תהילים | מזמור ק' | נספח כותרת המזמור ושימושיו בסדר התפילות | 3

1. "מִזְמוֹר לְתוֹדָה" – מה פירושו?

במהלך עיוננו ניתחנו את מזמור ק' בלא קשר לכותרתו. אנו מניחים, כשם שהניחו לפנינו רבים, כי כותרות מזמורי תהילים אינן חלק מגוף המזמורים עצמם, ולא נכתבו בידי מחברי המזמורים, אלא נוספו למזמורים מאוחר יותר מסיבות שונות ולשם מטרות שונות.[1] מסיבה זו לא התחשבנו בכותרת המזמור במהלך הניתוח שלו. עתה נקדיש דיון לכותרת המזמור כשלעצמה: נעמוד על משמעותה, נברר מה הקשר בינה ובין גוף המזמור, ונראה כיצד השפיעה הפרשנות לכותרת על שימושיו של המזמור בסידור התפילה.

ובכן, מה פירושה של הכותרת למזמורנו, 'מִזְמוֹר לְתוֹדָה'?

התרגום הארמי לספר תהילים מתרגם את כותרת מזמורנו: "שְׁבָחָא עַל קוּרְבַּן תּוֹדְתָא" – שבח על קרבן התודה. ומפרשים אחדים, חדשים גם ישנים, קיבלו פירוש זה. בעל המצודות אומר: "מזמור לתודה – זה המזמור יאמר המביא תודה על הנס שנעשה לו". וצ"פ חיות כותב: "[מזמורנו] נתחבר כנראה לצורך תפילה בעת הקרבת תודה". וכן עמוס חכם ב'דעת מקרא': "מזמור שנאמר כתפילת הודיה ובשעת הקרבת קרבן תודה".

אולם כבר בפירושו של רש"י ניכרת נסיגה קלה מן הפירוש 'תודה' במשמעות קרבן תודה: "מִזְמוֹר לְתוֹדָה – להודיה, לאומרו על זבחי התודה". ועל פירושו יש לשאול: אם פירוש המילה 'תודה' הוא הודיה, מניין שהמזמור נועד 'לאומרו על זבחי התודה'? שמא כוונת הכותרת היא רק לומר שהמזמור הוא תפילת הודיה מילולית?

ואכן, החל מרד"ק ורבנו ישעיה החלו מפרשים שונים לפרש את כותרת מזמורנו בלא קשר לקרבן תודה. הנה פירוש רד"ק: "מזמור לתודה – שתודו לו החסד שעשה עמכם", כלומר תודה במשמעות הודיה. ומעין זאת פירשו גם רבנו ישעיה, המאירי, אבן יחיא ומלבי"ם.

על פי הפירוש הראשון, כותרת המזמור מודיעה מהו השימוש של המזמור בעבודת המקדש. ואילו על פי הפירוש השני, הכותרת מגדירה את תוכנו של המזמור וקובעת כי זהו מזמור הודיה. ברם חובה לומר ביחס לפירוש השני, כי הגדרה זו אינה מתאימה לתוכן המזמור. ניתוח מזמורנו על פי תוכנו, על פי סוגו ועל פי מבנהו הביאנו למסקנה כי אין זה מזמור הודיה אלא מזמור תהילה ושבח.^[2][3]  

על כן נראה שיש להעדיף את הפירוש הראשון, הפירוש שיסודו בתרגום הארמי, כי כוונת הכותרת היא לקבוע את ייעודו של מזמורנו להיאמר בעת הבאת קרבן תודה. אין כוונתנו בכך לומר שהמזמור נכתב מלכתחילה לשם הזדמנות זו של הקרבת תודה,[4] אלא כי לאחר שנכתב, הוא אומץ כמזמור שייאמר על קרבן התודה, והכותרת מודיעה על שימוש זה שנקבע למזמור.

סיבות נוספות יש להעדפת פירוש המילה 'תודה' במשמעות 'קרבן תודה':

ראשית, המילה 'תודה' משמשת ברוב הופעותיה במקרא כשמו של קרבן, או על כל פנים כמונח הקשור לקרבן התודה ולדרך הבאתו. וכבר עמדנו על כך בסעיף ז לעיל ובהערה 9 שם.

נוסף על כך, כותרות רבות של מזמורים בספר תהילים מכילות מונחים, שאף כי אין אנו יודעים את פירושם המדויק, מתקבלת על הדעת הסברה שהם שימשו הוראות ביצוע לשירת המזמורים במקדש.[5] ואם נפרש שהכותרת 'מזמור לתודה' מתייחסת לקרבן תודה הרי לנו כותרת נוספת הקשורה לעבודת המקדש, גם אם באופן שונה מן המונחים המוסיקליים.

לבסוף, המילה 'תודה' מופיעה בגופו של המזמור בפסוק ד: "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה". בפסוק זה הכוונה ודאי לקרבן התודה, או לתהלוכת המביאים קרבן זה, שהרי מדובר בביאה לשערי המקדש ולחצרו. יש להניח כי קיים קשר בין  האמור בגוף המזמור לכותרת המשתמשת באותה מילה.

ובכן, נראה כי כותרת מזמורנו – 'מזמור לתודה' – מציינת את השימוש שנעשה בו במסגרת עבודת המקדש: היא מייעדת אותו למביאי קרבן תודה, שיאמרו אותו על קרבנם, או שמא בעת בואם למקדש בתהלוכת חוגגים לקראת הבאת הקרבן. ואם כך אין הכותרת אינה קובעת דבר ביחס למשמעותו של המזמור על פי פשוטו, ואינה משקפת את נסיבות כתיבתו או את מטרת חיבורו, ואין להתחשב בה בניתוח גופו של המזמור כפי שנכתב.

כעת יש לשאול: מדוע נבחר מזמור ק' לשמש במקדש כמזמורם של מביאי קרבן התודה? מה למזמור תהילה, שעל פי פשוטו מיועד לעידן המשיחי (כפי שביררנו בסיומו של גוף העיון) ולקרבן תודה שמביא אדם פרטי מישראל בימי הבית על נס שאירע לו? והרי אף התודה הנזכרת במחצית השנייה של המזמור אינה קרבן תודה פרטי, אלא קרבן תודה שמביא עם ישראל כולו על גאולתו באחרית הימים!

ובכן, שאלה זו אינה קשה כלל. השימוש במזמורי תהילים בעבודת הקודש במקדש (ומאוחר יותר בבית הכנסת) אינו חייב להתאים לפשוטם של המזמורים. ברור שבחירת המזמור ללוות את טקס הקרבת התודה נעשתה מחמת האמור במחצית השנייה שלו: "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ...". נזכר כאן קרבן תודה, נזכרו כאן שערי המקדש וחצרותיו, וניתנת כאן ההוראה לבוא למקדש עם קרבן התודה ולהודות לה' ולברך את שמו. פסוקים אלה מתאימים ביותר לשירתם של מביאי קרבן התודה בתהלוכת שמחה למקדש,[6] ומה בכך שהם נותקו מהקשרם הרחב במזמור השלם? הרבה מדרשות חכמים לפסוקי המקרא מבוססות על ניתוק כזה של פסוקים מהקשרם, וגם ייעודו של מזמורנו על פי האמור בכותרתו הוא סוג של 'דרשה'.

נוסיף ונאמר: היותו של מזמורנו המנון תהילה קצר וכללי לה', דווקא מכשיר אותו לייעודו כמזמורם של מביאי התודה השונים למקדש. מזמור הודיה מובהק (כמו מזמור ל' לדוגמה) פחות מתאים לשלב זה של בואם של החוגגים אל המקדש. אפשר שבשעת הקרבת הקרבן עצמו בחר לו מביא הקרבן את אחד ממזמורי ההודיה שהתאימו לו באופן אישי, לנסיבות הנס המיוחדות שבגינן הביא את קרבנו.

 

2. השימוש במזמורנו בסדר התפילה

על פי כל מנהגי התפילה הנוהגים בימינו, נתייחד לו למזמור ק' מקום של כבוד, לאחר ברכת 'ברוך שאמר', בראש 'פסוקי דזמרה'.[7]

השאלה שאותה נרצה לברר להלן היא מהו מקור מנהג זה – מי קבָעו ומתי, ומה היה טעמו. המפרשים והפוסקים המאוחרים, שמנהג אמירת המזמור כבר היה נתון קבוע בזמנם, נתנו מלבם טעמים שונים לאמירתו,[8] אולם דיון בטעמו של המנהג כרוך כמובן בידיעת השתלשלותו ההיסטורית. כיוון שאין תיעוד ברור הנותן מענה לשאלות אלו, ננסה לשרטט בזהירות השערה בדבר השתלשלותו של מנהג זה, תוך שימוש במקורות הרלוונטיים: הסידורים שמתקופת הגאונים ומתקופת הראשונים, וספרי הקדמונים שטיפלו בעניין זה.

א. ראשית הופעתו של מנהג אמירת 'מזמור לתודה' בפסוקי דזמרה של חול

בסדר רב עמרם גאון,[9] בפסוקי דזמרה של יום חול, מופיע שיש לומר פסוקים אחדים אחרי 'ברוך שאמר' (פסוקי 'יהי כבוד'), אך אמירת 'מזמור לתודה' לא נזכרת שם כלל (עמודים ז–י במהדורת גולדשמידט). אף בסידור רב סעדיה גאון, כשני דורות אחר כך, לא נזכר מזמורנו בסדר המזמורים הנאמרים בפסוקי דזמרה (סידור רס"ג עמודים לב–לד).

נפנה עתה לשני סידורים מאוחרים יותר, המשקפים את מנהג ספרד וצפון אפריקה: בסידור רבי שלמה ברבי נתן אב בית דין סג'למסה (מרוקו, בערך בראשית המאה הי"ב)[10] גם כן אין זכר לאמירת 'מזמור לתודה' בפסוקי דזמרה, ואף הרמב"ם בסדר התפילה שלו (בסוף ספר אהבה) לא הזכירו.

ברם בסידורי אשכנז וצפון צרפת, בני אותה תקופה בערך (המאה הי"ב), אכן מתואר מנהג אמירת 'מזמור לתודה':

בסידור רש"י[11] סימן תיז (עמוד 208) אנו מוצאים:

כשנכנס אדם לבית הכנסת, קודם שיאמר פסוקי דזמרה מתחיל פסוקים הללו... ואומר סדר ברכות (– השחר)... ואחריה כל הסדר עד 'מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ', ואם שבת הוא, ידלג 'מזמור לתודה' ומתחיל 'למנצח מזמור לדוד, השמים מספרים כבוד א-ל' (מזמור י"ט).

וראיתי כתוב מפני מה אין אומרים מזמור לתודה בשבת, לפי שעל קרבן תודה היו אומרים אותו... והואיל ועל קרבן תודה נתקן, וקרבן תודה אינו דוחה שבת, מדלגים אותו בשבת, דלא לימא (– שלא יאמר) קרבן תודה דוחה שבת. ומסיים פסוקי דזמרה על הסדר ומתחיל ישתבח שמך...

במחזור ויטרי לרבנו שמחה,[12] שאף מקורו בבית המדרש של רש"י, בסדר התפילות של יום חול לאחר ברכת 'ברוך שאמר' (עמודים 62–63) מובאים אמירת 'הודו' ולקט של פסוקים מספר תהילים "עד 'ודור אמונתו'" – כלומר עד סוף מזמור ק'. וכאן נוסף במחזור: "בשבת מדלגין מזמור לתודה, לפי שאין תודה קרבין בשבת... בשבת אומר 'למנצח' (מזמור י"ט)". וכאן מובאים כל מזמורי התוספת הנאמרים בשבת. ושוב, מובאים דברים דומים בסדר התפילה לשבת בבוקר (עמוד 89):

והולכין לבית הכנסת ומסדרין כל הברכות כמנהג דבר יום ביומו... ופותחים במזמורים כמו שתיקנו חכמים סדר יום ויום, ומדלגין 'מזמור לתודה' לפי שאין תודה קרבה בשבת, ומוסיפין 'השמים מספרים כבוד א-ל' (מזמור י"ט)...

בשנת תשל"ב הוציא הרב משה הרשלר ז"ל בירושלים שני סידורים לראשוני אשכנז מתוך כתבי יד,כשהם משולבים בכרך אחד: סידור רבנו שלמה, שהוא מייחסו לר' שלמה ברבי שמשון מורמייזא,[13] וסידור חסידי אשכנז שנכתב בידי תלמידיהם של גדולי חסידי אשכנז דורות אחדים מאוחר יותר. הסידור השני, המאוחר יותר, מהווה מעין פירוש והרחבה לסידור הראשון, הקדום.

בסידור רבנו שלמה, באמירת פסוקי דזמרה שבכל יום, מפרט ומפרש בעל הסידור גם את המזמורים הנוספים על פסוקי דזמרה, שאותם אומרים בשבת, ואינו מזכיר את 'מזמור לתודה' כלל לא ביום חול ולא בשבת (סימנים יא–יב והלאה). אולם בסימן העוסק בתפילת שבת (סימן נח), שמפורטים בו שוב המזמורים הנוספים הנאמרים בשבת, נזכר 'מזמור לתודה' על דרך השלילה, כמזמור שאין אומרים אותו בשבת:

תפילת השבת. בשבת מוסיפין מזמורים בפסוקי דזמרה של שבח והלל... לפי ששבת יום מנוחה ואין בו מלאכה, יכול אדם להשהות בבית הכנסת. וגם בחול היה לו דין לאומרו, אלא מפני ביטול העם ממלאכתן נמנעו.[14]

ומזמור לתודה שאומרים בחול,[15] אין אומרים בשבת, לפי שאין תודה קרבה בשבת, ומביאי תודה – בחול היו אומרים אותן, והן ארבע שצריכים להודות, יורדי הים והולכי מדברות וחולים ואסורים בבית הסוהר ויצאו, וכולם מביאין בית ה'.

ומתחילים 'השמים מספרים כבוד א-ל'... והדין היה בכל יום לאומרו לשבחו של הקב"ה. כדכתיב בו "יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר" וגו', אלא מפני טורח הציבור, שאינן פנויים ממלאכה, אבל שבת שאין בו מלאכה אומר אותו.

על דברים אלו חוזר רבנו שלמה גם ביחס למזמורי התוספת הבאים, ובכל פעם מסביר שמחמת תוכנם וחשיבותם צריך היה לאמרם יום יום, אבל הסתפקו באמירתם בשבת מפני שאין בו ביטול מלאכה.

בסידור חסידי אשכנז שנכתב דורות אחדים אחר סידור רבנו שלמה, והוא מעין פירוש והרחבה לסידור זה, השלימו בסעיף העוסק בתפילת שחרית של חול את 'מזמור לתודה', שלא נזכר בסידור רבנו שלמה. אחרי הביאור לפסוקי 'הודו' מובא (בעמוד כח) פירוש ל'מזמור לתודה'. לאחר הפירוש מובאת בסידור זה הערה שנעמוד על פירושה מאוחר יותר:

           מזמור לתודה – לפי שאין תודה קרֵבה בשבת, קבעו לומר מזמור זה בחול.

אם כן, באשכנז ובצפון צרפת, החל במאה הי"ב, נהגו לומר 'מזמור לתודה' בימות החול, ואילו בשבת דילגו על מזמור זה. מנהג זה הוא הרווח היום ברוב רובן של קהילות ישראל.[16]

ב. השתלשלותו של המנהג

עתה אנו שואלים: מניין הגיע מנהג אמירת 'מזמור לתודה' בפסוקי דזמרא של ימי החול לסידורי אשכנז וצפון צרפת, החל במאה הי"ב (ומשם התפשט בתקופות מאוחרות יותר אל שאר הסידורים)? והרי בסידורי הגאונים לא נזכר הדבר, וגם בסידורי צפון אפריקה-ספרד לא מצאנוהו בתקופה המקבילה, ובכן מניין 'צץ' המנהג באשכנז-צרפת?

אפשר שהתשובה על כך מצויה בכל זאת בסדר רב עמרם גאון.

לשם כך נפנה לעיין בסדר תפילת השבת בסידור קדום זה. לאחר אמירת 'קרבנות', נאמר שם (עמוד סח): "ועומד חזן הכנסת ופותח...", ובהמשך ניתנת רשימה של פסוקים ומזמורים, שאותם מוסיפים בשבת על פסוקי דזמרה הנאמרים יום יום.

בראש עמוד סט כותב המהדיר (דניאל גולדשמידט ז"ל): "מכאן ואילך שונים כתבי היד בסדר הזמירות ובהיקפן", והוא מציג שלושה טורים מקבילים, ובהם נוסח שלושת כתבי היד שעליהם בנה את מהדורתו. והנה בשני כתבי יד מתוך השלושה, כתב יד המסומן במהדורתו באות מ (שהוא סידור תפילה ספרדי המכיל בתוכו את סדר רב עמרם, והוא העתיק מבין שלושת כתבי היד) וכתב יד שהוא מסמנו באות ז (שהוא כתב יד איטלקי) כלול  בין המזמורים הנוספים בשבת 'מזמור לתודה'!

והנה, בשנת תשל"ז פרסם פרופ' ש' אברהמסון ז"ל בכתב העת 'סיני' (פ"א) דפים מן הגניזה שיש בהם חלקים מסידור רב עמרם גאון. בניגוד לכתבי היד שעמדו לפני גולדשמידט, שהם כולם מן המערב, מקורם של קטעי הגניזה הוא בארצות המזרח. והנה בעמודים רכד–רכז מופיע סדר פסוקי דזמרה של שבת, ובעמוד רכה מופיע 'מזמור לתודה' בין המזמורים שמוסיפים בשבת! 

הווה אומר: המנהג המשתקף בכתבי היד הללו של סדר רב עמרם, הוא לומר את 'מזמור לתודה' בפסוקי דזמרה דווקא בשבת ולא ביום חול.

על מנהג זה יש לשאול: מה שייכותו של מזמור ק' למזמורים שנוספו לפסוקי דזמרה בשבת? התשובה על כך פשוטה: מזמורנו הוא מזמור תהילה מובהק, והוא קרוב בתוכנו וברוחו לרוב המזמורים שמוסיפים בשבת, שאף הם מזמורי שבח ותהילה לה', כמו גם ששת מזמורי התהילה של פסוקי דזמרה הנאמרים דבר יום ביומו. מזמורי התוספת הללו הם מנהג מיוחד לשבת, שיש בו מעין הרחבה לפסוקי דזמרה הבסיסיים.[17]

 

מסתבר שמנהג ההרחבה השבתי הזה, הכולל את אמירת 'מזמור לתודה', כפי שהוא משתקף בסדר רב עמרם על פי רוב כתבי היד שלו, הגיע גם לארצות אשכנז-צרפת. אלא שבעיני חכמי ארצות אלו, אמירת 'מזמור לתודה' בשבת הייתה קשה, מן הטעם החוזר בכל הסידורים שלהם: הרי אין מקריבים תודה בשבת, והמזמור הזה הרי קשור בקרבן התודה, ואם כן אינו מתאים להיאמר בשבת! לפיכך הכריעו חכמים אלו לדלג על אמירת 'מזמור לתודה' בשבת, ובכך שינו את המנהג שהגיע אליהם מבבל (אולי דרך איטליה).

נראה, כי בשלב המוקדם נתבטלה באשכנז אמירת 'מזמור לתודה' בשבת, ועדיין לא נהגה ביום חול.

שלב זה אולי משתקף בסידורו של רבנו שלמה. רבנו שלמה סבר שראוי לומר את מזמורי התוספת גם ביום חול, כפי שכתב ביחס אליהם פעם אחר פעם בפירוט תפילת השבת (סימן נח). בסוף דבריו הוא אף טען שאמירת מזמורי התוספת "עיקר תקנתם – לחול נמי הייתה, לבד מ'מזמור של שבת' ו'ה' מָלַך', שהם המזמורים שנתקנו לשבת" והוא מוכיח את דבריו אלו (עיין שם), ומסיים: "וכשראו שלא היו רוב הציבור מסוגלים לעמוד בתקנה זו מפני ביטול המלאכה, ביטלום בחול והניחום לשבת. והאומרן בחול – תבוא עליו ברכה".[18]

ברם רבנו שלמה ער לכך שבפועל אין אומרים אותם בבית הכנסת בחול, ועל כן הוא פותח את סימן יא במשפט: "נהגו במגנצא בשבת, שמתחיל שליח ציבור 'הודו לה' וקראו בשמו'..." ומכאן ראייה, שבזמנו עדיין לא נהגו לומר ביום חול 'הודו', על כל פנים במגנצא.

ייתכן כי זו הסיבה לכך שבסימנים העוסקים בימי החול (יא–יח) אין הוא מזכיר כלל 'מזמור לתודה', שכן בתפילת יום חול עדיין לא נהגו לאומרו, ובתפילת השבת – דילגו עליו. אמנם בהגיעו לסימן נח, שבו מפרט רבנו שלמה את מזמורי תפילת השבת, הוא כותב "ומזמור לתודה שאומרים בחול, אין אומרים בשבת", ולכאורה מכאן ראיה שהיו אומרים מזמור זה בתפילת יום חול. אלא שבהמשך מתבררת כוונתו: "לפי שאין תודה קריבה בשבת, ומביאי תודה – בחול היו אומרים אותן,[19] והן ארבע שצריכין להודות... וכולם מביאין בית ה'". אם כן, כוונתו היא שמזמור לתודה היה נאמר במקדש על קרבן התודה רק בימי חול, ועל כן אין לאמרו בתפילת השבת.

והנה, זמן לא רב אחר כך, 'פלשו' חלקים מתוך התוספת של שבת לפסוקי דזמרה של יום חול, ברוח דבריו של רבנו שלמה כי "הדין היה בכל יום לאומרו לשבחו של הקב"ה". 'פלישה' זו כללה את 'הודו' ולקט הפסוקים שאחריו,[20] ויחד עם אלו גם 'מזמור לתודה' נקבע להיאמר בימות החול.

אמירת 'מזמור לתודה' ביום חול נקבעה כמובן מחמת ביטול אמירתו בשבת! זהו מעין 'פיצוי' למזמור ק': מקומו המקורי היה בין המזמורים הנאמרים בשבת, אך מחמת כותרתו נשללה אמירתו בשבת והוא נותר 'מיותם'. משנקבע המנהג להוסיף מזמורים גם ביום חול, אומץ המזמור ומצא לו מקום בתור תוספת קבועה לימות החול.

וכך אנו מוצאים בסידור רש"י ובמחזור ויטרי את המנהג לומר 'מזמור לתודה' בפסוקי דזמרה של יום חול, כפי שראינו לעיל. מאוחר יותר, בסידור חסידי אשכנז, (עמוד כח), מופיע הטעם לאמירתו ביום חול, והוא ממש כדברינו:

'מזמור לתודה' – לפי שאין תודה קרבה בשבת (– וביטלו מפני כן את אמירת המזמור בשבת) קבעו לומר מזמור זה בחול!

לאחר ששחזרנו את התהוות המנהג החדש, ננסה לעמוד על הסיבות לחילוקי המנהגים אם לומר 'מזמור לתודה' בשבת או להימנע מאמירתו: המנהג לומר 'מזמור לתודה' בשבת, מתחשב בתוכנו של המזמור כמזמור תהילה לה', המתאים להרחבת פסוקי דזמרה בשבת. כותרת המזמור ודאי נראתה בעיני בעלי המנהג הקדום עניין טכני שאינו מעלה ואינו מוריד לעניין התאמת המזמור להיאמר בשבת. אולם בעיני חכמי אשכנז וצרפת נראתה הכותרת דבר מרכזי: הם תפסו אותה כקובעת את שימושו של המזמור בעבודת המקדש, וכמעניקה למזמור את חשיבותו ואת ייחודו.[21] כיוון שכך, סברו שאין המזמור מתאים להיאמר בשבת וביום טוב, ויש לדלג על אמירתו.[22]

ג. שרידים למנהג המקורי

האם ניתן למצוא בספרי ההלכה והמנהגים ראיה לדברינו, כי המנהג המקורי היה לומר 'מזמור לתודה' דווקא בשבת, כחלק ממזמורי התוספת לפסוקי דזמרא, ולא ביום חול?

אכן, מנהג זה המשיך להתקיים במקומות שונים במשך מאות שנים, אף שהיה עליו 'לעמוד על נפשו' כנגד הטענות נגדו שיצאו מאשכנז ומצרפת.

בספר שיבלי הלקט לרבי צדקיה בן אברהם הרופא,[23]  בסימן עו שכותרתו היא "דין זמירות של שבת שאומרין... 'מזמור לתודה'..." נאמר:

מזמור לתודה – יש מקומות שאומרים אותו בחול ואין אומרים אותו בשבת. ומצאתי טעם למנהגם בשם רבינו שלמה זצ"ל,[24] לפי שאין קרבן יחיד קרב בשבת, ותודה קרבן יחיד היא, והיא יכולה ליקרב בכל יום חוץ מן השבת. ובמקומנו (– רומא) מנהג לאומרו בשבת ולא בחול.[25]

ואכן, מנהג זה המשיך להתקיים בקרב יהודי איטליה עד ימינו, והוא מתועד במחזור בולונייא שנדפס בשנת ש' ובמחזור ליוורנו תרט"ז.[26]

אולם לא רק באיטליה התקיים מנהג זה, אלא כנראה גם בספרד. בטור אורח חיים, סימן נא, הלכות ברכות השחר, נאמר:

יש מקומות שנוהגים לומר 'מזמור לתודה', 'הודו לה' קראו בשמו', כאשר הוא כתוב בדברי הימים, לפי שדוד קבעו לאמרו בכל יום לפני הארון... וכל מקום ומקום כמנהגו. ובאשכנז נוהגין שלא לומר 'מזמור לתודה' בשבת ויום טוב, לפי שאין תודה קרבה בהן. ואין צריך למונעו, דליכא למיחש דילמא אתו להקריבה כשייבנה בית המקדש, דלא טעו אינשי בהכי.[27]

ובכן, מדבריו של רבי יעקב ברבי אשר בעל הטורים (ספרד, ראשית המאה הי"ד) ברור שבמקומו נהגו לומר 'מזמור לתודה' בשבת, אך לא ברור מדבריו אם במקומו אמרו אותו גם בחול ("יש מקומות שנוהגים").

והנה, בסידורו של תלמיד בעל הטורים, פירוש הברכות והתפילות לרבי דוד אבודרהם (ספרד, אמצע המאה הי"ד)[28] מתגלה תמונה זו: ב'סדר שחרית של חול ופירושה', לפני 'ברוך שאמר', כותב האבודרהם:[29] "יש מקומות שנוהגים לומר...'הודו לה' קראו בשמו' ומזמור 'השמים מספרים כבוד א-ל', אבל אין מנהגנו לאומרם אלא בשבת וימים טובים". ואת אמירת מזמור לתודה לא הזכיר כלל, לא לפני 'ברוך שאמר' ולא לאחריו.[30]

אך ב'סדר שחרית של שבת ופירושה' בפסוקי דזמרא מביא האבודרהם לאחר ברכת 'ברוך שאמר':

ואומר 'מזמור לתודה'. וכתב אבן הירחי:[31] בצרפת נהגו שלא לומר בשבתות וימים טובים 'מזמור לתודה', לפי שאין מביאין קרבן תודה בשבת... אבל בפרובנציא (– פרובנס) וספרד אומרים אותו (– בשבת), ולא ייתכן, עד כאן. ואני אומר כי ייתכן לאמרו ואין למונעו, שאין לומר שמא יבואו להקריב תודה כשייבנה בית המקדש, שאין האנשים טועים בזה.[32]

נוכחנו אפוא שבאיטליה ובספרד (ואולי גם בפרובנס) נשתמר המנהג המקורי לומר 'מזמור לתודה' בשבת כחלק ממזמורי התוספת, אך לא ביום חול.

רבי אברהם בן נתן הירחי, המכיר את מנהג צרפת, שהוא היפך המנהג בפרובנס ובספרד, ומכיר את הטעם שנתנו חכמי צרפת למנהגם, מגיב על המנהג הספרדי במילים "ולא ייתכן". לדעתו מנהג צרפת מבוסס על שיקול הלכתי, ואין הדבר מובן לו כיצד ניתן לנהוג ההיפך ממש מהמנהג ה'נכון'. אולם נראה שדווקא בני אשכנז וצרפת הם שנוהגים ההיפך מהמנהג המקורי הקדום, וזאת על סמך טענות הלכתיות שנתחדשו בבית מדרשם של חכמי הארצות הללו.

 

פתרון מקורי למתח בין המנהג הקדום לומר 'מזמור לתודה' בשבת בשל תוכנו המרומם, ובין המנהג המאוחר להימנע מאמירתו בשבת בגלל כותרתו, נמצא דווקא בצפון צרפת ותועד בספר הרוקח לרבי אלעזר מוורמייזא (1165–1240). מובא שם בסימן שיט דיון קצר העוסק בזמנים שבהם אין אומרים 'מזמור לתודה':

מה שנהגו לדלג מזמור לתודה בשבת ובימים טובים, לפי שאין קרבה בהן (– התודה), לפי שהיא חובה ואין קבוע לה זמן (– וקרבן שאין קבוע לו זמן אינו דוחה את השבת ואת יום טוב)... ושמעתי על הרב רבי אליהו, שלא היה מדלג כי אם שתי תיבות הללו 'מזמור לתודה', והיה מתחיל 'הריעו לה' כל הארץ', מפני שזה שבח של הקדוש ברוך הוא.

הנה על פי מנהגו של רבי אליהו, בן דורו וחברו של רבנו תם (המאה הי"ב), נשמרה התקנה המקורית לומר את המזמור בשבת, המתאים לפי תוכנו למזמורי התוספת בשבת, שכן יש בו "שבח של הקב"ה", ואת הבעיה שהעלו חכמי אשכנז וצרפת פתר בהשמטת הכותרת "מִזְמוֹר לְתוֹדָה".[33]

מנהגו זה של רבי אליהו מבטא תפיסה דומה לזו שהצגנו בעיוננו, שיש לפרש כל מזמור לגופו, ואילו כותרת המזמור, איננה חלק מהותי ממנו. 

 

                                                                                                           (הנספח השני יישלח בשבוע הבא)

 

 

*	*******************************************************	*
* * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ו עורכת: נחמה בן אדרת  ******************************************************* בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm האתר באנגלית:        http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]	* * * * * * * *
*	*******************************************************	*