מכבה (ד) – נותן שמן בנר ומסתפק ממנו - המשך

  • הרב ברוך גיגי

א. משעת הפעולה או כשמכבה בפועל

בשבוע שעבר הבאנו את הבנת הקובץ שיעורים ברא"ש, לפיה אם מסתפק מן השמן שבנר סמוך לצאת השבת, והנר יכבה רק במוצאי שבת, אינו חייב. אנו, לעומת זאת, נטינו לומר שיתחייב.

שוב ראיתי, שהשפת אמת עמד על הספק שהזכרנו ברא"ש, ונטה לומר שיש לחייב גם כשיכבה בפועל רק במוצאי שבת, כפי שהעלנו:

"מיהו מסופק אני לדעת הרא"ש אם השמן הרבה בנר שאפילו אחר הסיפוק הזה יהיה דולק עד ליל מוצאי שבת ויום טוב מה דינו. דלפי טעמו משום דמעשה זו חשיב כיבוי ליתסר אפילו בכהאי גוונא כיון דעכשיו בשעה שמסתפק הוא שבת ויום טוב הוי כמכבה בשבת ויום טוב, וכן משמעות הגמרא דלא חילקו בין אם השמן הרבה בנר או לא" (שפת אמת ביצה כב.)

אף על פי כן, נראה שיש פער משמעותי בין דרכו של השפת אמת לבין הבנתנו. אנחנו הצענו שגדרי כיבוי בדעת הרא"ש הם עצם מיעוט חומר הבעירה. השפת אמת, כך נראה, סבור שכיבוי הוא רק הפסקת הבעירה בפועל – אך אם עושה פעולה בשבת שגורמת לכיבוי לאחר זמן, מתחייב עליה למפרע משעה ראשונה.

אך, צריך עיון גדול בדבריו. אם המחייב הוא הכיבוי בפועל, דעת הקובץ שיעורים מסתברת, שאין לחייב על כיבוי במוצאי שבת. לא שייך לחייב על פעולה שלא נעשית בפועל בשבת. רק אם מבינים כהצעתנו, שעצם הפעולה של מיעוט השמן נחשבת כיבוי, יש מקום לחייב - משום שטמון בה פוטנציאל כיבוי.

על שיטתנו יש להקשות, שמדברי הרא"ש נראה שהמחייב הוא גרם כיבוי, ולא כדברינו שעצם מיעוט השמן הוא הכיבוי. אולם, נראה שהרא"ש כן מחלק בין גרם כיבוי רגיל למקרה שלנו. בגרם כיבוי רגיל, אינו נוגע באש אלא מקרב מים וכיוצא בזה, וממילא נחשב רק כגורם ולא כמכבה. בניגוד לכך, כאשר פועל בשמן עצמה או בפתילה, שהם הגורמים את הדליקה, זוהי פעולה שטמון בה כושר כיבוי האש, ועל כן נחשבת כיבוי.

 

ב. חיתוך נר שעווה והחזרת שמן לנר

את השאלה האם מחייבים על מכבה משעת הפעולה או רק כשנכבה בפועל, יש מקום לתלות במחלוקת הראשונים בחיתוך נר של שעווה. לשיטת התוספות, לכאורה, מותר לחתוך נר שעווה, כיוון שלא מחליש את עצמת ההארה. אולם, לרא"ש וסיעתו, שכל קירוב כיבוי אסור, מסתבר שגם פה יש לאסור.

כאמור, הראשונים נחלקו בדבר, כפי שכתב השיטה מקובצת:

"ועוד אמר הרמב"ן דלפי זה אבוקה גדולה או קטנה של שעוה שקורין ברנדון שהיא דולקת שמותר לחתוך ממנה כדי שלא תדלק כולה לפי שהשעוה כל דבר ודבר הוא לעצמו ואף על פי שנעשה מן הכל אבוקה אחת ולא דמי לשמן. וכן נהגו במקצת מקומות באבוקה שהדליקו בבית הכנסת ליל שמחת תורה. ולולי שהרב ז"ל אמרה הייתי אומר שזה אינו דהא שעוה לאבוקה כשמן לפתילה ובשמן אסור אפילו להטות הנר כדאשכחן גבי עובדא דשמעיה דעולא. וכן כתב הריטב"א דאינו נכון לפי שכל האבוקה גוף אחד" (שטמ"ק ביצה כב.)

לכאורה, זהו יסוד מחלוקתם: אם אנו אוסרים מסתפק מהשמן כיוון שכל מה ששייך לבעירה הוא חלק מהבעירה, יש מקום לחלק בין שמן לבין שעווה (שאינה נחשבת כיחידה אחת). אולם, אם היסוד הוא קירוב הכיבוי, אין מקום לחלק בין שמן לשעווה, ושניהם יחידה אחת שמקרב את כיבויה.

לפי זה, שיטת הרמב"ן היא שאנו רואים את הכל כבוער, וממילא כשמוסיף שמן חייב מיד משום מבעיר ולא יועיל אם יחזור ויטול השמן. לשיטת הריטב"א, לעומת זאת, החיוב הוא משום קירוב הכיבוי או הארכת ההדלקה, ואין בזה חילוק בין שמן לשעווה. ממילא, אם נטל מן השמן ששם בנר פטור כיוון שלא קירב הכיבוי, וכן יהיה פטור אם יחזור ויטול השמן שנתן, כיוון שלא האריך בפועל את הבעירה[1].

אם כנים דברינו בקישור בין מחלוקת הראשונים לשאלתנו העקרונית, נמצא ששתי המסקנות תלויות זו בזו. מי שמתיר לחתוך נר של שעווה יסבור שלא מועיל להחזיר את השמן למקומו, ומי שאוסר לחתוך נר של שעווה יסבור שיש מקום שיועיל להחזיר את השמן למקומו[2], כדי שלא יעבור על האיסור של מכבה.

 

האחרונים נחלקו בשאלת הוצאת שמן מהנר והחזרתו, האם מועיל להתיר או לא.

השולחן ערוך בהלכות יום טוב כתב:

"להטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה חשיב כיבוי[3] ואסור" (שו"ע או"ח תקי"ד, ב')

כתב על זה הט"ז:

"נראה לי מזה באם מטֶּה וממשיך השמן קצת מן הפתילה כדי שיוכלו לאחוז בפתילה ולהוציאה קצת טפי ממה שהיתה תחלה חוץ לשמן, ואחר כך יחזור ויטה השמן אליה וזה כדי שתדלק יפה מותר. ולא אמרינן שבשעה שמשך השמן מתחלה הווה ליה מכבה. ואינו דומה לפתילה[4] שזכרו אחר כך דלא מהני מה שנותנה לנר אחר, דשאני התם שלקח כל הפתילה מנר זה הוא מכבה בוודאי מה שאין כן כאן שאינו ממשיך כל השמן אלא מרחיקו קצת וחוזר ומקרבו דאפילו לא היה מקרבו לא היה מתכבה כשיגיע למקום השמן, ואדרבה זה מתכוון שיבעיר אחר כך טפי ושרי, כך נראה לי"     (ט"ז שם ד')

אם כן, הט"ז סבור להתיר כשמוציא ואחר כך מחזיר.

האליה רבה כתב לחלוק על דברי הט"ז, על פי דברי המהרי"ל בשם המהר"י סגל:

'ואמר (המהר"י סגל) דאסור ביום טוב ליטול פתילה מנר זה בעוד שהיא דולקת וליתן לחברתה, דמתי דפוחת טיפת שמן ממנה חייב משום מכבה. לכן שמש בית הכנסת אי אפשר לו לתקן פמוטים של בית הכנסת בעוד הן דולקין דבנגיעתו יפחות מהן השמן, ודוקא כשכבו יחזור ויתקנם וידליקם(מהרי"ל, הלכות יום טוב ס"ק ה')

מכך שלא מצא המהרי"ל דרך לתקן את הנר, ולא הציע את הצעת הט"ז, נראה שסבר שהוצאת השמן אסורה אפילו אם מחזיר אחר כך.

 

ג. איסור כיבוי בהוספת פתילה נוספת

לכאורה, יש לקשר את השאלה האם נחשב מכבה כאשר מוציא שמן מהנר אפילו כשאחר כך מחזיר, בשאלה עקרונית המופיעה בסוגיה בביצה. על בסיס הסוגיה שם, העוסקת בהוספה או בהסתפקות משמן, דנו הראשונים בשאלה האם יכול להוסיף פתילה לנר שכבר דולק ביום טוב. זאת, כיוון שהוספת פתילה מזרזת את הבערת השמן ומקרבת את כיבויו, דבר שנחשב כמכבה ואסור ביום טוב.

כך כתב בשיטה מקובצת שם:

"ונחלקו הראשונים ז"ל אם מותר להוסיף פתילות בנר הדלוק מבלי תוספת שמן מפני שגורם כבוי לפתילה הנדלקת קודם זמנה. ונראה דעת הראב"ד ז"ל שהתיר דכל שהיא עושה בדרך הבערה לצורך מותר שאם לא כן אסור להדליק בנר שתי פתילות בזה אחר זה ולא ראינו זריז בדבר זה. ומזה הטעם מותר לנפוח באור הדולק כדי להבעירו יותר ואף על פי שלפעמים מכבה בנפיחתו" (שטמ"ק שם)

לאור מה שראינו, נראה להסביר את יסוד מחלוקת הראשונים. האוסרים להוסיף פתילות בנר כדי שידלקו, אוסרים זאת מפני שכל תוספת צורכת יותר שמן ומקרבת כיבוי הנר.

המתירים, לעומתם, יכולים לנקוט באחת משתי דרכים, כפי שנראה.

יתכן שעקרונית גם הם מודים שיש בזה תורת כיבוי, אלא שכיוון שהדבר נעשה בדרך הבערה לצורך יום טוב מותר. דהיינו, גישה זו סוברת שמותר לכבות יום טוב, על מנת להבעיר ולהאיר טוב יותר.

כך נראה שסבר הר"ן, שכתב:

"מיהו להוסיף בה פתילות כתבו דשרי דכולה הדלקה היא דאי לא תימא הכי אסור להדליק שתי פתילות בנר אחד דהא אי אפשר להדליקן כאחת אלא ודאי שרי והכא נמי משמע לי מדאמרי' לקמן (כג.) מידי דהוה אבשרא אגומרי וכתבתיו בחדושי אלא שאינה ראיה על דעת הרב אלפסי ז"ל"  (ר"ן ביצה יא: באלפס)

מתוך ראייתו מבישרא אגומרי[5], שם יש כיבוי גחלים ומותר לפי שהוא צורך אוכל נפש, נראה שהוא סבור שגם פה יש כיבוי. אלא, שכיוון שנעשה על מנת לרבות את ההדלקה, נחשב לצורך ומותר.

במקביל, ניתן להבין שלשיטתם אין זה נחשב כיבוי כלל, משום שאין במעשה הוספת הפתילה נטילת שמן מן הבעירה, לשיטתם, אינו נחשב מכבה אלא אם כן ממעט את כמות השמן הבוער, משום שיש תורת כיבוי בעצם מיעוט השמן. אולם, במקרה שאינו ממעט השמן, כגון בהוספת פתילה, אין בזה כיבוי אלא הבערה בלבד.

כגישה זו כתב הרא"ה בביצה:

"ומיהו להוסיף פתילות ולהדליק שרי דכולה הדלקה היא וכל הבערה שריא, שאם לא כן אסור להדליק שתי פתילות בנר אחד..."  (חידושי הרא"ה, ביצה שם)

בקצרה, השאלה היא האם האיסור במסתפק מן השמן שבנר הוא בקירוב הכיבוי, או שעצם מיעוט השמן נחשב כיבוי. 

המאירי שם כתב:

"ואם בא לרבות בפתילות אם לצורך אורה מותר בלא ספק שאין זה אלא צורך וכמרבה עצים במדורה ואם לקרב את כבויו נראה שהוא אסור"  (מאירי שם)

בחלק השני של דבריו צועד בנתיב האוסרים הסתפקות משם שמקרב את הכיבוי.

אולם, יש לעיין בכוונתו בחלק הראשון של דבריו, שאם לצורך אורה מותר. ניתן להסביר שעדיין נחשב מכבה אלא שכיוון שהוא לצורך מותר, או שכיוון שאין כוונתו להאיר ולהבעיר אין זה מכבה כלל. למרות שמקרב את כיבויו, כך זה בכל מדליק אש, שעל ידי הדלקתה הוא גם מזמן את אפשרות כיבויה (ולא סביר לחייב כל מבעיר משום מכבה).

במקביל, יתכן להסביר את דעתו, שכיוון שהוא מדליק ועוסק בהבערה, וזוהי עיקר כוונתו, אין לראותו כמכבה. רק אם מזרז פתילות כדי לזרז את הכיבוי, יש לראותו כמכבה.

בנוסף לאמור לעיל, נראה שבכל הוספת פתילה יש מעין מכבה, שכן מעביר שמן לבעירת הפתילה השניה, ובכך ממעט שמן מן הפתילה הראשונה. אף על פי כן, סבור המאירי שאם יש לו מגמה לכבות הרי אנו רואים אותו כממעט שמן ומכבה, אך כשאין כוונתו לכבות אלא לתוספת אורה אין אנו מסתכלים עליו כממעט שמן אלא כמרבה אורה. 

 

 

ד. פסיקת ההלכה בהוספת פתילה

הרמ"א פסק:

"ומותר להוסיף פתילות לנר דולק כדי שיבעיר הרבה ויכבה במהרה"    (הגהות הרמ"א תקי"ד, ב')

מכך שהרמ"א התיר אפילו כשכוונתו למהר את כיבוי הנר, משמע שסבור שאין זה נחשב כיבוי כלל, כיוון שאינו ממעט שמן מן הבעירה.

אולם, כפי שראינו, המאירי חולק על סברא זו במפורש, ואוסר כשכוונתו לכבות במהרה. למעשה, גם מהר"ן נראה שלא מתיר אלא כאשר מגמתו היא להגדיל ההארה לצורך היום (אף על פי שלא הזכיר במפורש תנאי זה).

בביאור הלכה שם הקשה על הכרעת הרמ"א, וסיים שיש לחוש ולא לסמוך עליה כשמגמתו למהר הכיבוי. לדבריו, רק לשיטת התוספות, הסבורים שמדובר בגרם כיבוי המותר ביום טוב (לשיטתם, האיסור בסוגיה הוא דווקא כשנוטל שמן ומעמעם את האור), יש מקום להתיר, אך אנו חוששים גם לשיטת הרא"ש. כך כתב:

"עיין באליה רבה ונהר שלום שמפקפקין על הרמ"א במה שהוסיף כדי שיבעיר הרבה ויכבה במהרה בזה לא נמצא בר"ן ובעבודת הקודש להרשב"א מבואר לאיסור אם מכוין בשביל לכבות ואינו מותר אלא אם מכוין שיאיר הרבה אף דממילא יכבה מהרה וכן הביא האליה רבה בשם ספר המנהיג וכן הוכיחו מלשון הר"ן גופא דמיירי כשמכוין בשביל להאיר וכן מצאתי במאירי שאם מכוין למהר כיבויה אסור. אלא דנראה דתלוי זה במחלוקת התוס' והרא"ש דלהתוספות והיינו היש מתירין דלקמן בסעיף ג' דמתירין להדליק נר שעוה הדלוק באמצע אף שמכוין כדי לקצרה ולמהר כיבויה הוא הדין בזה אבל להרא"ש דאוסר שם הוא הדין כאן וכן מוכח מאליה רבה וביאור הגר"א שדין זה הוא על פי היש מתירין דלקמן. והנה נתבאר לקמן במשנה ברורה דיש לחוש שם לדעת הרא"ש ואם כן גם כאן יש לחוש לאסור אם מכוין שיכבה ובפרט שהרבה ראשונים כתבו בפירוש לאיסור בזה כשמכוין לכבות וכן נראה לי"  (ביאור הלכה שם)

הכרעת הט"ז היא בניגוד למשנה ברורה:

"ונראה לעניות דעתי דאם רוצה להטות הנר של שעוה האש למטה קצת כדי שיתיך השעוה ויחזירנו למעלה וכן יעשה פעמים הרבה כדי שבמהרה ישרף כל הנר וכן בנר של חלב מותר אפילו לדעת הרא"ש אף על פי שגרם הכיבוי על ידי גוף הנר מכל מקום מותר דעל ידי הטיה זו הוא מבעיר טפי ודמי למרבה בפתילות שנזכר בסמוך בהג"ה"   (ט"ז תקי"ד, ו')

דהיינו, הט"ז מסתמך על דברי הרמ"א שגרם כיבוי על ידי תוספת הבערה מותר. כפי שציינו, מדברי רבים מן הראשונים נראה יותר להחמיר בזה, שלא התירו אלא כשאינו מתכוון למהר כיבויו.

האליה רבה הבין את דברי הט"ז בצורה קיצונית עוד יותר, וכתב:

"ואין דעתי נוחה בהיתר זה, כיון שטפת שעוה או חלב הולכין ממנה לאיבוד, ושאני מרבה בפתילות דהכל נשרף" (אליה רבה תקי"ד, ט')

האליה רבה, כך נראה, הבין בדעת הט"ז שמתיר אף שעל ידי הטיית הנר נוטפת שעווה החוצה מן הבעירה. אולם, לעניות דעתי קשה לומר שהט"ז כיוון לזה, שהרי זהו ממש מסתפק מן השמן שבנר, ופשוט שיש לאסור גם לדעת הרא"ש וגם לדעת התוספות (שהרי מכהה אור הנר בהטייתו).

למעשה, בכל אופן ראוי לכאורה להחמיר בזה אם עושה בכוונה למהר כיבויו, כפי שהזכרנו למעלה.

 

 



[1] ברור שהאפשרות להוסיף שמן לאחר שנטלו היא רק ביום טוב, שמותרת בו הבערה. אם יעשה כן בשבת, אף שמבטל בזה את הכיבוי כי לא יכבה מוקדם יותר, מכל מקום עצם הכנסת השמן ברגע זה למערכת יש בה הבערה.

[2] אולם, אין הכרח שיועיל, כיוון שהאוסרים לחתוך נר של שעווה אפשר שהוא מפני שגם בשעווה הם רואים את הכל כבוער וממילא בחיתוך השעוה נחשב כמכבה. אם כן, בשעת הנטילה כבר כיבה ולא יועיל מה שיחזיר. בכל אופן, יתכן ששיטה זו סבורה שהיסוד הוא רק קירוב הכיבוי וממילא יועיל להשיב. על כן כתבתי ש"יש מקום לומר".

[3] כזכור, אף שהבערה ביום טוב מותרת, הכיבוי אסור.

[4] היינו דין הוצאת הפתילה שהבאנו לעיל מהרא"ש, לפיו אם הוציאה לגמרי מן השמן נחשב מכבה ולא מועיל מה שמחזיר אותה.

[5] ראה רש"י (שם כג.) ור"ן על הרי"ף שם. הרי"ף שם כתב דבבשרא אגומרי אין כיבוי, וזהו שכתב הר"ן שלדברי הרי"ף אין ראיה משם לענייננו.