מחיצה בבית הכנסת

  • הרב חיים נבון
שיעור 7 / מחיצה בבית הכנסת
 
רבים יופתעו לשמוע שחובת העמדת מחיצה בבית הכנסת לא נידונה בגמרא ובמקורות קדומים אחרים. אמנם, מנהג ישראל מימים ימימה להעמיד מחיצה. פוסקים מאוחרים הסמיכו את המנהג הזה על שני מקורות עיקריים, וראו בו חובה הלכתית. המקור הראשון הוא סוגיה מפורסמת המופיעה במסכת סוכה (נא ע"א-נב ע"א):
"משנה. במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול...        
גמרא... מאי תיקון גדול? ...תנו רבנן: בראשונה היו [= בזמן שמחת בית השואבה בבית המקדש] נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה".
אנו רואים שחכמים שינו את מבנה המקדש, כדי להפריד בין גברים לנשים בזמן שמחת בית השואבה. הגמרא שואלת איך העזו לעשות כך - הרי אסור לשנות את מבנה בית המקדש! האמורא רב השיב שחכמים מצאו פסוק שממנו למדו את הצורך החיוני בהפרדה זו. זהו פסוק שחז"ל דרשוהו כעוסק בהספד העתידי על משיח בן יוסף:
"'וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד' (זכריה י"ב, יב). אמרו: והלא דברים קל וחומר; ומה לעתיד לבא, שעוסקין בהספד, ואין יצר הרע שולט בהם - אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד; עכשיו, שעסוקין בשמחה, ויצר הרע שולט בהם - על אחת כמה וכמה".
מן המשנה והגמרא עולה שאכן היו מפרידים בין נשים לגברים בבית המקדש, אלא שקשה לראות מכאן מקור מחייב להעמדת מחיצה בבית הכנסת. הרי לפי פשטות המשנה והגמרא, מדובר על תיקון שעשו במיוחד בכל שנה בחג הסוכות. מכאן עולה לכאורה שבמשך שאר ימי השנה היו גברים ונשים יחדיו בעזרת הנשים של בית המקדש.
אמנם, בדברי הרמב"ם על נושא זה יש סתירה פנימית לכאורה. בהלכות סוכה (ח', יב) כתב כדברי המשנה, שההפרדה במקדש הייתה תיקון מיוחד לימי חג הסוכות, בגלל שמחת בית השואבה. אך בהלכות בית הבחירה כתב בנוסח אחר:
"עזרת הנשים היתה מוקפת גזוזטרא, כדי שיהיו הנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן, כדי שלא יהיו מעורבבין"
                               (הלכות בית הבחירה ה', ט).
מדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה משתמע לכאורה שמדובר בחלק מהמבנה הקבוע של בית המקדש. אם ננסה ליישב את דברי הרמב"ם במקורות השונים אלו את אלו אולי נגיע למסקנה שהגזוזטרא, או הכנה מסוימת לגזוזטרא, ניצבה שם תמיד; אלא שרק לקראת שמחת בית השואבה עשו את ההכנות הדרושות להפרדה ממשית. מכאן שוב מקבלים את הרושם שבמשך כל השנה כולה היו נשים וגברים יחדיו בעזרת הנשים של בית המקדש.
אמנם, הפסוק מזכריה מדבר על הפרדה בזמן הספד לעתיד לבוא, ומן הקל וחומר שהגמרא דורשת ממנו משתמעת חובה מוחלטת וכללית להפריד בין נשים לגברים. אך כנראה עובדה היא שההפרדה לא הייתה תמידית, ומכאן שכנראה מדובר באסמכתא בעלמא, ולא בהוראה דאורייתא הנסמכת על הכתובים. כך משתמע מדברי המאירי:
"ואע"פ שהבניין כולו על ידי נביא היה, ולא היה להם להוסיף, סמכו בה בבניין עראי לגדור פרצות, שלא להקל ראש להעמיד אנשים ונשים בערבוביא, שהרי אף בעניין הספד נרמז: 'וספדה הארץ משפחות משפחות בית דוד לבד ונשיהם לבד'"
                                         (מאירי סוכה נ ע"א).
אנחנו הערנו שאם ההפרדה הייתה חובה מן התורה ממש, לא היו מגבילים אותה רק לשמחת בית השואבה. נקודת המוצא של המאירי שונה במקצת, אף שהוא מגיע למסקנה דומה: הפסוק מזכריה אינו פסוק מהתורה, ואף אין כלולה בו הוראה מפורשת בנוגע להפרדה במקדש. המאירי מדבר על כך כרמז או כאסמכתא. אם כך, איך אפשר להישען על אסמכתא בשינוי תבנית בית המקדש? המאירי משיב שהשינוי היה ארעי - רק לימי החג - וממילא אין בזה איסור ממש.
מקור שני להעמדת מחיצה מביאים מסוגיה אחרת במסכת קידושין, המספרת על האמוראים שנהגו להפריד בין גברים לנשים:
"אביי דייר גולפי (רש"י: מקום קבוצת אנשים ונשים או לדרשה או לחופה, היה מסדר קנקנים של חרס הרבה ביניהם, שאם יבואו זה אצל זה - יקשקשו וישמע קול).            
רבא דייר קנה (רש"י: מסדר קנים, שהעובר עליהן קולם נשמע).
אמר אבין: סקבא דשתא - ריגלא (רש"י: ריעוע של ימות השנה ליחוד ולעבירה - ימות הרגל, שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה ונותנים ונושאים זה עם זה)" (קידושין פא ע"א).
כאן אכן מדובר על העמדת מחיצה בהתכנסות של גברים ונשים לשמיעת דרשות. אך צריך לזכור שאין מוזכר כאן כל מקור הלכתי לנוהג זה. איננו יודעים גם מה בדיוק הייתה האווירה החברתית בהתכנסויות הללו באותה תקופה. מדובר בהדרכה חינוכית-ציבורית ולא בהוראה הלכתית. ההדרכה הזו תלויה לא רק באווירה הקיימת בזמן ההתכנסות המעורבת, אלא גם במידת החריגוּת של ההתכנסות הזו. כאשר נשים בדרך כלל נמצאו בתוך ביתן, אפשר לשער שעצם היציאה שלהן החוצה וההתערבות בגברים הביאה לידי חששות שונים. בדורנו, לעומת זאת, גברים ונשים עובדים יחד במקומות עבודה. לכן לא ברור שאכן יש צורך בהפרדה בזמנים של התכנסות על רקע דתי. אפשר לחלוק על השיקול הזה, אך, כאמור, אין כאן הוראה הלכתית חד-משמעית אלא שיקול ציבורי, לפי ראות עיני החכמים.
מה לגבי מחיצת בית הכנסת עצמה? בזה יש מנהג מוצק, חד-משמעי ועקבי של כל קהילות ישראל, להעמיד מחיצה בבית הכנסת בזמן התפילה. התפילה היהודית מתנהלת בהפרדה גמורה בין המינים. אין שום פוסק המערער על החובה להעמיד מחיצה. ברם, ספק אם יש לכך יסוד הלכתי חד-משמעי.
אמנם, הרב משה פיינשטיין פירש אחרת את תוקף החיוב במחיצה. הוא דן בזה באריכות, ודבריו הם מקור מרכזי וחשוב בשאלות של העמדת מחיצה, הלכה למעשה (שו"ת אגרות משה או"ח ח"א סימן לט). ר' משה פיינשטיין טען שמן הסוגיה במסכת סוכה אפשר ללמוד שיש איסור דאורייתא על עירוב נשים וגברים (וחובה דאורייתא להפריד ביניהם באופן אקטיבי על ידי מחיצה). רק משום כך, לדבריו, לא חל כאן האיסור לשנות מצורתו של בית המקדש. אין זאת שהאיסור על עירוב נשים וגברים דוחה את האיסור לשנות מתבנית הבית. אלא שכיוון שמדובר בדין דאורייתא, הרי הוא כאילו נכלל ממילא בהוראת הנביאים בכתב. גם אם לא נכתב או נאמר במפורש שצריך לבנות מחיצה, פשיטא שזו הייתה כוונת הנביאים שמסרו את תוכנית הבית. ברור שאי אפשר לבנות את בית המקדש באופן שיעברו בו על איסור דאורייתא, ולכן כאילו הדבר נאמר במפורש. לדברי ר' משה פיינשטיין, לולא היה כאן איסור דאורייתא, קשה להבין איך אפשר היה לשנות את תבניתו של בית המקדש.
אמנם, הפרשנות הזו אינה הכרחית. כבר הבאנו את פירושו של המאירי, שהפסוק מזכריה אינו מבטא חובה מדאורייתא להפריד, אלא רק רמז או אסמכתא, ודי ברמז כזה כדי לשנות מתבנית הבניין, משום שהשינוי הוא זמני בלבד: הרי בכל ימות השנה גברים ונשים היו יחדיו בעזרת הנשים, בלי שום מחיצה, ובנו את הגזוזטרא רק למען שמחת בית השואבה.
ר' משה פיינשטיין עצמו מביא גם את פירושו של המהרש"א, שמציע גם הוא דרך אחרת בסוגיה. גם לדבריו אין כאן איסור דאורייתא של שינוי מצורת בית המקדש (ובלשון הפסוק אותו מביאה הגמרא, "הכל בכתב..."), וזאת משום שאין כאן שינוי של תבנית המקדש עצמו, אלא התאמה שלו לדין אחר, צדדי, שאינו קשור כלל לדיני המקדש. במקרה כזה יש מקום לומר שמבנה המקדש עצמו נשאר כשהיה, והתוספת נחשבת כנספח שנועד לפתור בעיה נקודתית. אם אין איסור דאורייתא של "הכל בכתב", אין צורך גם בדין דאורייתא של חובת הפרדה כדי להתגבר על איסור זה. ר' משה פיינשטיין עצמו דחה הסברים אלו.
ר' משה העלה כאן עוד שיקול חשוב הלכה למעשה. הוא טען שבבית המקדש לא חששו שהגברים יראו את הנשים, שאם כך לא היו מנסים שוב ושוב דגמים שונים של הפרדה, שברור שאין בהם הפרדה ויזואלית. אם רצו למנוע הסתכלות של גברים בנשים - למה ניסו דגם שבו הנשים מבפנים והגברים מבחוץ? ברור שזה לא ימנע הסתכלות. גם הדגם הסופי של הגזוזטרא אינו מונע הסתכלות. אם כך, למה בכל זאת הייתה נחוצה מחיצה? "שבאו מזה לידי קלות ראש, שהוא להרבות שיחה ביניהם ולנגיעה בידיהם וכדומה". המחיצה נועדה למנוע ערבוב שיש בו קלות ראש. וכן כתב הרמב"ם שראינו בנוגע לצורך בגזוזטרא במקדש: "כדי שלא יהיו מעורבבין". לכן הסתפק ר' משה במחיצה שמגיעה עד גובה הכתפיים, שדי בה למנוע ערבוביה באמצע התפילה. זהו פסק מחודש, כי אין בשולחן ערוך ובשאר המקורות הקדומים "הלכות מחיצה". נראה שעובדה זו תומכת בטענתנו, שאין כאן הלכה ממש אלא מנהג. אך ר' משה פיינשטיין טען שיש כאן הלכה, הסמיך אותה על מקורות ההלכה הקדומים, ואף ניסה לקבוע גדר מדויק לגובה המחיצה - י"ח טפחים.[1]
איך הרב פיינשטיין התמודד עם הטענה שבמשך כל השנה לא הייתה שום הפרדה בבית המקדש? טענתו היא שיש חובת הפרדה על ידי מחיצה רק במקום שבו יש חובה להתקבץ - כמו בית המקדש בזמן שמחת בית השואבה ובית הכנסת בזמן התפילות. לא ברור למה הגורם הזה - אם יש חובה להתקבץ - משמעותי לעניין ההפרדה בין גברים לנשים. בתשובה אחרת הוסיף ר' משה פיינשטיין וטען לשיטתו שאין חובה להפריד מחוץ לבית הכנסת:
"ובמקום קבוץ לדברי הרשות ואף בחתונות מסופקני אם יש האיסור זה, באופן שליכא חשש יחוד. ויותר נוטה שליכא לאיסור זה, דהא אשכחן באכילת הפסח שהיו אוכלין האנשים והנשים בבית אחד, והיו שם כמה משפחות, שאין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה"                                  
       (שו"ת אגרות משה אורח חיים ח"א סימן מא).
ר' משה פיינשטיין טוען שאת קרבן הפסח היו אוכלות כמה משפחות יחדיו, ולא שמענו שהיו מפרידים שם בין גברים לנשים. מכאן הוא למד שאפילו בחתונות כנראה אין חובה להפריד בין גברים לנשים.
נציין עוד שבנוגע לייעוד המחיצה - וממילא, גם בנוגע לגובהה - היו פוסקים רבים שחלקו על ר' פיינשטיין, והצריכו מחיצה גבוהה יותר, שמונעת הסתכלות של הגברים בנשים. הציץ אליעזר (ח"ז סימן ח) כתב, למשל, שהשולחן ערוך התעלם מהלכות מחיצת בית הכנסת רק משום שבזמנו הנשים התפללו בחדר אחר, נפרד לגמרי, ולכן הבעיה לא התעוררה כלל. אך לדעתו שורת הדין היא שיש צורך במחיצה המונעת ראייה, ולא רק ערבוב.
 
לתגובות ולהערות: [email protected]
 
 
 
 

[1] בסימן מב שם כתב ר' משה פיינשטיין שבמקום שהנשים מתלבשות שלא בצניעות יש לעשות מחיצה גבוהה יותר.