מלאכת מחתך – חלק ב'

  • הרב ברוך גיגי

א. כוונת המלאכה

כפי שראינו בשיעור הקודם, מרכיב מרכזי בהגדרת מלאכת מחתך הוא ההקפדה על המידה. לכוונת האדם, אם כן, יש במלאכה זו תפקיד קריטי.

כך כתב הרמב"ם:

"...ויחתוך בכונה שהיא מלאכה, אבל אם חתך דרך הפסד או בלא כונה למדתו אלא כמתעסק או כמשחק הרי זה פטור"  (שבת י"א, ז')

בדבריו, התייחס הרמב"ם לשני מצבים הפוטרים במלאכת מחתך:

  1. דרך הפסד.
  2. בלא כוונה למידתו.

דרך הפסד, כך נראה, הוא מקרה שבו אמנם מחתך לפי מידה, אבל עושה זאת בדרך בה נגרם לו הפסד. כך, אדם הלוקח אריג יקר ומחתכו לפי מידה לצורך שולי (קינוח האף וכדומה), הוא מחתך בדרך הפסד, ומוגדר כמקלקל[1].

לעניות דעתי, קשה לפרש ש"דרך הפסד" מכוונת לאדם המחתך בצורה המקלקלת לחלוטין, ללא שום מידה. אם על כך מדבר הרמב"ם זהו דין מיותר, שהרי ברור שלא יהיה חייב. למעשה, זהו אף קל וחומר מהאופן הבא המוזכר בדבריו.

כאמור, המקרה השני הוא שחותך בלא כוונה למידתו. בפירוש מקרה זה ניתן להציע שני הסברים:

  1. אין כוונה להשתמש במידה. האדם אמנם מחתך במידה, אך אין לו כוונה להשתמש במידה זו דווקא (אלא עושה זאת כמתעסק או כמשחק). האדם היה יכול להסתדר לצרכיו בכל מידה שהיא, ואין לו שום צורך דווקא במידה בה חתך.
  2. אין כוונה לחתוך במידה. האדם מחתך ללא שום כוונה לקבל מידה מסוימת. בדרך אקראית, קיבל החותך חתיכות השוות במידתן.

ברור הדבר, שבשני המצבים המתוארים אין לחייב את החותך מצד מלאכת מחתך. בכל זאת, יש לעניות דעתי הפרש ביניהם בשאלת הטלת איסור דרבנן.

כאשר אין לאדם כלל כוונה לחתוך במידה, אין בזה תורת מלאכה כלל אפילו מדרבנן, וסביר שיהיה מותר לגמרי[2]. אולם, במקרה שהתכוון לחתוך במידה המעשה שייך למלאכת מחתך, רק שאינו צריך ועושה זאת כמתעסק או כמשחק. בדין זה יש איסור דרבנן, כפי שניתן לדייק מלשון הרמב"ם שכתב "הרי זה פטור".

אילו היינו מפרשים את כוונת הרמב"ם בדרך השנייה שהצענו, שלא התכוון בחיתוכו כלל למידה מסוימת, היה מובן מדוע לא חייב הרמב"ם כלל. אולם, היה מקום לצפות, שהרמב"ם יחייב במחתך לפי מידה כשעושה זאת כמתעסק או משחק, שהרי הוא פסק כרבי יהודה המחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה.

גם לפירוש השני קשה, למה פטר הרמב"ם ולא התיר לחלוטין, שהרי אין כלל כוונה למלאכה[3].

על כן נראה, שמדובר שהאדם אכן התכוון למידה, ובכל זאת אין זו מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרמב"ם מחייב עליה. זאת, כיוון שאין לו צורך להשתמש במידה זו. מלאכת מחתך ייחודית לא רק בהקפדה על המידה כחלק מהגדרת המלאכה, אלא גם בכך שההקפדה תהיה מפני הצורך. כאשר האדם מחתך במידה כמתעסק או כמשחק, אינו בכלל המלאכה ואין הוא חייב אפילו לשיטת רבי יהודה.

בעומק העניין יש לבאר, שכאשר האדם אינו צריך למידה זו יש כאן חסרון בעצם ההקפדה. לפיכך, אין לחייב מדין מחתך. ייתכן שנקודה זו ניתן לדייק מלשון שולחן ערוך הרב של האדמו"ר הזקן, שכתב:

"אלא אם יש בזה צד של מלאכת קורע, שיש בזה איסור דרבנן עד שיעשה כן על מנת לתפור או לצורך תיקון כלשהו. המחתך את העור ומקפיד לחתכו במדה הצריכה לו כגון שמקצעו לרצועות וסנדלים הרי זה אב מלאכה"   (שו"ע הרב שי"ד, ט"ז)

 

ב. שיטת הירושלמי – בין מחתך לקורע

בירושלמי נאמר:

"קליעה[4] בבגדים וחיתוך בעורות. קריעה בבגדים באמצע. וחיתוך בעורות מן הצד. ואית דמחלפין קריעה בעורות וחיתוך בבגדים. קריעה בעורות באילין רככיא. וחיתוך בבגדים באילין ליבדייא" (ירושלמי שבת ז', ב')

הירושלמי רואה דמיון משמעותי בין מלאכת קורע למלאכת מחתך. בנוסף, לפי הירושלמי אין מלאכת מחתך מתמקדת בחיתוך לפי מידה או לפי התאמה מדויקת, אלא בעצם פעולת החיתוך (כבקורע).

לאור העובדה שההקפדה על המידה כלל לא עולה בירושלמי, עולה השאלה מדוע אנו זקוקים גם למלאכת קורע וגם למלאכת מחתך, אם אין ביניהן ולא כלום. לכך, מציע הירושלמי שתי הבחנות בין המלאכות:

  1. קריעה בדברים רכים, חיתוך בדברים קשים.
  2. קריעה בבגדים באמצע, חיתוך בעורות מהצד.

לפי הכיוון הראשון, קריעה שייכת רק בדברים רכים, ואילו חיתוך שייך רק בדברים קשים. כיוון שבדרך כלל הבגד רך מן העור, לכן בנוסח אחד קבעו "קריעה בבגדים וחיתוך בעורות". כאשר הוחלף הנוסח ל"קריעה בעורות וחיתוך בבגדים", פירשו בירושלמי שהכוונה לעורות רכים, ששייכת בהם קריעה, ובבגדי לבד קשים ששייך בהם חיתוך.

לפי ההסבר השני, קריעה שייכת בבגדים באמצע ואילו חיתוך הוא בעורות ודווקא מן הצד. נראה, שיסוד החילוק נעוץ בהבדל בדרך החיתוך של בגדים, שלרוב רכים, לבין עורות, שלרוב קשים.

במקרים רבים, חותכים דברים רכים לחתיכות קטנות כדי לתפור אותן, ולכך התכוון הירושלמי באומרו "באמצע". מקרה זה מוגדר כמלאכת קורע. לעומת זאת, בדברים קשים שאינם ראויים בדרך כלל לתפירה, חותכים אותם מן הצד כדי לקבל את הצורה בה רוצים להשתמש. לרוב, זורקים את הקצוות המיותרים. דרך פעולה זו מוגדרת כמלאכת מחתך[5].

בשיטת הירושלמי יש לעיין, מה הדין בחותך בגד (ולא עור) מן הצד, או בחותך עור (ולא בגד) באמצע. האם הנקודה הראשונה עיקרית (בגד רך למול עור קשה), או שמא הנקודה השנייה היא העיקר (דרך החיתוך).

ייתכן, שיש להביא ראיה מדברי הירושלמי שם:

"הדא איתתא כד משתייה בקוביה משום מיסכת. כד יהבה קדמה משום עושה בתין. כד מקימה לון משום בונה. כד מחייא משום אורגת. כד מקטעא בנימייא משום מחתכת"   (ירושלמי ז', ב')

אף שלא ברור לגמרי על מה מדובר בירושלמי, נראה שמדובר ביצירת אריג, שבסופו של דבר היא חותכת את הנימים הבולטים כדי להשוותם[6]. אם כן, מסתבר שלמרות שחותכת בגד מן הצד, מחייב אותה הירושלמי משום מחתך.

אולם, ניתן לדחות ראיה זו אם נטען שלא מדובר באריג של בגד, אלא באריג מחומר קשה בו יש לחייב משום מחתך.

 

להלכה, הסכימו הפוסקים לשיטת הבבלי, לפיה אין חיוב מחתך אלא כשמקפיד על המידה, כפי שביארנו.

 

ג. חיתוך נייר טואלט

נבחן עתה את עניין מחתך במצבים שונים שנידונו בפוסקים. ראשית, נדון בחיתוך נייר טואלט במקומות המסומנים.

בחיתוך הנייר יש לדון מצד מלאכת קורע. בנוסף, יש לדון האם כשאין לו נייר חתוך האם יכול לקרוע בשבת מפני כבוד הבריות.

במלאכת קורע עסקנו בכך, וכתבנו שפשוט שלכתחילה אין לקרוע בשבת, אך אם אין לו נייר יכול לקרוע בשבת מצד כבוד בריות, כיוון שאין בזה איסור תורה.

אולם, יש לדון בכך מצד מלאכת מחתך. האם יש איסור מיוחד בחיתוך הנייר במקומות המסומנים, שוודאי סומנו לפי מידה והחותך מתכוון לכך.

ראיתי שבספר מנחת שלמה תניינא כתב:

"מסופקני בכהאי גוונא שעושה ממש כלי בשבת כמו תולש נייר טואלט מגליל שמסומן בנקבים קטנים שערוך ומתוקן יפה מלפני השבת במדה נכונה ומדויקת והתולש משם אינו מודד כלל (מלבד איסור קורע) וללא טורח גדול הכל טוב ומדויק אף שהגמר הוא על ידי האדם ואינו דומה כלל לקוטם קיסם שכל הטורח נעשה בשבת, ולכאורה מסתבר דאין זה חשיב כמחתך'  (מנחת שלמה תניינא סימן ל"ב)

נטייתו של הגרש"ז ז"ל היא להכריע שאין בזה משום מחתך, משום שהכל כבר מתוקן מלפני השבת, והחיתוך של שבת הוא רק הגמר. לדעתו, אין זה אלא קורע.

דברים דומים מצאתי שכתב, בתורת ספק, הרב שבט הלוי ז"ל:

"ואפילו אותם הניירות שכבר פרודות קצת מכל מקום מחוברים עוד בסרוגים, נראה לי לאסור, ואם יש בזה מלאכה דאורייתא כיון דכבר נעשה השיעור והמדה לפני קריעתו מסופק אני, אבל מכל מקום איסור יש בדבר"[7]    (שבט הלוי חלק א' סימן קט"ו)

לעניות דעתי, אין דברים אלו פשוטים כלל ועיקר. יותר מסתבר לומר, שהסימון שנעשה לפני שבת דינו כשרטוט בעלמא, והחיתוך בפועל הוא מלאכת מחתך – ועל כן יש לחייב משום מחתך.

אמנם, אפשר לומר שהשרטוט כאן שונה משרטוט רגיל. בשרטוט רגיל החיתוך המופיע אחריו צריך לפעול בצורה מדויקת ולעמול כדי לחתוך לפי השרטוט, אך כאן נחשב, במידה מסוימת, כאילו המידה כבר עשויה לגמרי, וצריך עיון.

 

בנוסף לאמור לעיל, ניתן לטעון שאין כאן מחתך דאורייתא מכיוון אחר. לעיל עמדנו על דברי הרמב"ם אודות המחתך בלא כוונת למידה אלא כמתעסק או משחק. הסברנו, שייתכן ולדעת הרמב"ם אם אדם חותך ומתכוון למידה אלא שאינו צריך לה באמת, אין זה בכלל מלאכת מחתך מדאורייתא (אלא רק מדרבנן). גם במקרה שלנו, האדם החותך את הנייר רוצה לחתוך במקום המסומן מפני הנוחיות, ולא מפני שחשובה לו המידה המדויקת[8].

לאור זאת, יש מקום לראות את החותך נייר טואלט כעובר רק על איסור דרבנן של מחתך[9].

ההשלכה לדין זה תהיה, כמובן, במקום בו יש להקל בקריעת נייר טואלט מצד כבוד הבריות – כשאין לו נייר חתוך. אם יש איסור דאורייתא בחיתוך נייר הטואלט לפי הסימון, צריך לקרוע שלא במקום המסומן, אך אם יש איסור דרבנן בלבד, נראה שמותר, במקום כבוד הבריות, גם במקום המסומן[10].

 

ד. פתיחת לשונית בפחיות משקה

דיון דומה לחיתוך נייר טואלט, מצוי בעניין פתיחת לשונית המשקה[11]. גם בזה דן הרב שלמה זלמן אויערבך, וכתב:

"נראה דאף שמלאכת מחתך היא אפילו כשהכלי הוא רק לפעם אחת בלבד כמו קוטם קיסם לחצוץ בו שיניו וזורקו מיד, מכל מקום בנידון דידן אף שהשותה ודאי נהנה מאד מהסרת הלשונית והשתיה דרך אותו חלל, אפילו הכי נראה לעניות דעתי דכמו שמותר לשבור חבית מוסתקי ולהוציא את הגרוגרות משום דחשיב כשובר אגוז... משום דהכל בטיל להאוכלין והמשקין שבתוכם, ומטעם זה גם מותר לקרוע את העור שעל פי הנוד וכן לענין בגד עיין שם, והכי נמי גם כאן אף על גב שאינו מוציא את המשקה כמו בגרוגרות אלא שותה ממש דרך שם, מכל מקום לגבי הפחית הרי חשיב כמקלקל בכך כיון שנזרקת מיד לאחר השתיה, ומותר שפיר לעשות בה נקב בשבת ולשתות מהחלל, ולכן כמו שגם מותר לבחור ולעשות הנקב בכל מקום שרוצה וטוב לו יותר לשתות משם, כך גם בנוגע ללשונית שהכל ערוך ומתוקן טוב ויפה מלפני השבת על ידי לשונית מקום אשר נוח מאד לעשות שם חלל ולשתות דרך שם ללא שום טורח וסבל ואם כן למה נצריך אותו לעשות נקב במקום אחר, וכי אסור ליהנות מזה שיגעו וטרחו בערב שבת למקום טוב ונוח. [ואף על פי שעשוי בצורה מיוחדת כדי שבעת השתיה יכנס אויר לפחית ויצא המשקה בנקל אין זה כפתח העשוי להכניס ולהוציא]"   (מנחת שלמה תניינא, סימן ל"ב)

הבסיס להיתר הגרש"ז הוא, שאין כאן כוונת מחתך כלל כיוון שאין לו עניין כלשהו בצורת הפתח או בגודלו המדויק. כל רצונו של האדם הוא לשתות, אלא שזהו טורח בשבילו לפתוח במקום אחר. על כן, אין בזה תורת מחתך, והוא ככל קורע או שובר מוסתקי להוציא האוכל, שיש להתיר.

אולם, אין הדבר פשוט כל כך. לאדם הפותח את הפחית יש נוחיות מסוימת לפתוח במקום החריץ דווקא, אף שאינו מקפיד על המידה המדויקת. יתכן שדבר זה דומה למה שביארנו לעיל בדברי הרמב"ם, שאינו מתכוון למידה אך בכל זאת יש בזה תורת מחתך מדרבנן.

לעניות דעתי, ראוי לפתוח הלשונית באופן שאינו מחתכה לגמרי. דומני, שהיום כל הלשוניות נפתחות באופן זה.

 

 

ה. חיתוך קול לפי מידה

כתב המהר"ם שיק בספרו על תרי"ג המצוות:

"והנה, בריש פ״ד דראש השנה אמרו מתחילה דיליף מקרא זכרון תרועה דבשבת אסור לתקוע עיין שם, ובטורי אבן שם תמה מכמה דוכתי בש״ס דמוכח דאין בתקיעה איסור מן התורה. ולעניות דעתי בשבת דף ע״ג ע״ב איתא דמאן דמחתך עצים או שאר דברים במידה הוי מלאכת מחתך יעוי' באורח חיים סי' תק׳׳צ דתקיעה ושברים ותרועה כולם יש להם מידה ידוע וצריך לחתך הקול במידה ידוע ואם כן יש לומר דהוי תולדת מחתך, והיינו בתקיעה דמצווה דקפיד אמידה ומחשבתו משווי׳ לי' למלאכה מה שאין כן בתקיעת רשות"  (מהר"ם שיק על תרי"ג מצוות, מצווה ת"ו)

לפי הצעתו, כיוון שיש מידה ושיעור לתקיעה, זוהי תולדת מחתך.

אמת, הדברים נראים קשים ביותר. כיצד אפשר לדבר על מחתך באופן זה?! לאור זאת, דחה את הדברים בשו"ת שבט הלוי:

"הנה כמדומני שלא נסתפק אדם מעולם שיהי' שייך מלאכת מחתך דאוריתא בחתוך קול, או חתוך מים לפי המדה, דדוקא בחתוך עור או עצים דבר ממשי שייך מחתך... ואני תמה אם אמרה הגאון, דמאין הרגלים לדבר לחייב בכזה מן התורה, כיון דאינו דומה כלל במציאותו למחתך עור דמשכן, וכן פשוט אצלי דגם במים לא שייך מחתך כגון דמחלק שטח מים לפי מדה הצריך לו וכיוצא בזה כל דבר לח"[12] (שבט הלוי ד', ל')

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1] אין זה דומה לקורע על מנת לשכך את כעסו או להטיל אימה (ראה רמב"ם י', י'). זאת, כיוון ששיכוך כעסו של אדם היא פעולה הנעשית על ידי בני אדם באופן סביר, והאדם נחשב "מתקן" אצל יצרו. חיתוך אריג יקר לצורך דבר שולי הוא מקלקל, כי אין הצר שווה בנזק.

[2] כמובן, יהיה מותר לגמרי בתנאי שאין בזה צד של מלאכת קורע, שנאסרת מדרבנן עד שיעשה כן על מנת לתפור או לצורך תיקון כלשהו.

[3] ראה בהערה הקודמת, בה העלנו את האפשרות שהאיסור דרבנן הוא מצד קורע ולא מצד מחתך, אך זהו דוחק.

[4] נראה שצריך לגרוס: קריעה, כפי שעולה מן ההמשך, וראה קרבן העדה.

[5] אולם ראיתי בצפנת פענח על הרמב"ם שנראה שהבין דברי הירושלמי באופן אחר. לדבריו,  בקריעה אין צורך לנתק לגמרי את  החתיכות ואף אם נשארות מחוברות יש בזה משום קורע, ואילו במחתך אינו חייב עד שיפריד לגמרי:

"והנה עי' בירושלמי פ"ז סוף ה"ב כאן מה דמחלק בין מחתך לקורע דמחתך בעור ר"ל דמלשון רבינו משמע דדוקא אם חתך לגמרי החתיכה אבל אם עדיין קצת מחובר לא הוה גדר מחתך ועי' בחולין ד' קכ"ג ע"ב דעור כיון דחלים כל זמן שלא נחתך לגמרי עדיין הוה חיבור רק אם חתך דרך סביבותיו ע"ש וזה ר"ל בירושל' חיתוך בעורות מן הצד דאז מקרי מחתך"                                          (צפנת פענח על הרמב"ם שם)

[6] בירושלמי מובא מקרה נוסף, הדומה לכוורת הקנים המוזכרת בבבלי [עד,ב חלתא], ואף בזה הוא מחייב משום מחתך, כשחותך ראשי הקנים להשוותם, אבל זהו מקרה קלאסי של דברים קשים מן הצד, שלדעת הירושלמי, פשיטא שיש לחייבו משום מחתך. המקרה שהבאנו בפנים, להבנתנו – שאינה מוכרחת- עוסק באריג בגד, ובזה יש חידוש לשיטת הירושלמי.

[7] נראה שהאיסור שהוא מדבר עליו, הוא קורע. אך עיין להלן בדברינו, אפשרות אחרת.

[8] אם אכן חשובה לו המידה המדויקת – יש לחוש בזה לאיסור תורה, ותלוי בדבריהם של הגאונים הנ"ל לעיל.

[9] ואולי לזה כיוון שבט הלוי שהבאנו לעיל שיש בזה איסור של מחתך מדרבנן, ולאו דווקא קורע, כפי שכתבנו לעיל בדברי.

[10] אולי יש לומר שאף אם הותר לו איסור דרבנן מצד כבוד הבריות אין להתיר אלא איסור קורע, ולא איסור מחתך, ולכן יעדיף לחתוך שלא במקום המסומן. אמנם, אם חותך באקראי, בלי לשים לב למידה כלל ונחתך לו במקום המסומן, נראה לי פשוט שאין בזה חשש [במקום כבוד הבריות, כמובן], כיוון שבאופן זה אין צד מחתך כלל, אלא  צד קורע.

[11] מדובר בפחית משקה סגורה מאלומיניום, שבגגה נעשה חריץ, כך שבהורדת לשונית קטנה המחוברת לפחית על המקום המחורץ יפתח נקב.

[12] בדברים אלו מוסיף, שאין מחתך אלא במוצק ולא בדבר לח.