דילוג לתוכן העיקרי

מינוי על קורבן פסח

קובץ טקסט


אחד הדינים המיוחדים המאפיינים את קרבן הפסח הוא דין מינוי. אדם חייב "להזמין מראש" את אותו חלק של הקרבן שהוא מתכנן לאכול. לפי חלק גדול מן הדעות, אסור לאדם לאכול מהקרבן אם הוא לא ביצע מראש פעולה זו, המכונה 'מינוי'. גם לפי הדעות המתירות אכילה מן הקרבן בלי להימנות עליו מראש, ישנה חובה לשחוט את הפסח לשם מנוייו, ולא לשם אנשים אחרים שלא נמנו על הקרבן.

המקור להלכה זו הוא פסוק בפרשת בא:

"ואם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה, ולקח הוא ושכנו הַקָּרֹב אל ביתו בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת; איש לפי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ על השה" (שמות י"ב, ד).

בעלות או זכות אכילה

כיצד עלינו להבין הלכה ייחודית זו?

קרבן פסח שונה משאר הקרבנות, בכך שכל אחד יכול להשתתף בקרבן (לאכול את הבשר ובכך לקיים את המצווה), גם אם הוא לא נטל חלק בתהליך ההקדשה. באופן כללי, בתחום הקרבנות אנו נתקלים בהקפדה חמורה יותר מהרגיל. בעל הבהמה, המפריש אותה לקרבן, הוא הנחשב לבעלים על הקרבן; הוא - ורק הוא - נחשב למי שקיים את חובת ההקרבה. אם הבהמה הוקרבה לשם אנשים אחרים, לא התמלאה אף חובה. אין מצב בו מישהו יכול "לקפוץ על העגלה" לאחר ההפרשה (= ההקדשה) הראשונית.

קרבן פסח הוא חריג בנוף זה. גם אנשים שלא היו קשורים כלל להפרשת הקרבן, יכולים להימנות מאוחר יותר על אותו קרבן - ובלבד שיספיקו להימנות עליו עוד לפני הקרבתו בפועל.

למעשה, אפשר לומר שביחס לקרבן פסח אין שום משמעות, או כמעט אין שום משמעות, לפעולת ההפרשה. הרמב"ם (בהלכות קרבן פסח פ"ד ה"ט) פוסק כי גוי שהפריש בהמה לקרבן פסח והתגייר, יכול להקריב את אותו קרבן שהפריש בזמן שעוד היה גוי: "המפריש פסחו עד שלא נתגייר, ונתגייר... הרי זה מקריבו לשם פסח". הלכה זו מדגישה את חוסר החשיבות שבמעשה ההפרשה בקרבן פסח. (דיון נרחב בעניין זה מצוי בספר 'מקדש דוד', בתחילת הלכות קרבן פסח.)

מתוך ראיית הבדל זה לגבי דרך יצירת הקשר אל הקרבן בקרבן פסח (-אין צורך בהפרשה), עולה השאלה הבאה: האם המנויים מקבלים מעמד הדומה לזה של בעליו של הקרבן - בקרבנות רגילים - בכך שהם נמנים על הקרבן, למרות שהשתמשו בתהליכים שונים לחלוטין ובלתי מוכרים? או אולי נאמר כי למנויים על קרבן פסח אין שום מעמד של בעלים על הקרבן? לפי האפשרות השנייה, אכן, על מנת להיחשב כבעלים, על המנויים להיות שותפים לתהליך ההפרשה. אך מעמד המנויים הוא מעמד שונה ממעמד הבעלים הרגיל - אלה הם אנשים שרכשו להם את הזכות לאכול מן הקרבן, ולצאת בו ידי חובת אכילת קרבן פסח, מבלי להיות בעלים עליו כלל. ובכן, להלן ננסה לחקור בעניין מעמד המנויים.

מינוי על הפסח לאחר ההפרשה

נראה, שהדין שלו יש את ההשלכה הרבה ביותר ביחס לחקירתנו, הוא זה הקובע שמותר להימנות על פסח לאחר ההפרשה. הירושלמי (פסחים פ"ח ה"ד) מביא שתי דעות לגבי דין זה:

"רב הונא אמר: הפריש פסחו, ואמר 'על מנת שלא יימנה אחר עמי' - אין אחר נמנה עמו; הפרישו סתם - כל מה שיבואו מינוייו הם.

רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעירא: מתניתא אמרה כן?! [אלא] 'ואם ימעט הבית' - מלמד שהן מתמעטין והולכין, בלבד שיהא שם אחד מבני חבורה הראשונה ואחד מבני חבורה השניה... אין תימר כל מה שיבואו מינוייו הן - הן בני חבורה הראשונה, הן בני חבורה השנייה!".

לדעת רב הונא, אנו מניחים כי הבעלים שהפרישו את הבהמה התכוונו לכלול במעשה ההפרשה את כל המנויים שיצטרפו אליהם בהמשך ("כל מה שיבואו מינוייו הן"). לכן, במקרה בו בעל הבהמה מצהיר כי הוא לא התכוון לכלול בהפרשה אף אדם נוסף, אין להתיר לאחרים להימנות על הקרבן. לעומתו, רבי זעירא תומך את האפשרות להוסיף מנויים לקרבן במקור פורמלי יותר, מן הכתובים - הפסוק שצוטט בראשית השיעור. ממילא, לדעת רב הונא, ניתן להחשיב את המנויים הנוספים כמי שהיו שותפים כבר במעשה ההפרשה. הבעלים שהקדישו את הבהמה כללו בהקדשתם כל מי שעתיד להצטרף ולהימנות על בהמה זו - כל אלו שיצטרפו בין זמן ההפרשה ובין זמן השחיטה. מבחינה הלכתית, המנויים הללו נחשבים כשותפים בקרבן. למעשה, כפי שמובא בהמשך הירושלמי, קרבן פסח נחשב "הקדש שותפין" - קרבן שיש בו כמה שותפים, וזה גדר הלכתי שיש לו השלכות רבות ביחס לדיני תמורה. לעומתו, רבי זעירא אינו מנסה למצוא כלי הלכתי שיאפשר להכליל את המנויים בתהליך ההפרשה. לדידו, התורה התירה הצטרפות של עוד מנויים לאחר ההפרשה כחלק מהדינמיקה הייחודית של קרבן פסח, מגזירת הכתוב. הירושלמי מסביר כי לדעת רבי זעירא, הקרבן נחשב "הקדש יחיד", מה שמחיל עליו דינים אחרים ביחס לתמורה. נראה שהתוספות במסכת פסחים (פט: ד"ה וזה) אימצו את סברת רב הונא ביחס למינוי.

כיצד יכול אדם להימנות באיחור על קרבן פסח? מהו המנגנון ההלכתי המאפשר זאת? על אף שהגמרא אינה כה ברורה בעניין זה, אנו יכולים להסיק כי אכן יש צורך במידה מסוימת של בעלות מן הגמרא במסכת פסחים (פט:), ממנה משתמע שהמנוי החדש על הפסח צריך לשלם למי שהפריש את הקרבן:

"תנו רבנן, הממנה אחרים עמו על פסחו... מעות שבידו (רש"י: שלקח מן הנמנין הללו) חולין".

האם תשלום זה מהווה בעצם מעשה קניין, בו המנוי החדש רוכש את חלקו מן המפריש?

שאלה זו עשויה להיות מושפעת מהמשך הדיון בגמרא, בו עולים שני הסברים אפשריים ליכולתו של מקבל הדמים להשתמש בהם לכל מה שירצה (לפי שיטת רבי), ולאו דווקא לצורכי הקדש. הלוא לכאורה, אם המנוי החדש נחשב כמי שקונה את חלקו בקרבן, הכסף אותו הוא משלם למוכר נחשב להקדש, ואסור בשימוש למטרות חולין; כיצד, אם כך, נוכל להסביר את דעת רבי המתיר שימוש בכסף למטרות חולין? הגמרא מעלה שני הסברים:

(א) רבי סבר כי מעמדו של קרבן פסח אינו כהקדש גמור; על כן אין מעמד הקדש החל על הבהמה שיכול לעבור ממנה אל הכסף.

(ב) אמנם הבהמה היא אכן הקדש, אך המנוי מונע את הפיכת הכסף, שהוא משלם עבור הבהמה, להקדש. לפי הבנת רש"י, בשעת מתן המעות המנוי אינו מתכוון לקנות את חלקו בבהמה, אלא הוא מעוניין לתת מתנה למפריש, כנגד המתנה שהמפריש נתן לו - היכולת להשתתף בקרבן.

מובן, כי לפי האפשרות הראשונה, בה מדובר על כך שהמנוי קונה את חלקו, יש אפשרות לדבר על מעמד של בעלות, ועל התפקיד אותו משחק הכסף בהשגת מעמד זה. לפי ההסבר השני בדעת רבי, קשה להגדיר תפקיד מהותי של התשלום ביצירת הזכות ההלכתית של המנוי בקרבן.

הקרבת הפסח שלא למנוייו

נפקא מינה מעניינת נוספת נוגעת לפסול אותו מכנה המשנה "שלא למנוייו". בדרך כלל, מחשבת פיגול במהלך הקרבת הקרבן יכולה לפסול את הקרבן. מחשבות אלו יכולות להיות לאכול את הבשר שלא במקומו, שלא בזמנו, ובמקרים מסוימים - לשחוט את הקרבן לשם מי שאיננו בעליו ("שינוי בעלים"). המשנה במסכת פסחים (סא.) מונה פסול מיוחד הנוגע לקרבן פסח: הקרבה "שלא למנוייו", שלא לשם המנויים על הקרבן. התוספות (שם ד"ה ואיתקש וד"ה שחטו) מתלבטים האם פסול "שלא למנוייו" זהה לפסול "שינוי בעלים". לזהות זו בפסול ישנן השלכות רבות. כוונת שלא לשם בעליו עשויה לפסול את הקרבן בכל שלב משלבי ההקרבה. האם הדבר נכון גם ביחס להקרבה שלא למנוייו? מהכיוון ההפוך ניתן לטעון שלמרות שמנויים אינם נחשבים כבעלים, עדיין ניתן להקריב עבורם, משום שהם קשרו את עצמם לקרבן על ידי תהליך המינוי; לפי הסבר זה, הקרבת הקרבן שלא לשם מנוייו היא בעיה נפרדת, המיוחדת לקרבן פסח, והפסול יוגבל למחשבת פיגול בזמן השחיטה דווקא (בהתבסס על הפסוק שהוזכר לעיל, המתייחס לשחיטה דווקא לגבי מנויים - "תכוסו"). בשאלה זו נחלקו בעלי התוספות בשני המקומות שצוינו לעיל.

חלוקת הפסח

הגמרא (פסחים פט:) מעלה שאלה מעניינת: אם לאחד המנויים יש תיאבון בריא, האם יכולים המנויים האחרים להגביל את אכילתו, ולתת לו חלק שווה בגודלו לשאר החלקים, או שהוא יכול לאכול לשובע נפשו יחד עם שאר המנויים ובכך גם לצמצם את כמות האכילה של שאר המנויים?

"איבעיא להו: בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהן יפות (רש"י: לישנא מעליא, ממהר לאכול הרבה), מהו שיאמרו לו - טול חלקך וצא?... תא שמע: ... רשאין לומר טול חלקך וצא".

הגמרא מסיקה כי שאר השותפים אכן יכולים להגביל אותו לקחת רק כפי חלקו. מדוע בכלל הגמרא העלתה על דעתה לאפשר לו לאכול יותר מכפי חלקו? הרי כולם שותפים שווים בקרבן, וברגיל כל השותפים נוטלים חלק שווה! על כורחנו נאמר שמושג הבעלות הממונית כלל אינו חל על קרבן פסח, ולאף אחד אין מעמד של בעלים של הקרבן. ייתכן כי המנויים אינם נחשבים בעלים, אלא כאנשים המיועדים לאכול את הקרבן. לפי הגדרה זו, איננו יכולים להגביל את מידת האכילה של אחד המנויים, כל עוד כולם אוכלים מן הקרבן. דווקא היעדר מעמד הבעלים אפשר לגמרא להציע הענקת זכות לאכילה מרובה לאחד המנויים. אכן, הגמרא מסיקה לבסוף כי המנויים יכולים להתעקש על חלוקה שווה של הקרבן; למרות שכולם מוגדרים כאוכלים של הקרבן ולא כבעלים, עדיין על כולם לאכול חלק שווה.

סיכום

עסקנו בשאלה מהותית הנוגעת לקרבן פסח. האם תהליך המינוי מעניק את מעמד הבעלות המושג דרך כלל על ידי ההפרשה? או אולי המנויים הם בעלי מעמד מיוחד - לא בעלי הקרבן, אלא בעלי זכויות אכילה בו?

לאור שאלה זו, בחנו את הנקודות הבאות: ההיגיון של תהליך המינוי; דרך ההצטרפות לחבורה המנויה על הפסח; מחשבת פיגול בהקרבת הפסח שלא למנוייו; והיכולת לחלק את הבשר בין המנויים בצורה לא שוויונית.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)