מלאומי למקומי

  • הרב עמיחי שהם

מלאומי למקומי

בפרק ג' אנו פוגשים שלושה שופטים: עתניאל בן קנז, אהוד בן גרא ושמגר בן ענת. נראה כי שלושה שופטים אלו מהווים יחידה עצמאית, הנושאת משמעות פנימית:

עתניאל בן קנז (ז-יא)

אנו כבר מכירים את עתניאל מפרק א', שם מסופר על כיבוש נחלת יהודה. אך בפרק ג' עתניאל מופיע ללא שיוך שבטי אלא כמנהיג כלל ישראלי.

האויב הראשון שבא על ישראל הוא אויב מפתיע - כושן רשעתים מלך ארם - אויב רחוק, שאינו קרוב כלל לנחלת ישראל. מעניין לציין שהאויבים הראשונים של ישראל (בתקופת עתניאל ואהוד) הם דווקא קרובי המשפחה מהעבר: ארם מולדת אברהם, עמון ומואב בני לוט ועמלק מצאצאי עשו. מכל מקום, נראה מהפסוקים כי נשקף איום לכלל ישראל, והדבר מתבטא בכך שדווקא שופט משבט יהודה - הנחלה הדרומית ביותר - מושיע את ישראל מפני אויב צפוני (שהרי ארם מצויה צפונית-מזרחית לישראל). שופט דרומי שנלחם בצפון - מבטא דאגה לבעיה לאומית.

מאפיין ייחודי לעתניאל מופיע בפסוק י: "וישפוט את ישראל, ויצא למלחמה" - הוא קודם שופט ואח"כ מצביא, בניגוד לשופטים האחרים (פרט לדבורה), המתוארים קודם כל כמצביאים, ורק חלקם עסק, לאחר הישועה הצבאית-מדינית, גם במשפט הפנימי.

אהוד בן גרא (יב-ל)

אויביו של אהוד בן גרא הם קרובים: מואב, עמון ועמלק. הם כבשו עיר אחת - את יריחו שבנחלת בנימין, ומתוך כך העבידו את ישראל שמונה-עשרה שנה. אהוד מגיע מהאיזור המותקף - הוא בן שבט בנימין. אם כן, בניגוד לסיפורו של עתניאל, כאן הפגיעה היא נקודתית והמושיע הוא מקומי.

תחילת פעולתו של אהוד בן גרא היא עצמאית לגמרי: הוא מביא מנחה לעגלון מלך מואב, ומבקש לומר לו דבר סתר. כאשר כל יושבי החדר יוצאים - הוא מקדים כי דבר הא-לוהים בפיו, המלך נעמד (וחז"ל שיבחוהו על כך), והוא מנצל את ההזדמנות והורג אותו. רק לאחר מכן מגייס אהוד את בני ישראל בהר אפרים, ואז מגיע השלב השני - לחימה לאומית להכניע את מואב.

לסיכום: פגיעת האויב מקומית יותר, השופט המושיע הוא בן האיזור המותקף, והלחימה מתחילה באופן פרטי לחלוטין ומתפתחת ללחימה לאומית.

שמגר בן ענת (לא)

שופט זה זכה לתיאור של פסוק אחד בלבד: "ואחריו היה שמגר בן ענת, ויך את פלישתים שש מאות איש במלמד הבקר, ויושע גם הוא את ישראל".

מחד - שבטו של שמגר לא מוזכר, וכן לא מפורש את מי תקפו הפלישתים, ולכן קיימת תחושה לאומית. מאידך - זוהי פעולה פרטית לחלוטין, של אדם בודד ללא כל כוח צבאי, הפועל עם נשק בהחלט לא-מרשים (מלמד בקר הוא מוט ארוך עם חוד של מתכת בקצהו, שנועד להמריץ את השוורים הרתומים למחרשה). עצם ההישג, הריגת 600 פלישתים, אינו מרשים ביחס ל-10,000 ההרוגים אצל אהוד בן גרא, ואפילו ביחס לפעולות הפרטיות של שמשון כנגד פלישתים.

לסיכום

ביחידה זו, של פרק ג', אנו מבחינים במעבר מלחימה לאומית ללחימה פרטית. ממלחמה כלל-ישראלית, דרך לחימה המתחילה בפעולה פרטית וממשיכה בגיוס לאומי, וכלה בפעולה פרטית ונקודתית של אדם בודד, שאף אין לה הישגים צבאיים או מדיניים משמעותיים.