מלאכת מפשיט – חלק א'

  • הרב ברוך גיגי

א. המפשיט – חלק ממלאכת ייצור העור

מלאכת מפשיט מופיעה במשנת המלאכות, במסגרת מלאכות העור:

"הצד צבי, השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו והממחקו והמחתכו"  (שבת עז.)

מהפשטה ואילך, עוסקות המלאכות בהכנת העור לשימושיו התעשייתיים, ליריעות עור ולכתיבה. לפיכך, נראה שמוקד המלאכה אינו בהפרדת העור מן הבשר, אלא במלאכת ייצור העור עצמו. במילים אחרות, עיקר מלאכת הפשטה היא בכך שבאמצעותה מתקבל עור גולמי, המשמש, לאחר עיבודו, לתעשיית העורות.

ליסוד זה ניתן להביא ראיה מהסוגיה בשבת, בה הובאה הברייתא על הפשטת קרבן הפסח בשבת. בברייתא נאמר:

"תנו רבנן ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיטין את הפסח עד החזה דברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה וחכמים אומרים מפשיטין את כולו"   (שבת קטז:)

בהמשך הגמרא, הובא ביאור לשיטת חכמים, המתירים להפשיט בשבת:

"אלא אמר מר בר רב אשי לעולם כדאמרינן מעיקרא ודקא קשיא לך הכא טלטול והכא מלאכה כגון דלא קבעי ליה לעור והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות דשקיל ליה בברזי"  (שם קיז.)

אם כן, מדובר באופן שמפשיט את העור מן הבשר לצורך הבשר ולא לצורך העור. אין זה נחשב "פסיק רישיה" של הפשטת העור, כיוון שמפשיטו באופן שאינו ראוי לשימוש כעור. כפי שכתב רש"י:

"דשקיל לה בברזי בחתיכות דקות, מפשיט וחותך, דאין דרך הפשטה בכך, ולאו מלאכה הוא אלא שבות"  (שם)

להבנה יסודית של סוגיית הגמרא שם, יש לעמוד תחילה על שני השלבים בתירוץ הגמרא:

  1. לא קבעי לעור.
  2. דשקיל לה בברזי.

 

ב. מלאכה שאינה צריכה לגופה או דבר שאינו מתכוון?

לכאורה, אם אינו צריך את העור זוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שנחלקו התנאים (רבי שמעון ורבי יהודה) האם לחייב בה. אולם, מהסוגיה משמע שמדובר בדבר שאינו מתכוון, שהרי הקשתה הגמרא וכתבה שמודה רבי שמעון בפסיק רישיה. כידוע, בדבר שאינו מתכוון מודה רבי שמעון בפסיק רישיה, ואין זה שייך למלאכה שאינה צריכה לגופה.

קשה להבין כיצד מדובר בדבר מתכוון, שהרי אכן מתכוון לפעולה הנעשית אלא שאינו צריך לפעולה זו, שאינו זקוק לעור. זוהי, בפשטות, מלאכה שאינה צריכה לגופה! כבר הקשה כך רבי עקיבא איגר, והניח בקושיה:

"לא זכיתי להבין, איך מקרי זה בשם אינו מכוון, הא במכוון מפשיט להעור בידים, אלא שאינו עושה כן לצורך העור ומקרי מכוין, אלא שאין צריך לגופו כמו כיבוי... ותליא רק אם ניחא ליה בעור, והוי צריכא לגופא, או דלא ניחא לי' בעור, והוי אינה צריכה לגופה... וצריך עיון גדול"  (חידושי רבי עקיבא איגר שם)

הריטב"א כבר נזקק לנקודה זו, ויישב אותה בטוב טעם ודעת:

"עוד יש לומר דלא הוי בכלל מלאכה שאינה צריכה לגופה, דהתם אינו עוסק אלא במלאכת האיסור לבד אלא שלא נעשית לגופה, כמוציא המת לקוברו (לעיל צג:) וכמכבה גחלת (לעיל מב.) וצד נחש (לעיל קז.) כדי שלא יזוקו בו, ודבר שאין מתכוין הוא העוסק במלאכת היתר ועשה עמו מלאכת איסור ואפשר לזה בלא זה, כגון גורר מטה ועושה חריץ (לעיל כט:), וכל דכוותה, והכא נמי עיקר מלאכתו הוצאת הבשר מן העור לצרכו ואפשר לה בלא הפשטה אי שקיל לה בברזי ואם כן הוי דבר שאין מתכוין ואין עליו שם מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולא דמי לחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דקרינן ליה (לעיל עג:) מלאכה שאינה צריכה לגופה, דהתם אי אפשר לגומא בלא נטילת עפר וכולה מלאכה היינו החפירה ועשיית הגומא, מה שאין כן בזו דאפשר להוצאת אימורים בלא הפשטה ועיקר מעשהו ועסקו הוא הוצאת האימורים, והיינו דקא סלקא דעתך דבעי למימר כגון דלא בעי ליה לעור, כלומר צריך הוא לעור אבל אינו מקפיד ואינו חושש לו, ופרכינן מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא, ופרקינן דשקיל ליה בברזי ונקטינן לה לכולי עלמא ואפילו לרבי יהודה ולא פרקינן לה כגון דלא בעי ליה לעור והויא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה, דכל דלא שקיל ליה בברזי לא סגיא ליה כשאר עורות קדשים" (חידושי הריטב"א שם)

הפשטת העור היא פעולה של ניתוק העור מן הבשר. לדעת רבי עקיבא איגר, כיוון שזו היא הפעולה הנעשית, הרי מתכוון לפעולה זו ונחשב דבר שמתכוון. במקרה שאינו צריך לעור, ניתן להגדירו כמתכוון אך עושה מלאכה שאינו צריך לגופה. מקרה זה לא קשור לדבר שאינו מתכוון ולדין של פסיק רישיה[1].

הריטב"א, לעומת זאת, סבור שמלאכת המפשיט היא מלאכה בעור. במקום שעיקר כוונתו היא לצורך הבשר והאימורים ולא לצורך העור יש לראות את המקרה כשתי פעולות שונות[2]: א. הוצאת הבשר והאימורים. ב. הפשטת העור. ממילא, כאשר מתכוון לפעולה אחת ולא לחברתה, נקרא דבר שאין מתכוון, שכן לא התכוון למלאכת המפשיט שהיא בעור[3].

 

ג. דשקיל ליה בברזי

הראשונים נחלקו בביאור העמדת הסוגיה "דשקיל ליה בברזי". יש שפירשו שאכן יש כאן פסיק רישיה של הפשטה, אך כיוון שמדובר בפיסות עור קטנות וקרועות זה נחשב כ"פסיק רישיה דלא ניחא ליה". לפי הערוך[4], מקרה כזה מותר, שלשיטתו פסיק רישיה דלא ניחא ליה נחשב כדבר שאין מתכוון, המותר לדעת רבי שמעון. 

הריטב"א הביא שיטה זו:

"יש אומרים שאינו חושש לעשות נקבים וכיון דלא איכפת ליה בעור כלל לא מודה ביה רבי שמעון וכפי מה שפירש בעל הערוך וכדכתיבנא לעיל בפרק הבונה (קג.)"  (ריטב"א שם)

אולם, יש הסוברים ש"פסיק רישיה דלא ניחא ליה" אסור מדרבנן, כעין מלאכה שאין צריך לגופה, כיוון שעל ידי פסיק רישיה הדבר נחשב כמתכוון[5]. בכל זאת, למרות שמדובר באיסור דרבנן, התירו חכמים איסור זה מפני כבוד בשר הפסח.

מעין זה כתב המאירי:

"ושמא תאמר ומה ענין פסיק רישיה בדבר המתכוין ואין כאן אלא טעם מלאכה שאין צריכה לגופה אף הוא כך דעתו לומר והלא אף כשאין מתכוין שמותר בפסיק רישיה מיהא אסור ואף בזו על כרחך אף הוא עושה לצורך גופו שהרי בודאי צריך הוא לעורו עד שתירץ לו שהוא מראה ומגלה דעתו שאינו רוצה בו"   (בית הבחירה למאירי קטז:)

כשנדקדק בלשונו של רש"י, נבחין שלדעתו אין במקרה של "שקיל ליה בברזי" מלאכת מפשיט כלל. לדעתו, כיוון שאין מתקבל כלל עור הראוי לתעשיה אין זו הפשטה האמורה במלאכת המשכן, ואינה מלאכה כלל. למרות שאין זו מלאכה, ואין בזה איסור תורה, סבור רש"י שיש בכך איסור דרבנן:

"דשקיל ליה בברזי. בחתיכות דקות, מפשיט וחותך, דאין דרך הפשטה בכך[6], ולאו מלאכה הוא אלא שבות[7]"   (שם)

דעה רביעית מצינו בתוספות. להבנתם, כאשר העור אינו מיוצר לתעשייה אין זו הפשטה כלל ואין בכך אפילו איסור שבות.

"ונראה לר"י דליכא אפילו שבות דאינו מפשיט כשיעור חשיבות עור יחד[8] ולא דמי למפיס מורסא דהתם פתח קעביד אך שאין צריך לו וכן צד מזיקין מכל מקום צד הוא אבל הכא דלא קא עביד הפשט אפילו שבות ליכא"  (תוספות שם ד"ה דשקיל)

הדברים מפורשים עוד יותר בלשון הרא"ש:

"ועוד יש לפרש דמאחר דשקיל ליה בברזא אין זה עור שאין בו כדי לעשות קמיע"    (רא"ש י"ב, א')

ברור בדבריו, שבפחות מן השיעור אינו נקרא עור כלל. ממילא אינו נחשב הפשט.

 

על אף הדעות השונות לגבי הפרטים, הסכמת כל הראשונים היא שאין מלאכת מפשיט אלא בעור הראוי לתעשייה, לצרכיה השונים. כפי שכתב היראים:

"מפשיט לא מחייב מדאורייתא אלא אם כן מפשיט מאותו ענין שיהא העור ראוי שכן דרך מפשיטים וכך היה הפשט בבהמות המשכן"   (יראים רע"ד)

כאשר מתכוון רק להוצאת הבשר, יש מקום לחייב מדין מפשיט אם הוא פסיק רישיה דניחא ליה, כמבואר בגמרא, אם אנו סבורים שנוח לו בייצור העור.

 

למרות כל מה שראינו עד עתה, הרמב"ם בהלכות קרבן פסח לא חילק כלל בין חול לשבת:

"חל ארבעה עשר להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת" (רמב"ם קרבן פסח א', ט"ז)

בניגוד לעולה מהסוגיה, הרמב"ם לא הבין שאסור להפשיט כדרכו ומותר רק בדשקיל בברזי, אלא התיר בכל מקרה.

מסתבר, שדעת הרמב"ם היא כשיטת כמה ראשונים בסוגיה, לפיהם חכמים מתירים הפשטה גמורה. לדעתם, הגמרא העמידה שמדובר "דעבד ליה בברזי" אלא לשיטת רבי ישמעאל.

כך כתב הרשב"א[9]:

"ויש לומר דהתם נמי רבנן בכל ענין שרו ולטעמיה דרבי ישמעאל קאמרי ליה, לדידן בכל ענין שרי משום דכתיב כל פעל ה' למענהו שלא יהו קדשי שמים מוטלין כנבלה אלא לדידך אודי לן מיהא דבברזי דליכא אלא שבות לישתרי כדשרינן להציל תיק הספר עם הספר"   (רשב"א קלג:)

בכל אופן, גם הסבר זה משאיר את התפיסה הבסיסית, לפיה הפשטה לצורך העור היא מלאכה. אלא, שהתירוהו בשבת לכבוד הבשר, שלא יהיו קדשי שמיים כנבילה.

בשו"ת הריב"ש כתב, שלכאורה יש להשוות את הפשטת העור לגזיזת הצמר והשיער. כשם שבגזיזה אנו מחייבים לא רק כשצריך לצמר אלא גם כשעושה לייפות את הגוף, כך גם בהפשטה צריך לחייב גם כשצריך את העור וגם כשעושה לצורך הבשר. מסוגייתנו, הוכיח הריב"ש אחרת:

"ואף על פי שבהפשטה, נראה בפרק כל כתבי הקדש (קיז.) דכל שהעור אזיל לאבוד, לא מחייב בפסיק רישיה: כגון דשקיל ליה בברזי; התם היינו טעמא: משום דאין דרך הפשטה בכך, ואפילו במכוין לא מחייב, כמו שפרש"י ז"ל (בד"ה דשקיל). אבל בנטילת שער, וצפרנים, דרך נטילה בכך. ונראה לומר גם כן: דהפשטה, לא הואי במשכן, רק לצורך העור. ואם כן, עקר מלאכת הפשטה היא, לצורך העור. וכל שהעור נפסד, פטור. אבל גזיזה היתה במשכן, שלא לצורך הצמר והשער; רק לצורך העור, כגון: בעורות תחשים. ועל כן, חייב כל שהוא לצורך גופו, אף על פי שאינו צריך לשער. ומלאכה הצריכה לגופה היא"  (שו"ת הריב"ש שצ"ד)

בהמשך הסימן, במהלך התפלמסות עם שיטת הערוך (לפיה, כאמור, פסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר), כתב:

"וכן ההיא, דבפרק כל כתבי, גבי הפשטת הפסח, כגון: דלא קבעי ליה לעור. ומקשינן והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות? דשקיל ליה בברזי. התם היינו טעמא, כדפרש"י ז"ל, דאין הפשטה בכך ולא מלאכה היא, אלא שבות. ואדרבה משם נראה לי ראיה ברורה לסתור דברי בעל הערוך ז"ל, המתיר לכתחלה פסיק רישיה באזיל לאבוד. דהא התם עור נפסד, שהוא עקר ההפשטה. דהא חשבינן ליה דבר שאין מתכוין, משום דלא בעי לעור ולא מכוין להפשטה בשביל העור אף על פי שמכוין להפשיט בשביל בשר. והיינו משום דלא דמי להפשט אילים ותחשים דמשכן. וכי שקיל ליה בברזי אמרינן דלא הוי מלאכה אלא שבות. כדקתני בברייתא (שבת קטז:) אם מצילין תיק הספר עם הספר, לא נפשיט את הפסח מעורו? ואמרינן נמי מי דמי התם טלטול הכא מלאכה. ושקלינן וטרינן בהא טובא. אלמא בהפשטת הפסח איכא אסורא דרבנן, אלא שמתירין אותה משום צורך גבוה. ולדברי בעל הערוך ז"ל הוא מותר גמור, וזו סתירה לדבריו. ואם נאמר שפסיק רישיה איכא מלאכה גמורה, אף על גב דאזיל לאבוד, הכא היינו טעמא דהוה שבות גרידא, משום דאין דרך הפשטה בכך"  (שו"ת הריב"ש שם)

שתי נקודות מודגשות בשיטת הריב"ש בעניין הפשטה:

1.כשהעור נפסד אין זו דרך הפשטה

2.עיקר הפשטה הוא לצורך העור

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 


[1] שוב ראיתי שאף המאירי  סבור כן, ראה להלן בפנים שנביא את שיטתו.

[2] הריטב"א העיר על דבריו מחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, שגם שם יש לכאורה שתי פעולות, הגומא בקרקע והעפר, ובכל זאת הגמרא מגדירה זאת כמלאכה שאינה צריכה לגופה. הריטב"א כתב שיש לחלק בין המקרים. כאשר ישנם שני מוקדים שלא ניתן לחלק ביניהם, כגון חופר גומא שאי אפשר לעפר בלא גומא, זה נקרא פעולה אחת. אולם, במקרה של המפשיט, שאפשר להוציא את הבשר בלא הפשטה, דהיינו בלי לקבל עור לתעשייה (דשקיל ליה בברזי), ניתן לחלק בין המקרים ונקרא דבר שאין מתכוון.

[3] מדברי הריטב"א נראה שאם יפשיטנו באופן רגיל בלא שהוא זקוק לעור, נראה זאת כדבר שאין מתכוון רק לפי רבי שמעון, ואם הוא פסיק רישיה יתחייב אפילו לפיו אלא אם כן לא ניחא ליה, כפי שנבאר להלן. אולם, לפי רבי יהודה זהו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, וחייב עליה.

נראה שהריטב"א סבור, שרבי יהודה דאזיל בתר מעשה ולא בתר כוונה, כל הפשטה נחשבת מעשה הפשטה ואם אינו צריך לה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. רק אליבא דרבי שמעון, הסבור שדבר שאין מתכוון מותר, אזלינן בתר כוונה, ומתייחסים לזה כשתי פעולות, שמתכוון לאחת ולא לשנייה.

אמנם, אי שקיל לה בברזי, מסקנת הסוגיה שאין זו הפשטה אפילו לפי דרבי יהודה, שבאופן שבפועל לא מתקבל עור לתעשייה אין זה נקרא מפשיט כלל.

[4] שיטת הערוך, הסבור שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר, הוזכרה אצלנו מספר פעמים, יחד עם דעות החולקים עליו. ראה תוס' שבת קג. וכתובות ו., ושו"ע ש"כ, י"ח..

[5] עיין תוס' שבת קג. ד"ה בארעא דחבריה.

[6] מן המשפט הבא בדברי רש"י, מוכח שאין כוונתו לומר שהוא מפשיט כלאחר יד, אלא שאין זו הפשטה, שכיוון שאין דרך להפשיט עור בדרך זו, כי אין בזה ייצור עור.

[7] כך נראה גם מהריטב"א. וצריך עיון בדברי רש"י שכתב שהוא שבות, האם כוונתו לאיסור דרבנן של מפשיט, או שמא אין בזה תורת מפשיט כלל, כיוון שאינו מתמקד בעור, והוא איסור שבות של טירחא יתירה. כאפשרות השניה מסתבר יותר, אך עיין ביראים שכתב במפורש שהוא איסור דרבנן של הפשטה:

"תולדה דרבנן. המפשיט את העור וקורעו בהפשט כדאמרינן בכ"כ הקדש (שבת קטז:} י"ד שחל להיות בשבת מפשיט את כולו דשרינן איסורא דרבנן משום כבוד שמים ומסקינן להכי ליכא איסורא דאורייתא דשקיל ליה בברזיה פי' בשבט ברזל וקורעו"          (יראים רע"ד)

[8] ואין זה כדין חצי שיעור, משום שכאן, כשאין שיעור הראוי לשימוש בעור, אין זה הפשט כלל, כדמוכח מסוף דברי התוספות.

[9] וכן הוא בתוס' קיז. באחד מן התירוצים.

[10] אמנם, כאן אינו מתכוון לעור כלל אלא לבשר.