מיטב - תשלום נזקים באמצעות קרקע

  • הרב משה טרגין

"מיטב" - תשלום נזקים באמצעות קרקע

סוגיות הגמרא העוסקות בדיני ממונות מתמקדות, בדרך כלל, בשאלה כמה כסף יש לשלם, אם בכלל. ברם, בכמה מקומות דנה הגמרא גם באופן התשלום. ברור שתשלום במזומן הוא תמיד קביל; אך מה הדין אם החייב מציע לשלם בקרקע? בעניין זה מגדירה המשנה סולמות תשלום שונים: לתשלומי כתובת אישה ניתן להציע גם נכסים גרועים ("זיבורית" בלשון המשנה); הלוואה ניתן להשיב בקרקע בינונית; ואילו נזק משתלם דווקא מן העידית - מקרקע בעלת התכונות הטובות ביותר. סולמות אלו אינם משנים, כמובן, את גובה התשלום: מובן מאליו שכמות קרקע הזיבורית הדרושה לתשלום חוב מסוים היא גדולה מכמות קרקע העידית הדרושה לתשלום אותו חוב. בשיעור זה נבחן את ההלכה הקובעת כי פיצוי על נזיקין יינתן בעידית דווקא. דין זה ידוע בשם "מיטב", והוא נידון בעיקר בשני מקומות בש"ס: במסכת בבא קמא (ו ע"ב - ט ע"ב) ובמסכת גטין (מח ע"ב).

המקור להלכה זו הוא פסוק בפרשת משפטים:

כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירֹה [=בהמתו] ובער בשדה אחר - מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם (שמות כ"ב, ד).

חכמים למדו מפסוק זה את העיקרון הכללי של "מיטב": תשלום על נזק ייגבה מן העידית. סביר להניח שחיוב זה לשלם מן העידית אינו אלא קנס שקונסת התורה את הבעלים הרשלן של בעל החיים המזיק (כנראה מתוך ניסיון להרתיע מלהזיק מלכתחילה).

ברם, מחלוקת מעניינת בין רבי עקיבא ובין רבי ישמעאל באשר לדרך השומה של המיטב עשויה ללמד על הבנה שונה של הדין. המושג "עידית" הוא מושג סובייקטיבי: ביחס לרכושו של מי מהצדדים (המזיק או הניזק) צריכה הקרקע להיחשב עידית? נניח שלניזק יש רק קרקעות באיכות ירודה, ואילו למזיק יש קרקעות באיכות גבוהה: האם על המזיק לשלם מן הקרקעות הטובות ביותר שבנכסיו - שהן טובות יותר מן הקרקעות הטובות ביותר של הניזק - או שמא די שישלם מקרקעות שאיכותן כזו של קרקעותיו הטובות ביותר של הניזק, אף שאינן קרקעות העידית שלו עצמו (של המזיק)? רבי עקיבא טוען כי על המזיק לשלם מן הקרקעות הטובות שבנכסיו הוא - מעידית דמזיק - בעוד שרבי ישמעאל סבור כי די בקרקעות באיכות של עידית דניזק (על אף שאין הן מוגדרות כמיטב מבחינת קרקעותיו של המזיק). הגמרא מנסה למצוא ראיה בכתוב לכל אחת מן הדעות. אנו נשאל: מה הסברה העומדת ביסוד המחלוקת?

נוכל להבין טוב יותר את המחלוקת באמצעות הווה אמינא מעניינת שמעלה הגמרא ביחס אליה. בשלב מסוים בסוגיה סברה הגמרא כי רבי ישמעאל, המחייב מיטב דניזק, אינו מתייחס רק לאופן התשלום (במיטב דניזק) אלא אף מציע שיטה לשומת גודלו. לדוגמה: אם הבהמה אכלה ערמת חיטה - האם יש לשום את הנזק על פי סוג החיטה, או שמא נאמר כי בכל מקרה יש לשום את החיטה כאילו הייתה סוג א' (על אף שהבהמה אכלה חיטה מסוג ב')? בשלב זה של הסוגיה מניחה הגמרא כי רבי ישמעאל סבר כאפשרות האחרונה. הנחה זו מפתיעה למדיי. ראשית, עצם ההנחה שהתשלום הסופי עשוי להיות גדול מהנזק היא בעייתית: אם הבהמה אכלה חיטה מזן שאינו משובח כל כך, מדוע ישלם המזיק כאילו אכלה חיטה מזן משובח? יתר על כן: מדוע ייחסה הגמרא דעה משונה זו דווקא לרבי ישמעאל? הלוא רבי ישמעאל עוסק רק בסוג הקרקע שיש לתת לניזק לאחר שנקבע גובה התשלום, ואין הוא מתייחס כלל לאופן הערכת הנזק!

דומה שאין מנוס מלהסיק כי הגמרא הבינה שדברי רבי ישמעאל ביחס לאופן התשלום טומנים בחובם גם אמירה ביחס לגודלו. דא עקא, שקשה להבין כיצד הסיקה הגמרא דבר זה: במבט ראשון נראה כי שני מרכיבים אלו של התשלום אינם קשורים כלל, ואם כן אין בדבריו של רבי ישמעאל ביחס לאופן התשלום כל השלכה לגבי דרך השומה של גודלו.

תוספות מציעים תשובה לשונית לשאלה זו: ניסוח המחלוקת בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא מלמד, לדעתם, כי הם חולקים בשתי נקודות נפרדות. לדעת תוספות אין, אם כן, קשר אינהרנטי (פנימי-מהותי) בין עמדתו של רבי ישמעאל ביחס לדין מיטב ובין צורת השומה שהגמרא רצתה לייחס לו. האם נוכל לענות אחרת על שאלת התוספות - באופן שיימצא קשר כזה?

חיפושינו אחר הקשר המהותי שבין שתי ההלכות עשויים להסתייע בהבנת אופי החיוב לשלם על נזקי ממון. ההבנה הפשוטה היא כי התשלום אינו אלא השבת הערך המלא של הנזק. ברם, רבנו חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק (בחידושיו לרמב"ם, הלכות טוען ונטען פ"ה ה"ב) מציע הגדרה אחרת: לדעתו המזיק חייב לתקן את החפץ שהזיק. ראיה לכך הוא מביא מלשון המשנה במסכת בבא קמא (ט ע"א): "כל שחבתי בשמירתו - הכשרתי את נזקו". המשנה אינה אומרת כי המזיק חייב לשלם סכום שווה ערך לנזק שביצע אלא כי הוא מחויב להכשיר - כלומר לתקן - את מה שקלקל או הזיק.[1] ברמה הפרקטית המזיק יכול, כמובן, להציע תשלום ממוני במקום תיקון: כסף הוא דבר נזיל, שיכול לשמש לתיקון החפץ שניזוק או להחלפתו, ועל כן הוא נחשב כצורה מסוימת של תיקון. מכל מקום, מהות החיוב היא לתקן את החפץ.[2]

כעת, משעמדנו על הגדרתו של הגר"ח סולובייצ'יק למושג תשלומי נזק, נוכל לשוב לסוגייתנו: שמא ניתן לומר כי בהבנתה שרבי ישמעאל מציע צורה חדשה לשום את הנזק, התכוונה בעצם הגמרא לייחס לו את תפיסת הגר"ח. אם חיוב המזיק הוא לפצות על ערך ההפסד, מובן מאליו שיש להעריך את ההפסד בפועל, ואין מקום לומר כי המזיק חייב לשלם עבור סוג חיטה משובח מזה שנאכל. ברם, אם החיוב הוא לתקן או להחליף את החפץ שניזוק, ייתכן שההשבה מוגדרת על פי היחידה שניזוקה: המזיק אינו חייב לניזק כסף כי אם ערמת חיטה. ועל פי הבנה זו יש מקום לשקול את האפשרות שהמזיק חייב להשיב ערמה של חיטה מסוג א' על אף שבפועל בהמתו אכלה חיטה מסוג ב'. בקיצור: בעוד שחיובים המבוססים על ערך נמדדים ביחס ישיר לשווי הנזק, עשויים חיובים המבוססים על יחידת הנזק להימדד בטווח רחב יותר; ואפשר שביחסה לרבי ישמעאל תפיסה של תשלומי נזק המבוססת על יחידת נזק (שהיא, כנראה, גם תפיסת תשלומים מחמירה יותר), נתנה הגמרא הד להבנתו של הגר"ח בעניין תשלומי נזק.[3]

מה שעדיין נותר לברר הוא מדוע ייחסה הגמרא תפיסה זו דווקא לרבי ישמעאל: מה בדברי רבי ישמעאל עורר את האפשרות לייחס לו את הבנת הגר"ח? ייתכן שדעת רבי ישמעאל בעניין מיטב היוותה קרש קפיצה מסוים. מובן שעמדתו של רבי עקיבא ביחס למיטב הגיונית ומתקבלת יותר על הדעת: התורה קנסה את המזיק לשלם ממיטב שדותיו על מנת להרתיע אותו מלהזיק בעתיד, ואין אפוא כל סיבה שישלם פחות ממיטב דמזיק. לו סבר רבי ישמעאל כי מיטב הוא אכן רק צורת תשלום 'קשוחה' יותר, יש להניח כי היה מודה לרבי עקיבא. נראה אפוא שלדעת רבי ישמעאל יש לדין מיטב משמעות רחבה בהרבה: החיוב לשלם ממיטב מאפשר לתפוס את התשלום כתיקון של הנזק. נבאר דברינו. אם כנים דברי הגר"ח, ואחריותו הבסיסית של המזיק היא לתקן את הנזק שגרם, יש מקום להטיל ספק בכל צורת תשלום שאינה תיקון הנזק שנעשה. אמנם כסף יכול להיחשב כתיקון הנזק בשל אופיו הנזיל; אך קרקע אינה כה נזילה (שכן היא אינה מיטלטלת, וממילא היא פחות סחירה), ועל כן ניתן עקרונית לפסול תשלום נזק באמצעות קרקע. אמנם למעשה מתירה התורה לשלם על הנזק בקרקע - אך רק בקרקע משובחת, שנזילותה גבוהה יחסית והיא דומה מבחינה זו לכסף, ועל כן יכולה להיחשב כסוג של תיקון הנזק. המזיק חייב, אם כן, לתת לניזק קרקע שנזילותה תהא כשל הקרקע הנזילה ביותר שבידי הניזק - מיטב דניזק.

העולה מדברינו, שלרבי ישמעאל ולרבי עקיבא הגדרות שונות של מיטב. לדעת רבי עקיבא, מיטב הוא סוג של קנס, והוא נישום על פי המזיק - מיטב דמזיק. רבי ישמעאל, לעומתו, מבין כי דין מיטב מהווה דרך להבטיח את נזילות התשלום על מנת שניתן יהיה להגדירו כסוג של תיקון; מידת הנזילות של הקרקעות נמדדת על פי הסטנדרטים של הניזק, ועל כן די בקרקעות שהן מיטב דניזק, אף שאינן קרקעותיו הטובות ביותר של המזיק.

מתוך הבחנה ביסוד סברתו של רבי ישמעאל חשבה הגמרא כי הוא יאמץ גם את צורת השומה המחמירה של קביעת שווי הנזק: אם אכן סובר רבי ישמעאל כי תשלומי נזק הם אופן של תיקון, ייתכן כי הוא אף סובר שיש לשום את הנזק על פי היחידה שניזוקה. על פי סברה כזו ניתן להבין את ההווה אמינא של הגמרא שרבי ישמעאל יאמץ את מערכת השומה המבוססת על יחידת נזק - שהיא המערכת המאפשרת לפצות עבור סוג א' גם במקרה שניזוק רק סוג ב'. אמנם הגמרא דחתה עד מהרה אפשרות זו בדעת רבי ישמעאל, אולם עצם העלאת האפשרות מלמדת רבות על הבנת הגמרא את דין מיטב של רבי ישמעאל. יתר על כן: גם אם למסקנה התשלום ניתן עבור החיטה שנאכלה בפועל, עדיין אפשר לומר שהוא מבוסס על היחידה שניזוקה, אלא שלמסקנת הגמרא, גם כאשר מפצים את הניזק עבור יחידת הנזק יש להקפיד ששווי התשלום לא יהיה גבוה מערך היחידה שניזוקה.

סיכום:

עמדנו על דעתו של רבי ישמעאל בדין מיטב בהקשר למחלוקתו עם רבי עקיבא. הצענו שחיוב מיטב דניזק נובע מתפיסה שהמזיק חייב לתקן את הנזק שנגרם לניזק או, לחלופין, להציע תשלום בעל שיעור נזילות גבוה, שיוכל להידמות לתיקון בפועל. הבנה כזו בדעת רבי ישמעאל עשויה להסביר מה הניע את הגמרא לייחס לו את ההצעה להעריך את תשלום הנזק על פי היחידה שניזוקה. שיטת שומה כזו טומנת בחובה את האפשרות לשלם יותר מערך הנזק. לשון אחר, תפיסת הגר"ח ביחס לתשלומי נזק עשויה להוביל לשתי הלכות שונות: האחת ביחס לאופן שומת הנזק, והשנייה - ביחס לאופן התשלום.

הקשר הפנימי שמציעה הגמרא בדעת רבי ישמעאל בין אופן התשלום ובין שיטת השומה עשוי לעלות גם בהקשר שונה. גם אם התשלום אכן משקף תמיד את ערך החפץ שניזוק - כיצד שמים ערך זה? נתבונן כדוגמה במקרה שבהמה אכלה שחת (תבואה שטרם בשלה; מכונה בלשון הברייתא "חזיז"): האם התשלום ייקבע על פי ערכה המינורי של השחת, או שמא לפי ערך החיטה שהייתה עתידה לצמוח ממנה לו הבשילה? נחלקו בדבר רבי יוסי הגלילי וחכמים (בברייתא בבא קמא נח ע"ב): לדעת רבי יוסי הגלילי, הנזק "נידון במשוייר שבו" - על פי ערך החיטה שהייתה עתידה לצמוח מן השחת - ואילו חכמים סבורים כי מעריכים את הנזק ככל נזק רגיל, על פי שווי השחת בשעה שניזוקה. בגמרא שם (נט ע"ב) קושר אביי את דעת רבי יוסי הגלילי עם דעת רבי ישמעאל ביחס למיטב: "רבי יוסי הגלילי ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד". הרי לפנינו אותה תופעה שעמדנו עליה לעיל: רבי ישמעאל לא אמר דבר ביחס לגודל התשלום, אלא רק ביחס לאופן התשלום בקרקע, אף על פי כן מניחה הגמרא כי עמדתו ביחס למיטב עשויה להכתיב גם צורת שומה מסוימת של הנזק.

הקשר הזה שמוצא אביי בין דעת רבי ישמעאל בעניין אופן התשלום ובין דעת רבי יוסי הגלילי בעניין גודלו מחזיר אותנו לדיון הקודם: דומה שאביי מנסה לבאר את דעת רבי יוסי הגלילי כפועל יוצא של תפיסת הגר"ח/ רבי ישמעאל. אם חיובו של המזיק הוא לשלם את שווי הנזק, ברור כי יש לשום את הנזק על פי ערכו העכשווי. לעומת זאת, אם חיוב התשלום הוא לתקן את הנזק, ייתכן שתיקון זה כולל גם פיצוי עבור התוצאה הסופית של השחת, דהיינו עבור החיטה. גם כאן אין זה הכרחי לחייב את המזיק בתיקון הנזק 'העתידי'. אך מכל מקום חיוב כזה הוא בהחלט אפשרי ומתקבל על הדעת לפי התפיסה שהחיוב המוטל על המזיק הוא לתקן את החפץ - מה שאין כן לפי ההבנה שחיוב התשלום אינו אלא חיוב לפצות את הניזק כפי שווי הנזק. יש לציין כי שלא כניסיון ההרחבה של דעת רבי ישמעאל שעמדנו עליו קודם (שהנזק יוערך על פי חיטה סוג א' אף על פי שהבהמה אכלה חיטה סוג ב'), שאותו דחתה הגמרא על הסף, עומד הקשר שמוצא אביי בין רבי יוסי הגלילי ובין רבי ישמעאל אף למסקנה.

נקודות מתודיות

יש לגלות ערנות ביחס להרחבות בלתי-צפויות של עמדות הלכתיות. רבי ישמעאל אמר את דבריו ביחס לאופן התשלום - ולא ביחס לשיטת השומה. ייתכן שבהרחיבה את דעת רבי ישמעאל אף לתחום זה רומזת הגמרא כי תפיסתו ביחס לאופן התשלום נובעת מתפיסה יסודית הרבה יותר ביחס למהות תשלומי נזק, אשר עשויה להשפיע גם על אופן שומת הנזק. הרחבות בלתי-צפויות אלו גורמות לנו להגדיר את ההלכה מחדש באופן שיתאים גם להן.



[1] הבנה דומה עולה מפירושו השני של רש"י שם לביטוי זה: "לישנא אחרינא: הכשרתי את נזקו - עלי להכשיר ולתקן את נזקו, כלומר: אני חייב לשלם".

[2] גר"ח הלוי מציע כמה נפקא מינות למעשה של תפיסה זו.

[3] ועיין ברמב"ן למסכת גטין, המסביר באופן דומה את ההווה אמינא הזו בדעת רבי ישמעאל.