'מכניס אדם תבואה במוץ שלה' - הערמה בתורמ"ע בין מעקף הלכתי לניתוב תוצר הלכתי

  • הרב אביעד ברטוב

א. הקדמה

בבואנו לדון באופני הערמה בתרומ"ע עלינו להבחין בין מספר שאלות מרכזיות, הראשונה היא שאלה מתחום תורת המשפט והיא עוסקת בשאלת הלגיטימציה – מהי, למעשה, הלגיטמזציה 'להערים' על הלכה. השנייה עוסקת באפיון ובהגדרת המנגנון של ה'הערמה'. בשיעור זה נעסוק במנגנוני ההערמה השונים בתרומ"ע ובשיעור הבא אי"ה נעסוק בשאלת הליגטימיות של ההערמה עצמה.

המונח הערמה בחז"ל מתפרש על שני פנים[1]:

1. הערמה מעשית - כאשר יישומה של הלכה מעורר קשיים ניתן למצוא אפשרות לעקוף את הקושי באמצעות התחשבנות הלכתית המאפשרת את יצירת המעקף.

2. הערמה משפטית / 'פיקציה': כאשר יישומה של הלכה מעורר קשיים ניתן ליצור מציאות משפטית חדשה 'פיקציה' בה הקושי נעלם. דוגמה לפיקציה כזו היא תקנת הלל בפרוזבול לפיה שביעית אינה מפקיעה חובות אשר נמסרו לבית הדין. הערמות שמצאנו בעולם התרומות ומעשרות הן על פי רוב הערמות מן הסוג הראשון, בהם באמצעות יצירת מעקף הלכתי ניתן לעצור את תהליך התחייבות של הפירות בהפרשת תרומות ומעשרות.

     ב. ממשאב חקלאי לתוצר חקלאי

מתוך עיון בדברי הכתובים עולה כי חיוב תרומ"ע הוא רק על דברים המוגדרים כתוצרת חקלאית - דגן תירוש ויצהר, ולא על המשאב הגולמי עצמו: גפן, שיבולים וזיתים. תהליך התחייבות בתרומות ומעשרות, מקביל, למעשה, לתהליך הפיכת המשאב החקלאי לתוצרת חקלאית כפי שנראה לקמן.

כלל קבעה הגמרא במסכת ב"מ - חיוב תרומ"ע מן התורה חל בהתקיימו שלושת התנאים הבאים: מירוח, ראיית פני בית, הכנסה לבית[2]:

    מירוח  'דגנך'       פתח הבית 'בשעריך'           'בערתי הקודש מן הבית'            

    מן השדה לבית             פתח הבית                             הבית    

 

כפי שנוכל בתרשים – על מנת שפרי יתחייב בתרומות ומעשרות הוא צריך להפוך ממשאב טבעי, הנמצא בשדה, למוצר שנכנס לרשותו של האדם - אל 'ביתו'. במילים אחרות: כדי להחיל את חיוב תרומות ומעשרות הפרי צריך להיות מוצר חקלאי המיועד לצריכה ונמצא בחזקתו של אדם מסוים. הרמב"ם בפירוש המשניות בתרומות מסביר מה ההבדל בין פרי במצבו הטבעי כשהוא בשדה וטרם בוצעה בו פעולה חקלאית לפרי שנמצא ברשותו של האדם (פירוש המשניות תרומות ח, ג):

כלל הוא אצלנו: אין הטבל מתחייב במעשרות מן התורה עד שיראה פני הבית, שנאמר: 'ביערתי הקדש מן הבית' (דברים כו, יג), וכל הפירות הנאכלין בשדה או בגנה אינן חייבין במעשרות מפני שהיא אכילת עראי.

כאשר הפרי נמצא בשדה – אכילתו על ידי האדם נחשבת לאכילת עראי, אך כאשר הפרי מגיע לביתו של האדם אכילתו נחשבת 'אכילת קבע'. עיקרון זה מצביע על כך שלמעשה רק אכילת קבע מחייבת את האדם להפריש מפרותיו תרומ"ע.

לאורך הדורות הגבילו חכמים את המציאות בה אדם יכול לאכול פרותיו עראי בשדה, בשני ערוצים:

1. 'ו' הדברים הקובעים למעשר' : ששה דברים קובעים למעשר: שבת, מכר, הפרשה, מליחה, שליקה.  במידה ואחת מפעולות אלה נעשתה בפירות, הם 'הוקבעו למעשר' גם טרם כניסתם לבית[3].

2. 'תקנות נגד הפקעת חיובי מעשרות': חכמים תקנו מספר תקנות אשר נועדו למנוע מן האדם לגרום לפירות שלא להתחייב בתרומ"ע.

ברם לאורך לצד המגמה של חז"ל לחייב פירות בתרומות ומעשות, אנו מוצאים בגמרא גם מגמה הפוכה, על פי רוב באמצעות 'הערמות' שונות.

       ג. הערמות בתרומ"ע

בתלמודים מצאנו שני סוגים של הערמות שהיו נהוגות ע"י חכמים[4].

א. הערמות בשלב המירוח:

התלמוד מספר על מנהגו של רב אושיא[5]:

מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר.

כפי שראינו לעיל, על מנת לחייב את המשאב החקלאי בתרומות ומעשרות עליהם להיכנס לבית לאחר מירוחם. ר' אושיא היה נוהג לפטור את תבואתו (חמשת מיני דגן) מן המעשר על ידי הכנסתה בעודה במוץ, כלומר קודם מירוחה. הברייתא בביצה יג ע"א, מביאה אפשרות דומה בסגנונה:

הכניס שבלין לעשות מהן עיסה - אוכל מהן עראי ופטור.

על 'הערמה' זו עולה השאלה מדוע לדעת ר' אושיא הכנסת התבואה במוץ שלה היא 'הערמה', ואילו לדעת חכמים הכנסת שיבולים אינה הערמה אלא מציאות הלכתית. הרשב"א בתשובותיו (א, שסא)  התמודד עם שאלה זו[6]. תשובתו היא כי המכניס תבואה במוץ שלה פטר את תבואה מן המעשר לעולם, ולכן מצב זה מוגדר כהערמה, שהרי על ידי ההכנסה לבית נוצר מעקף הלכתי העוצר את תהליך התחייבות. ברם, חשוב להדגיש כי המכניס  שיבולים לביתו כדי להפוך אותם לעיסה לא הפקיע את החיוב בשלב זה, ועל כן במידה ויוציאם מחוץ לבית ויזרום שוב ניתן יהיה לחייבם מן התורה[7].

הסברו של הרשב"א מחדד ומבהיר את אופיו של תהליך חיוב התבואה בתרומ"ע. על פי הרשב"א, רק כאשר האדם הופך את תבואת השדה למשאב פרטי ל'דגן' הוא מתחייב בתרומ"ע. בעודה תבואה, גם אם שיבולת תוכנס לביתו של האדם היא נחשבת מוצר 'ראשוני' ו'טבעי' אותו יכול האדם לצרוך בדרך עראי ועל כן לא חל עליו חיוב תרומ"ע.  

      

        ד. כדי שתהא בהמתו אוכלת

הסברו של הרשב"א אותו הבאנו לעיל מבוסס על הנחת יסוד חשובה, לפיה הכנסת תבואה במוץ שלה פוטרת מן המעשרות. ברם, למעשה הדבר מצוי במחלוקת ראשונים.  רש"י סבר כי הערמה זו אינה ניתנת לשימוש נרחב, ואילו רבנו אפרים (מבעלי התוספות[8]) חלק עליו.

שורשיה של מחלוקת זו היא בפרשנות דברי רבי אושיא 'כדי שתהא בהמותו אוכלת.

רש"י וסיעתו[9] סברו שהמילה 'כדי' באה להדגיש כי הערמה זאת אפשרית רק כאשר תכלית ההכנסה לבית היא לצורך האכלת בהמה. ברם, רבנו אפרים[10], סבר כי המילה 'כדי' אינה מורה על תכלית וייעוד אלא היא חלק מן ההערמה עצמה. לאמור: האדם יכניס את התבואה לביתו במוץ בטענה כי מיועדת לבהמה, כדי להתגבר על החשד מדוע הוא חורג מן המנהג המקובל להכניס את התבואה בעודה ממורחת. ברם, לאחר שהתבואה הוכנסה לבית במצב זה, היא פטורה מתרומות ומעשרות, והוא רשאי להשתמש בה כפי שליבו חפץ.

מדברי רבנו אפרים, על כל פנים, עולה כי הכנסת פירות לא ממורחים דרך פתח הבית מפקיע מהם את חיוב ההפרשה, הפקעה אשר כפי שראינו בדברי הרשב"א, מוגדרת כהפקעה מוחלטת[11]. רש"י, לעומת זאת, סבר שהכנסת התבואה במוץ שלה דרך פתח הבית אינה פוטרת את האדם מן המעשרות[12], למעט במקרים מיוחדים בהם הוא מתכנן להאכילה לבהמתו.

מתוך דברי הרמב"ן בחידושיו[13] ניתן לעמוד על הנחות היסוד של מחלוקת זו.

הגמרא בבא מציעא (פח) קבעה כי חיוב תרומ"ע תלוי במירוח וראיית פני בית. התלמוד הבבלי מעמת כלל זה עם שלל בריתות מהם משמע כי ישנם מצבים בהם התבואה מתחייבת אף בשדה, קודם ההכנסה לבית. בעקבות ברייתות אלו מבינה הגמרא שיש להבחין בין תבואה בה מלאכת האסיפה וניכוס המשאב הטבעי מתבטא בגורן שבשדה, לבין תירוש ויצהר, בהם פעולת האסיפה והניכוס נעשית רק בבית. במילים אחרות – על פי הסוגיה, האבחנה החדה כי רק לאחר מירוח וראיית פני בית המשאב החקלאי מתחייב בהפרשה אינה כה חד משמעית.

כדי לבהיר את הדברים מבחין הרמב"ן בין מספר שלבים בהכנת התבואה (חמשת מני דגן) ממשאב חקלאי לתוצרת חקלאית:

1. אסיפה ראשונית של מספר שיבולים.

2. אסיפתם של השיבולים והעמדתם בהערמה ללא הפרדה מן המוץ.

3. אסיפת השיבולים הפרדתם מן המוץ ומירוחם. במידה והתבואה הגיעה לשלב 3 אזי היא מתחייבת כבר בשדה, אולם בשלבים 1-2 על מנת לחייבה נדרשת הכנסה לבית.

לשיטת רבנו אפרים כאשר אדם מכניס משאב חקלאי הנמצא בשלבי הכנה ראשונים לבית הוא הופכו להיות בחזקתו של האדם ושוב הוא איננו משאב אלא תוצר חקלאי החייב בתרומ"ע. רש"י לעומתו סבור כי עד שהמשאב לא עבר את כל תהליכי הגימור והכנה להיות תוצר חקלאי לא ניתן להתחיל את תהליך התחייבות בתרומ"ע. ההכנסה לבית, עבור רש"י, היא תהליך קנייני במהותו שאינו קשור לתהליך ההכנה והגימור.

זו הסיבה, שמבחינתו, לא ניתן 'להערים' על המעשרות על ידי הכנסה לבית, בניגוד לר' אפרים.

    

 

 

     ה. לסיכום

בשיעור זה התמקדנו במנגנון הערמה מבית מדרשו של ר' אושיא – 'מכניס אדם תבואו במוץ שלה'. נסכם בדברי הרמב"ם בהלכות מעשר (הלכות מעשר ג, ו):

מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר, וזורה מעט מעט אחר שהכניס לביתו ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות שהרי אינו מתחיל לגמור הכל. 

 צמד המילים בו בחר הרמב"ם לפתוח את ההלכה - 'מותר להערים' מראה כי ישנה הערמה וישנה הערמה, ישנם הערמות שהם יצירת מעקף הלכתי והם ביסודם התחמקות לגיטימית, וישנם מעקפים שהם ביסודם ניתוב של ההלכה ולא התחמקות ממנה. על כן, כאשר אדם מבין את מהותו של מנגנון ההתחייבות ההלכתי ומקפיד לשומרו יש בידו לווסת את התוצרים ההלכתיים העוברים באותו מנגנון, ולגרום, כפי שראינו במקרה שלנו, שלא לחייב תבואה בתרומה ומעשרות. בשיעור הבא נעסוק בהערמות אותם אסרו חכמים בתרומות ומעשרות וננסה להבין מה הייתה המוטיבציה בביטול ההערמות ומהי ההצדקה המשפטית לקיום אלו שהותרו.

 

 *********************************

****************************

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

עורך: נועם לב

*****************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

****************************************************             

 

 


[1] עמד על הדברים חיים טשרנוביץ בספרו תולדות הלכה חלק א עמד 182 , שמואל אטלס אשר מאמרו מובא בספר 'נתיבים במשפט העברי' עמ' 265 . 

[2] במ פח: זאת הנחת היסוד במרבית הסוגיות אולם מצאנו 2 חריגים: 1) בב"ק צד. משמע שלאחר מירוח חייב בהפרשת תרומ"ע וראה מה שתרץ ביראים קיט 2) בירושלמי מעשרות ג:א משמע שבדגן תירוש ויצהר חיוב מעשרות מעת הדיגון כדברי הפסוק , וראה תוספות מנחות סז:

[3] אנו הלכנו בגישה מקובלת שכדי לחייב בתרומ"ע פירות קודם ראיית פני בית יש לבצע אחד מששת הפעולות הקובעות למעשר. בעל ספר היראים (מצווה קיט) מביא גישה לפיה לאחר מירוח יש חיוב דרבנן . כמו כן, יש לעיין בשאלה מהו היחס בין פירות שנקבעו למעשר בו' פעולות לפירות שנאסרו לאחר מירוח, ואכמ"ל.  

[4] במרבית הסוגיות כפי שנראה לקמן נתפסות ההערמות הנ"ל כהערמות לגיטימיות. ברם, מן הסוגיה במנחות סז ע"ב עולה נימה ביקורתית על הערמות אלו.   

 

[5] ברכות לא ע"ב , פסחים ט ע"א , ע"ז מא ע"ב , מנחות סז ע"ב.

[6] רקע"א בהגהותיו ביצה יג ע"א התעלם מהבחנה זו לדעתו אין הבדל מהותי בין הכנסת תבואה במוץ להכנסת שיבולת. בשני המקרים, הכנסת תבואה לא ממורחת לבית פוטרת את התבואה לעולם. ברם, מדברי הרשב"א וכן מדברי רש"י בסוגיה שם משמע כדברינו.

[7] בהמשכה של הסוגיה דנה הגמרא מה היחס בין שיבולים לשאר מיני קטניות , לשיטת אביי קטניות, בשונה מתבואה, 'אוסרייתא טבלא' – לאמור בקטניות גם הפעולה הראשונית של האיסוף נחשבת פעולת הכנה והוצאה של הפרי מעולמו הטבעי, ולכן היא מחייב במעשר.

[8] נזכר במספר מקומות תוספות ברכות לא ע"א ,מנחות סז ע"ב, ב"מ פח ע"ב, וכן בתשובות הראשונים רשב"א שסא. 

[9] רש"י פסחים ט ע"א , נדה טו ע"א תוס מנחות סז ע"ב

[10] תוס מנחות סז ע"ב , וברבנו דוד פסחים ח ע"ב, וברמב"ן ב"מ פה ע"ב בשם הרשב"ם.

[11] כך משמע גם מתוך הסוגיה ביומא י ע"ב הסבורה שאם נאמר כי אליבא דרבי יהודה שסוכה דירת קבע, אם הכניסו פירות לא ממורחים לבית הם נפטרו לעולם – ראה תוס' ישנים על אתר.

[12] התוספות שהביא את שיטת רבנו אפרים, סברו גם הוא שמן התורה הכנסה תבואה במוץ שלה פוטרת מן המעשרות אולם חכמים גזרו וחייבו את התבואה בתרומ"ע.

[13] במ פח ע"ב