין וּרְאֵה

       וְאֵין לִי מַכִּיר

       אָבַד מָנוֹס מִמֶּנִּי

       אֵין דּוֹרֵשׁ לְנַפְשִׁי.

 

                                              ה     ו    זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ ה'

                                                                           אָמַרְתִּי: אַתָּה מַחְסִי

                                                                           חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים.

 

            ו   ז         הַקְשִׁיבָה אֶל רִנָּתִי   

                               כִּי דַלּוֹתִי מְאֹד

 

ח  ח   הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי

       לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ

           ז               הַצִּילֵנִי מֵרֹדְפַי

                               כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי.

ט      בִּי יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים

            כִּי תִגְמֹל עָלָי.

 

 

 

 

ד. הציר המרכזי (בית ה): מימוש ההודעה בפתיחה "קוֹלִי אֶל ה' אֶזְעָק"

מתוך בדידותו הנואשת של המשורר, המתוארת במחצית הראשונה של המזמור (בתים ג–ד), בוקעת בבית ה זעקת המתפלל אל ה':

זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ ה'!

בכך הוא מממש את מה שהודיע עליו בבית א בפתיחת המזמור "קוֹלִי אֶל ה' אֶזְעָק".

הזעקה אל ה' במקרא מבטאת פעמים רבות את עומק המצוקה שבה נתון הזועק, ואת העובדה שאין לו כתובת אחרת להפנות אליה את זעקתו מלבד ה'. ובאמת, זעקת הסובל והנאנק מביאה לא פעם לשינוי מצבו.[1]

אף במזמורנו, בהמשך בית ה, מחוללת זעקת המתפלל אל ה' שינוי דרמטי. אולם שינוי זה אינו בא מחוץ למתפלל, ואיננו תוצאה של התערבות א-לוהית לשינוי מצבו האובייקטיבי. השינוי במזמורנו חל במתפלל עצמו, והוא שינוי סובייקטיבי – עצם הזעקה אל ה' מביאה אותו להכרה חדשה, הפותרת את מצוקת בדידותו בצרתו:

 

           אָמַרְתִּי: אַתָּה מַחְסִי

חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים!

ובכן יש לי מכיר וגואל – "אַתָּה מַחְסִי!"; יש דורש לנפשי – אתה "חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים".[2] ואם כן, אין המתפלל בודד ועזוב לנפשו כפי שחש עד עתה, וממילא לא אבד ממנו מנוס.

דווקא הזעקה, המבטאת במקרים רבים את ייאושו של הזועק, היא שהוציאה את המתפלל במזמורנו מייאושו, ונטעה בו את ההכרה המנחמת כי אין הוא לבדו בעולם וכי ה' אתו.

 

ברישום המזמור שבראש עיוננו קבענו את בית ה כחלק קצר בפני עצמו. כוונתנו בכך היא שבית זה משמש 'ציר מרכזי', המצוי בין שתי מחציותיו של גוף המזמור (בתים א–ב משמשים פתיחה למזמור ואינם חלק משתי המחציות שביניהן הציר המרכזי).

כמו שהראינו במקומות רבים (בעיקר בניתוח הסיפור המקראי), ציר מרכזי – המצוי בין שתי המחציות שמהן בנויה היחידה הספרותית – תפקידו 'לתווך' בין שתי המחציות, לשמש כגורם המעביר את הקורא מנושאה של המחצית הראשונה אל נושאה של המחצית השנייה. לעתים, מכיל הציר המרכזי תפנית ברורה במהלך היחידה הספרותית, ותפנית זו היא שיוצרת את המעבר ממחצית למחצית.

כך הדבר גם במזמורנו: עצם הזעקה אל ה' ותוכנה של הזעקה הזאת, מהווים שיא רגשי במהלך המזמור. ברם השיא הזה מכיל גם תפנית בתודעת הזועק. תפנית זו מְהפכת ומתקנת את תודעת הבדידות הנואשת ששלטה בו במחצית הראשונה, ובכך היא סוללת את הדרך להבעת התפילה והתקווה במחצית השנייה. בסעיף הבא, אשר יוקדש למחצית השנייה, נעמוד על השינוי לטובה שחל במצבו הנפשי של המתפלל במחצית זו, הודות למהפך שעבר בציר המרכזי.

כעת נשלים את הדיון בציר המרכזי (בית ה) בכך שנבחן את עיצובו הספרותי של בית זה, השונה מהבתים הסובבים אותו, כלומר בהשוואה לשתי המחציות שהוא נתון ביניהן:

הצלעות הפותחות את הבתים של מחצית א ושל מחצית ב, בנויות בתבנית אחידה: הן פותחות בפועל המופנה אל ה', בדרך כלל בלשון ציווי, המביע בקשה מה' שיעשה פעולה שיש בה זיקה למתפלל או למשהו שקשור בו:

 

הצלע הפותחת

הפועל המופנה אל ה'

מושא הפעולה הקשור למתפלל

בית ג

אַתָּה יָדַעְתָּ

נְתִיבָתִי

בית ד

הַבֵּיט... וּרְאֵה

וְאֵין לִי מַכִּיר

בית ו

הַקְשִׁיבָה

אֶל רִנָּתִי

בית ז

הַצִּילֵנִי

מֵרֹדְפַי

בית ח

הוֹצִיאָה

נַפְשִׁי

בית ט

תִּגְמֹל

עָלָי[3]

 

 

הפוך הדבר בבית ה, בציר המרכזי. כאן הפועל הפותח את הצלע הראשונה, וכן הפועל הפותח את הצלע השנייה, הוא פועל בגוף ראשון המתייחס אל המתפלל, ואילו מושא הפעולה הוא ה':

 

זָעַקְתִּי

אֵלֶיךָ ה'

 

אָמַרְתִּי

אַתָּה

 

 

בכך דומה בית ה לבתים א–ב הפותחים את המזמור:[4]

בית א

אֶזְעָק 

אֶל ה'

 

אֶתְחַנָּן

אֶל ה'

בית ב

אֶשְׁפֹּךְ

לְפָנָיו

 

אַגִּיד

לְפָנָיו

 

מהי משמעות ההבדל הזה שבין בית ה לבין הבתים הסובבים אותו?

הבא להתפלל אל ה', ניגש אליו מתוך עמדה של ציפייה: הוא מצפה בדרך כלל מה' שיקשיב לו ויפעל לשינוי מצבו. הלך נפש כזה מביא את המתפלל לפתוח את תפילתו בפנייה אל ה' ובפירוט הפעולות המתבקשות לשינוי מצבו ('הַבֵּיט', 'הַקְשִׁיבָה', 'הַצִּילֵנִי'). ואכן, בתי המזמור ג–ט, למעט בית ה, בנויים על פי תבנית זו, שבה המתפלל פונה בלשון ציווי אל ה' על מנת שיפעל לשינוי מצבו.

אולם בבית ה, מתברר למשורר עצמו ולנו קוראי שירו, כי עצם הפנייה לה', עצם פעולת התפילה – הוא הדבר שמשנה את מצבו הנפשי. תפילה זו עצמה היא שמחוללת בו שינוי והיא שמהפכת את מצבו לטובה, בכך שהיא משחררת אותו ממצוקת הבדידות בעולם שבו הוא נרדף בידי אויביו, ושבו אין לו כל עוזר אנושי. על כן הפעולה האנושית ('זָעַקְתִּי', 'אָמַרְתִּי'), היא שפותחת את בית ה ועומדת במרכזו, ואילו ה' אינו נקרא (עדיין) לפעולה, אלא משמש כמושא של תפילת האדם ('אֵלֶיךָ ה'', 'אַתָּה מַחְסִי').[5]

 

ה. המחצית השנייה (בתים ו–ט): התפילה להצלה

המחצית השנייה של המזמור כוללת את ארבעת הבתים ו–ט. אמנם מספר הבתים בה כפול ממספרם במחצית הראשונה, אך כולם בתים קצרים בני שתי שורות, ומבחינת מספר המילים – המחציות כמעט שוות באורכן: 21 מילים במחצית הראשונה ו-23 מילים בשנייה.

בסיומו של הסעיף הקודם נוכחנו במכנה המשותף בין בתי המחצית הראשונה לבתיה של המחצית השנייה: כולם פותחים בפנייה אל ה' שיפעל פעולה הקשורה במצבו של המתפלל.

אלא שבמסגרת הדמיון הזה בין שתי המחציות, היוצר ביניהן הקבלה, קיים הבדל עמוק בין התפילה שנושא המשורר במחצית הראשונה לתפילתו במחצית השנייה, והבדל זה הוא כמובן תוצאת המהפך שעבר המתפלל בבית ה – בציר המרכזי.

התפילה במחצית הראשונה, בבתים ג–ד, ספוגה תחושה קשה של בדידות נואשת וחוסר תוחלת. פעלי הציווי המתייחסים לה' בראש כל אחד משני הבתים ג–ד הם "יָדַעְתָּ"; "הַבֵּיט וּרְאֵה". בפעלים אלה מבקש המתפלל שה' יכיר במצבו ויראה את חומרת בדידותו.

אולם כאשר הגיע המתפלל בבית ה להכרה כי איננו בודד בעולם, אלא ה' הוא חלקו בארץ החיים, צומחת בו התקווה שמצבו אכן ישתנה לטובה, הודות לפעולתו של ה' למענו. במחצית השנייה בא המתפלל לממש תודעה חדשה זו בסדרת פניות אל ה' שיפעל לסיועו הממשי וישנה את מצבו. על כן האווירה במחצית זאת היא אופטימית.

 

 

 

 

הפנייה הראשונה אל ה' במחצית זו היא:

           הַקְשִׁיבָה אֶל רִנָּתִי   

כִּי דַלּוֹתִי מְאֹד[6]

פנייה זו – "הַקְשִׁיבָה", נראית כמשלימה את הפנייה בבית ד במחצית הראשונה "הַבֵּיט... וּרְאֵה", שהרי ראייה ושמיעה הן פעולות קרובות המשלימות זו את זו. אלא שבאמת נבדלות שתי הפניות זו מזו באופן עקרוני: הבטה וראייה הן שתי פעולות שבאמצעותן ניתן להיווכח בעובדות (והן המשך לפנייה 'וְאַתָּה יָדַעְתָּ' שבבית ג). הבקשה 'הקשיבה', לעומת זאת, יש בה ציפייה של המתפלל להאזנה לקול זעקתו שהשמיע בבית ה, ולהזדהוּת עם צרתו שאותה הביע בבתים ג–ד. לפיכך משמשת בקשה זו של המתפלל מבוא לבקשותיו המעשיות מאת ה' שיפעל למענו, בקשות הבאות בהמשך המחצית השנייה.

הבקשה המעשית הראשונה מובאת בבית ז:

הַצִּילֵנִי מֵרֹדְפַי

כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי.

בבתים ו–ז מובאת בצלע הראשונה בקשה מה' ('הַקְשִׁיבָה...', 'הַצִּילֵנִי...'), ובצלע השנייה הנמקה לבקשה ('כִּי...'). וכשם שקיימת התקדמות מן הבקשה הראשונה הכללית "הַקְשִׁיבָה" אל זו השנייה המעשית "הַצִּילֵנִי", כך יש התקדמות בהנמקות: ההנמקה בבית ו "כִּי דַלּוֹתִי מְאֹד" – מבטאת את חולשתו האישית, והד יש בה למצבו הנפשי במחצית הראשונה. ההנמקה בבית ז "כִּי אָמְצוּ (- רודפי) מִמֶּנִּי" רומזת לצרה העובדתית, האובייקטיבית, שממנה מבקש המתפלל מה' להצילו.

בבית ח ממשיך המשורר ומבקש הצלה:

הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי

           לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ

השם 'מסגר' (שלא במשמעות אוּמן מתכת) מופיע בכל המקרא רק עוד פעמיים בספר ישעיהו, ושם הוא בא במשמעות של מקום מאסר – בית כלא.[7] במשמעות המדויקת הזאת, קשה להלום את בקשת המתפלל במזמורנו. אף אם ה'מסגר' במזמורנו הוא מטפורה, נראה שאין המטפורה הזאת מתאימה לקודמותיה במזמור. הרי בבית ג המתפלל אינו אסור אלא מהלך בנתיבו, שבו טמנו לו אויביו פח. גם בבית ד נראה שהוא ממשיך לתאר את בדידותו בנתיב זה שהוא מהלך בו לבדו.[8] בבית ז שוב מתוארים אויביו, הפעם כשהם רודפים אחריו. מניין צץ אפוא הדימוי שמדמה המתפלל את עצמו בבית ח למי שמצוי ב'מסגר' – בבית כלא?

נראה לומר, כי כל המטפורות הללו שייכות לשדה משמעות אחד – דרכי הצַיִד של חיות בר. דרכים שונות עומדות לרשותם של ציידי חיות:

ראשית, מאתרים הם את הנתיב הקבוע שבו פוסעת החיה כשהיא בת-חורין – "בְּאֹרַח זוּ אֲהַלֵּךְ". בנתיב זה טומנים הציידים 'פח' – מלכודת, שלתוכה תיפול החיה בעת שהיא הולכת בנתיבה לתומה – "טָמְנוּ פַח לִי".

דרך אחרת לצוד את החיה כשזו מופיעה בנתיבה, היא לערוך מרדף ממושך אחריה. המרדף מתיש את כוחה של החיה, והיא נתפסת בידי הציידים כשהיא באפיסת כוחות – "...כִּי דַלּוֹתִי מְאֹד, הַצִּילֵנִי מֵרֹדְפַי, כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי" – כוחותיי אוזלים, ורודפיי חזקים ממני, ועוד מעט אתפס בידם.

דרך נוספת שבה נוקטים הציידים כדי להשיג את צֵידם היא, להכין מבעוד מועד מחסום בנתיב הבריחה של החיה הניצודה. החיה נכנסת לתומה למקום זה הסגור מכל צד ואינו מאפשר לה את המשך בריחתה, וכך היא נתפסת בידי רודפיה. נראה שמחסום זה הוא הקרוי 'מסגר' במזמורנו – "הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי".

לפי הפירוש המוצע כאן, ממשיך בית ח את המטפורות הקודמות של חיה העומדת להיות ניצודה בידי רודפיה, ואף מביא אותן לשיא החומרה: מן ה'פח' שהוטמן בבית ג – אפשר שהחיה תינצל, אם לא תיפול לתוכו או אם תצליח להימלט ממנו[9]; בבריחתה מפני רודפיה – שמא יתייאשו הרודפים מלהמשיך ברדיפתם וכך תישאר החיה חופשייה; אך בקצה דרך בריחתה מחכה ה'מסגר' – ואם תיקלע אליו, תגיע לסוף דרכה.

"הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי", מבקש המשורר, אתה הדורש לנפשי, אתה "חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים", הוציאני ממסגר זה, והוצאה זו תהא הצלה גמורה מן המרדף שרודפים אויביי אחריי. כשייפרץ המסגר ודרכי תשוב להיות פתוחה לפניי, יתייאשו הרודפים ויפסיקו את רדיפתם,  אז אוכל "לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ".

 

השורה החותמת את בית ח – "לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ" – מעבירה אותנו באחת אל מה שיהיה לאחר ההצלה. כבמזמורי תחינה נוספים בספר תהילים, מתחייב המתפלל להודות לה' על ההצלה מצרתו, ואף יותר מכך, הוא רואה בהודאה לה' את תכלית הצלתו: מן המסגר יֵצא למרחבי ההודאה לה'.[10]

שורה זו היא חוליית מעבר לבית ט, שכולו תיאור של המתפלל את שיהיה בעתיד, לאחר שה' יוציא אותו מן המסגר שאליו דוחקים אותו אויביו.

 

ו. בית ט – בבוא ההצלה

בִּי יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים

כִּי תִגְמֹל עָלָי.

נימת ההפצרה הנמרצת של המתפלל בה' שיצילו מצרתו, הנשמעת מפי המתפלל בסדרת הבקשות בבתים ו–ח ("הַקְשִׁיבָה... הַצִּילֵנִי... הוֹצִיאָה...") מתחלפת בבית האחרון של המזמור בביטוי אופטימי של ביטחון בהצלה – "... כִּי תִגְמֹל עָלָי".[11] נראה שכאן יש לפרש את התיבה 'כי' במשמעות 'כאשר' – כאשר תגמול לי טובה ותצילני מצרתי – אז "בִּי יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים".[12]

מבחינת תוכנו, ממשיך בית ח את מה שנאמר בסוף בית ז ומרחיב זאת: שם אמר המתפלל כי הוצאתו מן המסגר תביאהו "לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ", ואילו עתה מתרחבת התגובה על ההצלה מן המתפלל עצמו אל ה'צדיקים'. אולם מה פשר תגובתם זו – "בִּי יַכְתִּרוּ..."?

שתי המילים הללו זוקקות פירוש, ונתחיל בפועל "יַכְתִּרוּ":

המפרשים הקדמונים פירשו פועל זה במשמעות כתר מלוכה: 'ישימו כתר על ראשם'  (רד"ק: "יתפארו בי הצדיקים ויעשוני כתר לראשם"). או 'ייתנו כתר לה'' (רש"י: "בשבילי יכתירוך צדיקים ויודו לשמך"). אולם נראה כי הפועל 'להכתיר' הנגזר מן השם 'כתר' במשמעות 'לשים כתר על ראש' אינו קיים בלשון מקרא (אולם ראה הערה 14א). שם העצם 'כתר' מופיע במקרא רק במגילת אסתר (שלוש פעמים), ואילו בספרים הקודמים למגילת אסתר המילה 'כתר' אינה מופיעה כלל, ובמקומה משמשות המילים 'נזר' ו'עטרה'.

פועל מן השורש כת"ר מופיע בכל המקרא פעמים בודדות בלבד, ובכל מקום נתפרש הפועל במשמעות הנגזרת מן ההקשר שבו הוא מופיע.[13]  שלוש פעמים מופיע הפועל במשמעות של הקפה מכל צד:[14]

           שופטים כ',    מג   כִּתְּרוּ אֶת בִּנְיָמִן, הִרְדִיפֻהוּ...

חבקוק א',     ד      עַל כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה וְלֹא יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט, כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת הַצַּדִּיק עַל כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל.[15]

           תהילים כ"ב, יג    סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים, אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי

על פי משמעות זאת של הקפה, הציעו מפרשים חדשים אחדים גם במקומנו כי "יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים" פירושו יקיפו, יסובבו.[16]

עמוס חכם, המפרש את הפועל 'יכתירו' במשמעות הקפה, כותב:

הצדיקים יקיפו הקפות שמחה ותודה על התשועה שהושעתני. המשורר רומז למנהג של הקפת המזבח או ציון בשעת תפילות שבח והודיה, כעניין שנאמר (תהילים כ"ו, ו–ז) "וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה' לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה וּלְסַפֵּר כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ"; (תהילים מ"ח, יג) "סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ...".

לא ברור מפירושו אם הצדיקים במזמורנו יקיפו גם הם את המזבח במקדש, או שמא הללו 'יקיפו הקפות שמחה ותודה' גם בלא מזבח, ועניין הקפת המזבח הוא רק דוגמה שמביא הפרשן להקפתם עתה. נראה מפירושו כי כוונת הפסוק היא שהצדיקים יעשו מחול – ירקדו במעגל. את התיבה "בִּי" הוא מבאר "בשמי".

בין כך ובין כך, יש לשאול, את מי או את מה יקיפו הצדיקים? בפסוקים שהבאנו, שבהם הפועל מן השורש כת"ר בא במשמעות של הקפה מכל צד, תמיד מוזכר האובייקט המוקף: בספר שופטים – "כִּתְּרוּ אֶת [אנשי] בִּנְיָמִן"; בתהילים כ"ב – "כִּתְּרוּנִי" – הפרים כיתרו את המתפלל עצמו; בספר חבקוק – "רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת הַצַּדִּיק". אולם במקומנו, לפי פירושו של חכם, לא נאמר את מי או את מה יכתירו הצדיקים.

לפיכך נראה לפרש כי הצדיקים יכתירו את המתפלל שנושע על ידי ה', והוא יהא ניצב במרכזם. משמעות התיבה "בִּי" לפי זה תהא 'אותי'. כיוון שהמתפלל הוא עילת המחול, יקיפו אותו הצדיקים ויעשו סביבו מחול להודות ביחד עמו לה' שגמל עליו.[17]

 

פירוש זה מחזיר אותנו, על דרך הניגוד והתיקון, לשני מקומות קודמים במזמור, שבהם תיאר המתפלל את צרתו:

ראשית, בבית הקודם, בית ח, נאמר: "הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי". כבר ביארנו בסעיף הקודם, כי 'מסגר' זה הוא המקום שאליו מגיעה החיה הניצודה בבריחתה מן הציידים הרודפים אחריה, ובו היא מוצאת עצמה סגורה מכל צד. והנה, בחסד ה' עמו, יוצא המתפלל מהמסגר שעשו לו אויביו, ומוצא עצמו מכותר ב'מסגר' הפוך: הצדיקים מקיפים אותו מסביב, ומטרתם היא "לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ... כִּי תִגְמֹל עָלָי".

שנית, במחצית הראשונה, ובמיוחד בבית ד, תיאר המתפלל את מצוקת בדידותו בעת היותו נרדף בנתיבו:

הַבֵּיט יָמִין וּרְאֵה                   וְאֵין לִי מַכִּיר

אָבַד מָנוֹס מִמֶּנִּי                    אֵין דּוֹרֵשׁ לְנַפְשִׁי.

בציר המרכזי, בבית ה, זעקתו של המתפלל אל ה' הביאה אותו להכרה כי אין הוא בודד, ה' עמו, והוא שיפעל להצלתו. והנה בבית האחרון מתגלה, לאחר הצלתו של המתפלל, שאין הוא בודד גם בעולם האנושי: הוא שייך לחבורה של צדיקים השמחים בהצלתו והם עוטפים אותו במעגל ריקוד ושמחה, כדי להודות ביחד עמו לה'.

 

 

ז. סיכום: מהלך המזמור וייחודו על פי מבנהו

בסעיף המבוא הפותח עיון זה, הבאנו הערכה ביחס למזמורנו כי הוא "אחד מן השירים הרגילים בספרנו ממי שנמצא בצרה...", וכן ש"כמעט כל מליצותיו תִמַצאנה במקומות אחרים".

במהלך ניתוח המזמור על פי מבנהו עלה בידינו לחשוף את ייחודו. הצרה העומדת ביסוד תפילתו של משורר מזמורנו אמנם אינה ייחודית, ומתוך תיאורו קשה לקבל תמונה ממשית של הצרה שבה הוא נתון: אויביו טמנו לו פח בנתיבו, והם רודפים אחריו בכוח רב משלו, וכמעט שהם מביאים אותו אל 'מסגר' שבו יוכלו להשיגו ולתפסו.

המיוחד במזמורנו הוא דווקא תיאור המצוקה הנפשית הפנימית המלווה את צרתו החיצונית: הוא בודד בעולם, ואין לו מכיר וגואל שיחפוץ לסייעו בצרתו הממשית. חוויית הבדידות והאדישות של הסביבה לצרתו מתבטאת בבהירות בדבריו בבית ד, שבהם הוא פונה אל ה' שיביט ויראה בעוצם בדידותו.

אולם בבית ה,  בציר המרכזי של המזמור, בוקעת זעקתו של המשורר אל ה', ותוך כדי זעקתו מתבררת לו טעותו: אין הוא בודד, כי ה' עמו; לא אבד ממנו מנוס, כי ה' הוא מחסהו; ויש דורש לנפשו, כי ה' הוא חלקו בארץ החיים.

תודעתו המתוקנת של המשורר מאפשרת לו להפנות אל ה' סדרת בקשות להצלה במחצית השנייה של המזמור, מתוך ביטחון שה' יקשיב לקול תחנוניו וייענה לבקשותיו, שהרי ה' הוא חלקו בארץ החיים.

בקשתו של המשורר מה' לקראת סוף המחצית השנייה כי יוציאנו ממסגר, מוציאה אותו למרחב תודעתי מלא תקווה, והוא מתאר כיצד היענות ה' לבקשתו תחזיר אותו גם לחיקה של חברה אנושית ראויה – "בִּי יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים". ובכך יימצא פתרון שלם למצוקת הבדידות שמתוכה צמח המזמור, לא רק מצד הכרתו הדתית העמוקה כי ה' הוא חלקו בעולם, אלא גם מן ההיבט האנושי, מן הצורך לחברותא בארץ החיים.

 

 

*

*******************************************************

*

* * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ו

עורכת: נחמה בן אדרת 

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:        http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * *

*

*******************************************************

*

 

 

 

[1] כך, למשל, זעקת בני ישראל במצרים: "... וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ..." (שמות ב', כג–כה).

[2] אֶרֶץ הַחַיִּים – זה העולם (בעל המצודות).         

[3]  בבית ט החותם את המזמור, הפועל המתייחס אל ה' והשפעתו על המתפלל אינם באים בצלע הפותחת את הבית אלא בצלע המסיימת אותו, ובכך מורגשת החתימה, וראה הערה 12.

[4] הקשר הגלוי של בית ה לבית א כבר נידון בעיוננו.

[5] זוהי גם הסיבה לכך שבתים א–ב בנויים במתכונתו של בית ה: בבתים א–ב עדיין אין המשורר נושא תפילה לשינוי במצבו, אלא רק מזמן עצמו לעשות זאת, כפי שביארנו את עניינם של בתים אלו בסעיף ב לעיל. את הצורך בזימון זה (או בהודעה זו) ביארנו בסוף אותו סעיף: המשורר אינו מצוי בצרה מסוימת, המחייבת תפילה מיידית ודחופה. בבתים א–ב מבשילה בו ההכרה כי בהתעטף עליו רוחו, טוב לו כי יזעק לה' ויתנה לפניו את צרתו. לפיכך עומדת במוֹקדם של בתים א–ב פעולת התפילה עצמה שהמתפלל מתכונן להפנות לה'.

[6] השם 'רנה' מופיע במקרא שלושים ושלוש פעמים בשני הקשרים שונים. מיעוט הופעותיו בא במשמעות 'תפילה' – גם תפילת שבח והלל (דהי"ב כ', כב), אך בעיקר תפילת תחנונים, כשם שהדבר בפסוק שלנו. אולם במרבית הופעותיה של המילה 'רינה' (כעשרים הופעות במקרא) היא באה במשמעות של תגובה נפשית-קולית, שאינה תפילה, ובמקרים אלה הכוונה לתגובת שמחה דווקא.

[7] ישעיהו כ"ד, כב: "...וְאֻסְּפוּ אֲסֵפָה אַסִּיר עַל בּוֹר, וְסֻגְּרוּ עַל מַסְגֵּר"; שם מ"ב, ז: "...לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ".

[8] ראה דברינו ביחס לבית ד בסעיף ג.

[9] ראה תהילים קכ"ד, ז: "נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים, הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ."

[10] ראה לדוגמה בחומש הראשון של ספר תהילים את סיומם של מזמורי התחינה ג', ז', י"ג, כ"ב, כ"ו, כ"ח, ל', ל"ה, מ'.

[11] "תִגְמֹל עָלָי" כמו 'תגמול לי'. הצורה 'גמל על' חוזרת שבע פעמים במקרא, בעוד 'גמל ל...' שלוש פעמים בלבד (ועוד פעמים רבות 'גמל את').

[12] בהתאם למקובל בבתים הקודמים היה סדר הצלעות בבית ח צריך להיות 'כי תגמול עלי – בי יכתירו צדיקים', אולם הסדר התחלף באופן כיאסטי כדי לציין את החתימה.

[13] נביא להלן שתי הופעות של השורש שאינן קשורות למזמורנו:

א. משלי י"ד, יח: "נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת / וַעֲרוּמִים יַכְתִּרוּ דָעַת". הפרשנים, מרס"ג ועד א' הורוויץ (בסדרה 'מקרא לישראל'), פירשו זאת מלשון 'כתר', בדומה לפירושים שכתבו הקדמונים לפסוק שאנו דנים בו בתהילים, כלומר ערומים ישימו את הדעת כתר לראשם. ברם נראה שצודק בן-יהודה במילונו (כתר ג, כרך ה, עמוד 2561 הערה 1) הכותב על הפסוק במשלי: "רוב הקדמונים והחדשים פירשו במשמעות 'כתר', אבל אין זה מתיישב לפי העניין... ולפי הנוסחה המסורה, הפירוש היותר מתיישב הוא לפי השורש כת'ר בערבית במשמעות הרבה". לפי פירושו זה של בן-יהודה, הפסוק במשלי אינו עניין לפסוק בתהילים.

ב. איוב ל"ו, ב: "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ". משמעות הפועל "כַּתַּר" כאן היא 'המתן', והיא כנראה מילה ארמית (ומצויה בתרגומים), כמו גם המילים הבאות במשפט זה "זְעֵיר" "וַאֲחַוֶּךָּ". מן החדשים יש מי שפירש את פסוקנו בתהילים על פי משמעות זאת 'לי יצפו צדיקים, כי תגמול עלי', והפירוש נראה דחוק מסיבות אחדות.

[14] אפשר שאף השמות 'כתר' (במגילת אסתר) ו'כותרת' (של עמוד, בכמה ספרים במקרא) נגזרים מן המשמעות הזאת של השורש, שהרי הם מקיפים את הראש או את העמוד. ברם יש מן החדשים הסוברים שהמילה 'כתר' במגילת אסתר – יסודה בפרסית.

[15] וכך כותב בן יהודה (שם) כתר ב הערה 2 על פסוק זה: "הקדמונים פירשו הפעיל זה כמו כִּיתֵר... במשמעות הקיף, אך אין זה די חזק כאן. ונראה שהוא שורש מיוחד, כמו ח'תר בערבית, במשמעות עָרמה ורמאות ואכזריות". ביקורתו של בן יהודה על הפירוש המקובל לפסוק זה אינה נראית לנו משכנעת, וזאת בניגוד לביקורתו על הפירוש לפסוק במשלי (ראה הערה 13א).

[16] בן יהודה (שם) כתר ד מביא את פסוקנו כמכיל משמעות בפני עצמה לפועל 'הכתיר' – "הכתיר בדבר – התפאר בו". בהערה 3 הוא מבאר את כוונתו: "גם 'יכתירו' זה (- בפסוקנו בתהילים) פירשו הקדמונים במשמעות...כֶּתֶר (- כמו את הפסוק במשלי, ראה הערה קודמת א)... אבל זה דחוק מאוד. וקצת החדשים פירשו במשמעות הקף, וגם פירוש זה אינו נותן לכתוב משמעות טבעית. והנה הפירוש היותר נכון לפי כוונת העניין הוא של רד"ק, שאמר כי הכוונה היא שהצדיקים יתפארו בו, וכן מצודות דוד, אלא שהם פירשו עצם הפועל 'יכתירו' במשמעות 'כֶּתֶר' וזה דחוק, ולכן צריך להניח כי היה פועל מיוחד 'הכתיר' במשמעות התפאר, ואף על פי שאין לו חבר בשאר הלשונות האחיות". הנחה זו נראית בעינינו ספקולטיבית, ועדיף להיצמד לאחת המשמעויות המוכחות של השורש כת"ר במקרא.

[17] א. בשולי פירושו, בהערה 7, הציע עמוס חכם אף פירוש זה: "הצדיקים יקיפו אותי להודות עמי על תשועתי".

ב. על האפשרות לפרש 'בי' במשמעות 'אותי' יש להעיר כי בכמה פעלים מצינו במקרא גיוון בדרך ציון המושא - פעמים בהקדמת אות היחס בי"ת ופעמים בלעדיה - ללא הבדל משמעות. השווה למשל שמות כג, יג "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ" לעומת יהושע כג, ז "וּבְשֵׁם אֱלֹהֵיהֶם לֹא תַזְכִּירוּ"; שמואל ב ו, ו "וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ" לעומת דברי הימים א יג, ט "וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶת יָדוֹ לֶאֱחֹז אֶת הָאָרוֹן"; ועוד. ככלל, חילופי מילות יחס אינם נדירים בלשון המקרא. (הערת אריאל שוה)