דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 189

מלאכת מחשבת | מבוא | 3 | השלכות ודיונים שונים

קובץ טקסט

א. איכות העשייה – באופן ישיר ולא כלאחר יד

כלל ידוע במלאכת מחשבת הוא, שהמלאכה צריכה להיעשות בדרך הרגילה שבה היא נעשית. ממילא, אם עושה את המלאכה בשינוי, אין זו מלאכת מחשבת.

אמנם, עלינו לדעת כי מצאנו דין זה של שינוי גם בתחומים אחרים שאינם שייכים להלכות מלאכת מחשבת בשבת. עמד על כך האגלי טל בפתיחה לספרו (ס"ק  ג'), כאשר ציין שמצאנו שינוי לגבי אכילת מאכלות אסורים, שאין לוקין אלא דרך אכילתם, וכן הביא שם דוגמאות נוספות.

האגלי טל העלה, שישנו חילוק עקרוני בין שני סוגי שינוי, חילוק שבא לידי ביטוי בהבדל בין הלכות שבת לבין כל התורה, כפי שנבאר.

ישנו שינוי שהוא רק בדרך הפעולה, כגון מוציא משא במרפקו וכיוצא בזה בשבת. שינוי זה נחשב כשינוי משמעותי רק בהלכות שבת, מצד הכלל של "מלאכת מחשבת". אולם, ישנו שינוי שמשיג תוצאה שונה בפועל. שינוי זה הוא בעל משמעות גם בשאר איסורים, ומפקיע את איסור התורה מהם.

 

על ידי חילוק זה, נוכל לפרש את הסוגיה בשבת לגבי גזיזת ציפורנים. התנאים נחלקו:

"הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו .. רבי אליעזר מחייב וחכמים אוסרין משום שבות"  (שבת צד:)

ובגמרא נאמר:

"אמר רבי אלעזר מחלוקת ביד אבל בכלי חייב פשיטא זו בזו תנן מהו דתימא רבנן בכלי נמי פטרי והא דקתני זו בזו להודיעך כחו דרבי אליעזר קא משמע לן ואמר רבי אלעזר מחלוקת לעצמו אבל לחבירו דברי הכל פטור פשיטא צפרניו תנן מהו דתימא רבי אליעזר לחבירו נמי מחייב והא דקתני צפרניו להודיעך כחן דרבנן קא משמע לן" (שבת שם)

מתבאר מן הדברים, שהכול מודים שהגוזז ציפורניים בכלי חייב. כמו כן, כולם מודים שהגוזז ציפורנים לחבירו, בידו, פטור. מחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא רק בגוזז לעצמו בידיו: רבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרים.

לכאורה, סביר שרבי אליעזר, המחייב באופן זה, מחייב משום שאינו סבור שפעולה הנעשית בשינוי בשבת מאבדת מאיסורה. לדבריו, יש לחייב על כל פעולה בשבת, אפילו בשינוי, כיוון שהכלל של "מלאכת מחשבת אסרה תורה" אינו מהווה גורם שיש להתחשב בו (ועוד נדון בנקודה זו בהמשך).

אולם, אם הדבר כן, מדוע מודה רבי אליעזר בגוזז לאחרים שאינו חייב אם עושה כן ביד?

בהמשך למהלך שראינו לעיל, מבאר האגלי טל את דעת רבי אליעזר, לאור דברי רש"י בסוגיה. בגוזז לעצמו בידיו כתב רש"י, שיכול לאמן את ידיו להגיע לתוצאה טובה. אם כן, הבעיה היא רק בדרך הפעולה. לטענת האגלי טל, לרבי אליעזר אין דין שינוי בשבת מצד  דרך הפעולה, ולכן לא פוטר במקרה כזה. אולם, הגוזז לחברו בידו לא רק משנה את דרך הפעולה, אלא גם לא יכול להשיג תוצאה מושלמת. על כן, כיוון שזהו שינוי בתוצאה המתקבלת, יש פה דין שינוי של כל התורה כולה, בו מודה רבי אליעזר שחייב.

בהמשך סדרת השיעורים נדון, בעזרת ה', בענין שינוי במלאכות שבת ביתר פירוט והעמקה.

 

ב. מקלקל

כל העושה מלאכה בשבת בדרך של קלקול פטור. כפי שנאמר במשנה:

"וכל המקלקלין פטורין"   (שבת קה:)

בגדרי מקלקל נדון בשיעורים הבאים. בהקשר שלנו נזכיר רק את החריגים של כלל זה: חובל ומבעיר. התנאים נחלקו האם יש לחייב במלאכות אלו במקרה שמקלקל או לא:

"תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר. אמר ליה פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה, ואם תמצא לומר משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו. והאנן תנן כל המקלקלין פטורין מתניתין רבי יהודה ברייתא רבי שמעון מאי טעמא דרבי שמעון מדאיצטריך קרא למישרא מילה הא חובל בעלמא חייב ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן שמע מינה מבעיר בעלמא חייב ורבי יהודה התם מתקן הוא כדרב אשי דאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין"  (שבת קו.)

על פי רבי שמעון, אם כן, יש לחייב מקלקל בחובל ומבעיר. זאת, מפני גזירת הכתוב המיוחדת בהיתר מילה בשבת ובאיסור הבערת בבת כהן.

 

ג. דעת, מחשבה וכוונה המלווים את המעשה

התחום הרחב והמשמעותי ביותר בגדרי מלאכת מחשבת בשבת הוא הדעת, המחשבה והכוונה המלווים את המעשה.

כל מעשה מלאכה הנעשה בשבת צריך להיעשות מתוך מודעות וכוונה לעשייתו, ולשם השגת התוצאות הנובעות מאותה עשייה. בהלכות שבת אנו דנים בדרישות רבות הנובעות מדרישת התורה למלאכת מחשבת בשבת.

נדגים מעט את היסודות השונים בגדרי מלאכת מחשבת הנוגעים לתחום זה.

 

1. מתעסק

בגמרא בכריתות נאמר:

"דאמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ואי מתעסק בשבת פטור"   (כריתות יט:)

ובסנהדרין הוסיפה הגמרא לגבי שבת:

"המתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה[1]"   (סנהדרין סב:)

בסוגיות השונות מצינו רמות שונות של מתעסק, כפי שנפרט.

ראשית, ישנו מתעסק שלא הייתה לו שום כוונה לשם עשייה. כך, לדוגמה, המקרה בבא קמא:

"אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב לענין ארבעה דברים פטור לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה"    (בבא קמא כו:)

פירש רש"י שם:

"מלאכת מחשבת אסרה תורה - שנתכוין לעשות מלאכה אלא כסבור שהיום חול או סבור שמלאכה זו מותרת וכל הני דאמרינן הכא לא נתכוונו לעשות המלאכה הלכך פטור"   (רש"י שם)

מקרה נוסף של מתעסק, הוא מי שהייתה לו כוונה לביצוע פעולה אחת ובפועל ביצע פעולה שניה. בהיקף דין זה נחלקו האמוראים:

"נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר פטור אביי אמר חייב רבא אמר פטור דהא לא נתכוון לחתיכה דאיסורא אביי אמר חייב דהא קמיכוין לחתיכה בעלמא"  (שבת עב:)

כמו כן, ישנן שיטות הרואות את פטור מתעסק גם במי שהתכוון לעשות מלאכה בחפץ אחד ועשאה בחפץ שני. דוגמה לדבר הוא מה שמצינו בגמרא בכריתות:

"אמר רבי יהודה אפילו נתכוון ללקוט תאנים וליקט ענבים ענבים וליקט תאנים שחורות וליקט לבנות לבנות וליקט שחורות רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר. [אמר ר"ש] תמיהני אם פטר בה רבי יהושע, אם כן למה נאמר אשר חטא בה פרט למתעסק"    (כריתות יט.)

פרטי הדין בעניין זה רבים. נעסוק בהם, ברצות ה', במקומם.

 

2. דבר שאינו מתכוון

דבר שאינו מתכוון הוא כאשר אדם עושה מעשה אחד, וכתוצאה ממנו אפשר שייעשה מעשה אחר שלא נתכוון אליו. בדין זה נחלקו רבי שמעון ורבי יהודה.

דוגמה ידועה לכך היא אדם שגורר כסא על הקרקע, ויש אפשרות שייעשה חריץ בקרקע. מקרה זה הוא דבר שאין מתכוון, שהרי כוונתו לגרירה ולא לעשיית חריץ.

יש להדגיש, שדין זה של דבר שאינו מתכוון אינו ייחודי להלכות שבת, אלא קיים בכל התורה כולה. אם כן, אין לו קשר ייחודי, לכאורה, לבעיית מלאכת מחשבת. אף על פי כן, נראה שקיים רובד אחד של דין זה בכל התורה, ורובד נוסף בשבת.

נבאר דברינו. הזכרנו שנחלקו רבי שמעון ורבי יהודה בדין זה. עמדת בעלי התוספות היא שהדיון על דבר שאינו מתכוון שונה בין כל התורה כולה ובין שבת. לשיטתם, בכל התורה כולה רבי שמעון מתיר, כיוון שלא נתכוון למעשה האסור. לעומתו, רבי יהודה אוסר מדאורייתא, כי לדעתו אנו הולכים אחר המעשה.

גפ בהלכות שבת רבי שמעון מתיר, שהרי לא גרעה שבת מכל התורה כולה. ממילא, כשם שהתיר בכל התורה כולה, כך יש להתיר בשבת. אולם, רבי יהודה סבור שאף על פי שבכל התורה כולה דבר שאין מתכוון אסור מן התורה, בשבת הוא אסור רק מדרבנן. לטענתו, מדאורייתא יש להתיר בשבת מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה.

אולם, לא כל הראשונים מסכימים לגישת התוספות. יש הסבורים שרבי יהודה אוסר דבר שאין מתכוון גם בשבת מן התורה. נעמוד על דבריהם ועל יסודותיהם במקומם.

 

3. פסיק רישיה ולא ימות

ישנו מקרה בו אדם עושה דבר שאינו מתכוון, באופן שבו המעשה השני ייעשה בוודאי כתוצאה מן המעשה הראשון. בדוגמת הגרירה שהבאנו לעיל, מדובר במקרה בו האדם גורר דבר מה שיעשה בוודאות חריץ בקרקע. דבר זה נחשב כ"פסיק רישיה ולא ימות"[2], והאמוראים נחלקו האם האם רבי שמעון יודה שאסור.

כך נאמר בגמרא בשבת:

"אמר מר בשר אף על פי שיש שם בהרת ימול דברי רבי יאשיה הא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא ודבר שאין מתכוין מותר אמר אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור רבא אמר אפילו תימא רבי שמעון מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות"   (שבת קלג.)

אמנם, בהמשך הסוגייה מתברר שאביי חזר להורות כשיטת רבא, וגם הוא מסכים שמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.

עוד חילקו בעניין זה אם הוא מציאות של פסיק רישיה דניחא ליה או דלא ניחא ליה, וכן דנו בפסיק רישא דלא איכפת ליה. בכל הדברים הללו עוד נדון, אם ירצה ה'.

 

4. מלאכה שאינה צריכה לגופה

העושה מלאכה ואינו מכוון לתכליתה הרגילה, אלא לצרכים אחרים, נחשב כעושה "מלאכה שאינה צריכה לגופה". מקרה זה הוא כגון החופר גומא לצורך העפר שלה ולא לצורך שינוי פני הקרקע (כבחורש רגיל). גם בדין זה נחלקו רבי שמעון שפוטר, ורבי יהודה שמחייב (עיין שבת עג:, שם צד.:).[3]

 

 

ד. החולקים על הכלל "מלאכת מחשבת אסרה תורה"

הצגנו בתמצית את עיקרי הדינים הנובעים מן ההלכה של מלאכת מחשבת. בדינים אלו נעסוק בהרחבה בשיעורים הבאים. בטרם נעשה זאת, עלינו להעיר מספר הערות.

ראשית, דין זה של מלאכת מחשבת נתון כנראה במחלוקת.  לפחות על פי רש"י בכריתות. להבנתו, רבי אליעזר אינו מקבל את דרשת מלאכת מחשבת במלאכות שבת, ורק במתעסק סבור רבי אליעזר שיש דרשה מיוחדת לפטור. כך כתב רש"י:

"נראה לי דרבי אליעזר לית ליה דרב נחמן דדריש מלאכת מחשבת אסרה תורה דלא משמע ליה ההיא דרשא ולא מייתי דרב נחמן אלא משום דאמר בהדיא דמתעסק בשבת פטור אבל לרבי יהושע דדריש אשר חטא בה עד שיוודע לו במה חטא איהו דריש כרב נחמן מלאכת מחשבת אסרה תורה"   (כריתות יט. ד"ה מיבעי ליה)

יש השלכות לכך גם לענין מתעסק, לאור מה שראינו בתחילת השיעור. כאמור, להבנת רש"י ברבי אליעזר יש את הרמה הבסיסית של מתעסק השייכת בכל התורה כולה, כולל שבת, ובה רבי אליעזר מודה. אולם, הרובד של מלאכת מחשבת לא קיים לדעת רבי אליעזר (וממילא יחייב במקרים אלו).

 

ה. תוספת למלאכה

במסגרת דיוננו, סקרנו יסודות שונים של מלאכת מחשבת. מסתבר, שבחלקם מופיע דין מלאכת מחשבת כהלכה ייחודית הדורשת תוספת למעשה המלאכה. דהיינו, לא די בכך שתיעשה מלאכה, אלא האדם צריך לעשותה באופן שהיא מלאכת מחשבת. במלאכה שאינה צריכה לגופה, לדוגמה, מעשה המלאכה נעשה, אך הדרישה הייחודית של מלאכת מחשבת מובילה לדרישה שהאדם יעשה זאת לצורך התכלית הרגילה[4].

אולם, בעניין הדרישה של מלאכת אומנות, נראה פשוט מהגמרא ומרש"י בביצה (יג:), שמלאכה שאינה מלאכת אומנות אינה מלאכה כלל לעניין שבת. במילים אחרות, מלאכת אומנות היא הגדרה יסודית של המלאכה, ולא תוספת לשם מלאכה.

אם כן, נראה שהדרישות לכוונות ייחודיות הן דרישות מעבר לעצם שם המלאכה, ואינן מגדירות את המלאכה עצמה.

לאור זאת, ניתן להבין את הדיון העקרוני בגמרא בזבחים לגבי "זה עושה וזה מתכוון". בדוגמה הנידונה שם, אדם הוציא חפץ מרשות לרשות בכמות שאין בה מצד עצמה שיעור הוצאה, אבל אדם אחר החשיב חפץ זה והצניעו. אילו אותו אדם שהצניע היה מוציא כמובן שהיה מתחייב, אולם פה יש להסתפק כיוון שאדם אחד החשיב את החפץ, והשני הוציאו. כך נאמר בגמרא:

'דתנן כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר כל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו הוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבה של זה"    (זבחים מז.)

לפי הגמרא, הדבר נתון במחלוקת התנאים:

"רבי אליעזר לית ליה דרבי שמעון בן אלעזר דלמא בעבודת כוכבים הוא דאמרת כעין בפנים אבל שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה"    (זבחים שם)

נראה, שהספק הוא בנקודה שהעלנו. אם אנו טוענים שהדרישה של המחשבה היא דרישה נוספת, היא יכולה, לכאורה, להתקיים גם על ידי אדם מבחוץ. אולם, אם המחשבה מגדירה את עצם המעשה, מסתבר יותר שנדרוש את מחשבת העושה בעצמו.

כמובן, אין זה הכרחי. כיוון שגם אם מדובר בדרישה נוספת, ייתכן שהדרישה היא שהעושה יחשיב שיעור זה, על מנת שפעולתו תיחשב כמלאכה המחייבת.

בנוסף, נראה לעניות דעתי ששאלה זו לא עולה במלאכה שאינה צריכה לגופה. לדוגמה, אם האדם חופר גומא לצורך העפר, ואחר יחשיב פעולה זו לצורך הגומא, פשוט שאין מקום לחייב אלא על מחשבת העושה. מסתבר, שכל הסוגיה נאמרה רק לגבי חלות שם חפץ, כגון בשוחט לעכו"ם או בפיגול. למעשה, גם בשיעור הוצאה, המחשבה אמורה להחיל חשיבות על החפץ ולהופכו לדבר מה הראוי להוצאה.

במקרים אלו בלבד אנו דנים האם מחשבת האחר יכולה להשפיע על החפץ להיות בעל ערך וחשיבות או שצריך שהאדם שהחפץ שלו יעניק לו את החשיבות של מלאכת מחשבת.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

 

*

**********************************************************

*

 
 

[1] יש לעיין בסוגיה זו: כיוון שאנו אומרים שמתעסק בשבת פטור רק מפני מלאכת מחשבת, לכאורה משמע שבכל התורה כולה אמורים לחייב. אם כן, למה הוזקקו לומר במתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה? למה נזקקו לטעם שכן נהנה, שמשמע שבלא טעם זה אין לחייב?!

לכן, נראה לעניות דעתי שפטור מתעסק בשבת נובע מדין כללי של כל התורה כולה. מפני זה, הוצרכו בחלבים ועריות לטעם שכן נהנה. אלא, שבשבת הפטור מקיף יותר: גם מקרים שאינם נופלים תחת גדר מתעסק בכל התורה, יכולים להיכלל בשבת תחת מתעסק הואיל ומלאכת מחשבת אסרה תורה.

[2] חתוך את ראשו ולא ימות?! ביטוי לפעולה שתוצאתה ודאית.

[3] בדוגמה הספציפית שהבאנו, גם רבי יהודה פוטר מפני שהוא מקלקל. אולם, במלאכה שאינה צריכה לגופה שאין בה קלקול, כגון מוציא את המת מן הבית, רבי יהודה מחייב אף על פי שאינו צריך להשתמש במת בחוץ.

[4] דברינו כאן אינם מדויקים לפי שיטת התוספות בהגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה, והם יידונו במקומם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)