מחלוקת לשם שמים

  • הרב משה ליכטנשטיין
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן:  וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'."  (במדבר ט"ז, א-ג)
 
פרשתנו פותחת בתיאור גדולתם ומעלתם של עדת קרח. ראוי להדגיש כי מדובר על נשיאי ישראל שרק לפני כמה פרשיות השתתפו בחנוכת המשכן ועל בני קהת, שעליהם נאמר "כי עבדת הקדש עליהם בכתף ישאו". אלו אנשים מהמעגל הפנימי ביותר, ממעמד גבוה, בעלי משרות ציבוריות – 'נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם'. המדרש מכנה את האנשים שקורח סחף עמו כ'גדולי ישראל והסנהדראות'.
כיצד ייתכן שאותם גדולים חוטאים בחטא כזה?
 
בחז"ל מצאנו שלוש הבנות לאופי המחלוקת בין קרח ועדתו לבין משה:
  1. תיאולוגית – קורח ועדתו מאמינים באמת במודל של "כל העדה כולם קדושים".
  2. כספית גרידא – קורח ועדתו חושקים במתנות הכהונה.
  3. תאווה וכבוד - רש"י, בעקבות מדרש תנחומא, מסביר שהמחלוקת נובעת מקנאה אישית של קורח כלפי מינוי אליצפן.

שני פנים בשאיפה לגדלות

לאדם יש תכונה טבעית לשאוף להתפתח, להתקדם ולהוביל. באמצעות תכונה זו אמור האדם לפתח את עולמו ולקדם ערכים חשובים מאין כמותם. העולם לא היה יכול להתקיים אם לא הייתה בכל אחד מאיתנו אמביציה ושאיפה לגדלות. בדיוק כמו שכאשר חז"ל ביטלו את יצר העריות הם הבינו שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיו, גם השאיפה להנהגה והשפעה היא מהדברים עליהם עומד העולם. אבל, כמו ביצר העריות, גם ביצר ההגשמה העצמית וההנהגה טמונה סכנה עצומה. לעיתים, דווקא תכונה זו מובילה את האדם למקום בו הוא מקנא בחברו שנמצא למעלה ממנו בהיררכיה הפיקודית, וזה גורם לו להתייחס אליו כאדם מושחת וחסר מוסריות. במצב כזה נמצאים קורח ועדתו. בעיניהם, משה ואהרון תופסים שררה על הציבור בצורה מושחתת.
 
כאשר משה שומע את הטענות האלו הוא נופל על פניו. הוא לא יודע את נפשו, כיצד עליו להתמודד עם האתגר החדש שעד אותה העת לא היה כמותו. הוא מתייעץ עם ה' מאחר שהוא חש שאין לו את היכולת והכוחות להתמודד לבד עם בעיה כזאת.
משה פונה אל עדת קורח ומבקש מהם לעשות ניסוי, לקחת איש מחתתו ולשים בהם קטורת ובבוקר יודיע ה' מי הוא הנבחר. מדובר במבחן שלכאורה לא יהיה ניתן לערער אחריו, מאחר שהקב"ה בעצמו יגדיר את הקרוב אליו.
 
משה חוזר ופונה אל עדת קורח ואומר להם:
"הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם:  וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה". (במדבר ט"ז, ט-י)
קורח ועדתו כבר נמצאים במקום יותר גבוה משאר העם, מדובר באנשים משבט לוי שנבחרו לשרת את ה' במשכן ולעמוד לפניו כשלוחי העם. אולם, הם אינם מסתפקים בכך, הם רוצים גם כהונה. הם דורשים להיות בדרגה הראשונה במעלתה ולא מוכנים להסתפק בשום עמדה אחרת.
 
המשנה במסכת אבות אומרת:
"רבי אליעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם." (אבות ד', כא)
הקנאה באחרים ובמה שיש להם, הכבוד שאדם מחפש שיתנו לו בגלל מעמדו, הם שגורמים לו לאבד את עולמו. הגבול בין שאיפה אמיתית להתפתח ולהנהיג לבין יצר הכבוד העצמי דק ולא ברור. יש כמה דמויות בתנ"ך שצועדות על חבל דק זה, אחת הדוגמאות היא שלמה.
 

שלמה וירבעם

ספר מלכים מתאר כיצד שלמה בונה את בית המקדש. מדובר ללא כל ספק בפעולה מבורכת. עם זאת, קריאה דקדקנית בפרקי בניין המקדש תצביע על העובדה שיש גם רצון אישי מאחורי פעולות שלמה. שלמה אומר: "בנה בניתי בית זבל לך", כלומר, אני שלמה, אני בניתי. ברוח זו מספרת הגמרא:
"כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמר: שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, רהטו בתריה למיבלעיה, אמרו: מי הוא זה מלך הכבוד?."(בבלי שבת ל ע"א)
מלאכת הבנייה הסתיימה, כל שנותר הוא להכניס את ארון ה' פנימה. ברגע השיא הזה, שערי ההיכל מסרבים להיפתח. שלמה עומד נבוך בפני כל העם, מתחנן ומפציר בהם להיפתח, אך לשווא, הם מסרבים לשמוע לו.
שלמה שוב מבקש משערי ההיכל להיפתח אך נענה בשלילה עד שהוא מפציר, לא בשביל עצמי אני מבקש אלא בעבור דוד.
 
דמות נוספת שפועלת ממניעים אישיים וקידום אינטרסים היא ירבעם. כידוע ירבעם מתואר בתנ"ך כמלך רשע שחטא והחטיא, 'שהשחית את ישראל כנגד אביהם שבשמים'. הגמרא דורשת:  
"אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה, מאי אחר? אמר רבי אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו, ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן." (סנהדרין קב ע"א)
 
ירבעם הוא אדם בעל פוטנציאל עצום להנהגה. ההוכחה לכך היא שהקב"ה בכבודו ובעצמו פונה אליו באופן אישי ומציע לו את עסקת חייו: חזור בך ומובטח לך שתטייל בגן עדן איתי ועם בן ישי. מי מאיתנו היה מסרב לכזאת הצעה, לטייל בגן עדן עם דוד מלך ישראל ועם הקב"ה? אבל, ירבעם לא מהסס ומיד שואל את הקב"ה:
"אמר לו, מי בראש: - בן ישי בראש - אי הכי לא בעינא."
תשובתו של הקב"ה איננה עולה בקנה אחד עם שאיפתו של ירבעם. ירבעם לא מסוגל לחיות במציאות בה הוא שני, אפילו אם זה לדוד מלך ישראל. לכן, הוא שולל את ההצעה למרות הפיתוי שבה.
הרב עמיטל זצ"ל היה נוהג לומר שמחלוקת קרח היא המחלוקת הראשונה שמכוונת מול משה רבינו באופן אישי, מתוך שאיפה לכבוד. עד עכשיו, כל המחלוקות היו ענייניות, בין "העם" לבין "ההנהגה". כאן המחלוקת היא של אנשים פרטיים בעלי שמות, המעבירים ביקורת נוקבת על מעמדם של משה ושל אהרון. ניתן להוכיח את העובדה שהמחלוקת לא הייתה עניינית מהעובדה שלאחר מגפה במחנה, אחרי שהאדמה פותחת את פיה ובולעת את קורח ועדתו, שאהרון נבחר בזכות מטהו שפרח, הנשיאים עדיין לא מסכימים לפקוח את העיניים אל מול המציאות. הרבי מקוצק טוען שמדובר על אדישות מוחלטת, "ויראו ויקחו איש מטהו" – הדבר היחידי שמעניין אותם הוא שיחזירו להם את המטות בחזרה. הכחשה מעין זאת יכולה להגיע רק במקרה של מחלוקת אישית, כאשר אדם מבוצר ומחופר בעמדתו, על אף הסתירות והוכחות שעומדות כנגדו.
 

מחלוקת, בעד או נגד?

אין אנו צריכים להגיע למסקנה שכל מחלוקת היא דבר בעייתי. המשנה באבות אומרת: "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים" (אבות ה,י"ז). המסר העולה מהמשנה הוא שהמחלוקת לגיטימית אך ורק כאשר היא נשארת במישור הענייני ולא האישי. במצב כזה, כל צד מנסה לשמוע מה השני אומר, מתעניין בדעתו, מנסה ללמוד. במחלוקת כזו סביר להניח שמדי פעם ישנו המתדיינים את עמדותיהם, וממילא ברור ש"סופה להתקיים". לעומת זאת, כאשר מדובר על מחלוקת שהופכת לאישית, שמבוססת על כבוד ואמוציות ולא על הגיון רציונלי, מובטח שהיא תוביל לאסון.
 
דוד המלך, שלא מסתכל למי עוד חוץ ממנו מותר לשבת בעזרה, בעבורו נפתחים השערים. לעומתו, ירבעם, שכל מה שמעניין אותו הוא המעמד האישי שלו לעומת מעמדם של אחרים, דווקא לו אין חלק לעולם הבא.
 
 

[1] השיחה נאמרה בשבת קרח תשע"ו וסוכמה ע"י יאיר אוסטר. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.