מלאכת בורר

  • הרב שמואל שמעוני

מלאכת בורר

כידוע, נחלקו ר' שמעון ור' יהודה האם ניתן לחייב בשבת על מלאכה שאינה צריכה לגופה - דהיינו, פעולה שאין לעושה אותה צורך בה כשלעצמה, אלא שהיא חיונית לטובת תוצאה אחרת. הדוגמא הקלאסית למלאכה שאינה צריכה לגופה היא אדם החופר בור בקרקע כדי להשתמש בעפר (ולא כדי להשתמש בבור). להלכה, מרבית הראשונים (מלבד הרמב"ם) פסקו כר' שמעון, שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדרבנן - פטור אבל אסור.

בעל המאור (שבת לז ע"ב באלפס) חידש חידוש משמעותי ביותר בנוגע למלאכת בורר. לדבריו, מלאכת בורר היא מעצם טבעה מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואף על פי כן התורה חידשה שחייבים עליה. כאשר האדם בורר פסולת מתוך אוכל - הפעולה שהוא מבצע בפועל היא סילוק הפסולת, אך מטרת ביצוע הפעולה היא קבלת אוכל נקי. הרמב"ן בחידושיו חלק על בעל המאור, והסביר שברירה אינה מלאכה שאינה צריכה לגופה. לדעתו, המלאכה אינה הוצאת הפסולת, שהיא אכן פעולה שאינה צריכה לגופה, אלא תיקון האוכל - פעולה הצריכה לגופה.

כלומר, לפנינו מחלוקת יסודית באשר להבנת מלאכת בורר. בעוד שמבחינת הפעולה הטכנית של הברירה - ברור שהפעולה היא הוצאת הפסולת מתוך האוכל, יש מחלוקת באשר למהותה של הברירה: לפי בעל המאור המלאכה היא הוצאת הפסולת, ואילו לפי הרמב"ן מהות המלאכה היא תיקון האוכל.

מעניין לציין, שהבאור-הלכה בסי' שי"ט ערך דיון בשאלה זו, של הגדרת מלאכת בורר כמלאכה שאינה צריכה לגופה, מבלי להתייחס לבעל המאור והרמב"ן. הוא מביא את דעת ה"ישועות יעקב", שממנה עולה הבנה שלישית: מלאכת בורר אינה הוצאת הפסולת ואינה תיקון האוכל, אלא עצם ההפרדה בין פסולת לבין אוכל. לדבריו, הברירה אסורה מדאורייתא רק כאשר היא מתקנת את האוכל - ולכן נחשבת למלאכה הצריכה לגופה. כאשר אדם בורר בלי לתקן את האוכל - הוא עושה מלאכה שאינה צריכה לגופה, ופעולתו אסורה מדרבנן בלבד.