מלחמה ובטחון

  • הרב יעקב מדן
מלחמה וביטחון*
בספר התרומה ישנו דיון לגבי מלאכת קושר בשבת והגדרת קשר של קיימא. הנידון הוא בני ישיבות הלומדים כל השבוע, ובליל שבת לפני שנכנסים לישון במיטותיהם מתירים את הקשר בשרוכי נעליהם. לא ניכנס לדיון ההלכתי, אלא נשים לב לעוצמת הלימוד של הראשונים; הם למדו כל השבוע ברציפות, כשנזקקו הם נמנמו כשראשם על השולחן ושבו ללימודם. בליל שבת הם נכנסו לישון במיטותיהם.
אני נוטה לרוב להתלהב בדברי, לעיתים יתר על המידה. בני הישיבה הבוגרים מכירים זאת, אך לבני השנה הראשונה חשוב לי להבהיר: כשאמרתי בשיעור הכללי שאני חולק על כל הראשונים בסוגיה והאמת עמי, זו הייתה אמירה מתוך התלהבות, ואין ספק שהלכה כשיטות הראשונים, שליבם כלב האריה ושנתם הייתה עראי, ולא כדברי.
*
הפרשה מונה את האנשים שאינם יוצאים למלחמה:
"וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה."             
(דברים כ', ה-ח)
האיש שבנה בית חדש ועדיין לא חנך אותו פטור מהמלחמה, מחשש שימות בה ואדם אחר יחנוך אותו ויגור בביתו במקומו. מהו החשש הגדול בכך? אמנם, מידת הקנאה אכן חזקה באדם והתורה הייתה מודעת לכך, אך האם זו סיבה לפטור אותו ממלחמה?
לכאורה נראה לי שהיה הרבה יותר ראוי לפטור מהמלחמה אנשים אחרים: אדם בעל עשרה בנים, שאשתו חולה במחלה כרונית או שילדו מוגבל וזקוק לסיועו. במקרה שאחד מאלו ימות במלחמה, הדבר עלול להיות אסון גדול יותר, אך למרות זאת הם אינם פטורים ממנה.
מדוע אפוא פטרה התורה אנשים שהשקיעו בדבר וטרם זכו ליהנות מפרי ידיהם? מהו מקורו של החשש שאדם אחר ישתמש באותו הדבר?
ישעיהו ניבא את ברכת הקב"ה על ירושלים ויושביה:
"וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם: לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי."
(ישעיהו ס"ה, יט-כה)
ערך גדול יש באנשים הבונים בתים ויושבים בהם, נוטעים כרמים ואוכלים את פריהם, דווקא הם ולא אחרים.
מוצאי שבת יהיה ח' באלול. יוספוס פלאוויוס מצביע על י' באב כחורבן בית המקדש[1], ועל יום ח' באלול כיום חורבנה של ירושלים:
"וכך נלכדה העיר בשנה השנית לשלטון אספסיינוס , בשמיני לחודש גורפיאוס (אלול) : ואחרי שנלכדה בעבר חמש פעמים , היא נחרבה בשניה."                            
(מלחמת היהודים, ספר שישי פרק עשירי)
שמא אין זה צירוף מקרים שעקירת חבל עזה החלה בי' באב.[2] בח' באלול ניטש החבל לחלוטין ונמסר ביד שונאינו.
ראיתי בחבל עזה אנשים שבונים את בתיהם ונוטעים את שדותיהם, ומתגברים על קשיים רבים; בראשית דרכם, החקלאים ביקשו סיוע בהדרכה ובכסף ממשרד החקלאות, אך הם נתקלו בהתנגדות בטענה שלא ניתן לגדל בדיונות הללו דבר. אך המתיישבים יכלו לדיונות והפכו אותן לגן פורח שהניב כרבע מהתוצרת החקלאית בארץ לייצוא.
הרמב"ן ראה במו עיניו את הארץ שוממת, ובכך ראה את קיום הפסוק "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ". מרק טווין בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש" מתאר אותה לפני כ150 שנה כשוממת וחרבה.
ואכן כך היה במשך אלפיים שנה, עד שעם ישראל שב לארצו והצליח לגדל בה יבול רב. הפועלים הערבים שאלו את החקלאים היהודים כיצד הם הצליחו לעשות זאת, אך לא הצליחו לשחזר את ההצלחה לאחר שהיהודים גורשו משם.

בעבר נכחתי בכינוס בנושא העקירה. הרב הראשי, הרב ישראל מאיר לאו סיפר שהוזמן שלוש פעמים לסיום ש"ס בגוש קטיף. חקלאים שהתחילו את עבודתם מוקדם מאוד ישבו בין 5 ל6 כל בוקר ללמוד דף יומי במשך עשרים ואחת שנה. הרב לאו בכה על ספסלי בית מדרש זה העתידים להיחרב. חורבן חבל עזה עורר משברים רבים וישנם אנשים שלא מצאו עבודה אחרת עד היום. בנוסף לכך, המחשבה על כך שזרים יזכו לקצור את הגידולים שנשתלו בעמל רב הייתה קשה מאוד.

אך אני רוצה להזכיר את חורבן החבל היקר מזווית שונה שאולי יש בה סיבה לחשבון נפש דווקא מצד הציבור שלנו. לשם כך ניגע בפרשת המלך:
"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ–לֹוהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא."                                                         
 (דברים י"ז, טו-טז)
מי שרגיש לפשטי המקראות מזהה שהתורה רואה את המלך בעין שלילית- "אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי". ניתן להבין זאת גם מתוך פסוק בפרשת כי תבוא:
"יוֹלֵךְ ה' אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן."
(דברים כ"ח, לו)
אך במקרא גם פסוקים רבים התומכים בהקמת מלכות ישראל:
"לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱ–לֹוהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ."      
(במדבר כ"ג, כא)
"וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ."
(בראשית י"ז, ו)
ועוד. גם בנביאים מצאנו גישות שונות. נדון כאן רק בזו של שמואל.
בנאומו האחרון, הוא מותח ביקורת על העם המבקשים למנות מלך:
"וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר צְבָא חָצוֹר וּבְיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם:  וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' ויאמר וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ...: וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם מיד איביכם מסביב ותשבו בטח: וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַה' אֱ–לֹוהֵיכֶם מַלְכְּכֶם."                                               
(שמואל א פרק יב, ט-יב)
האם שמואל חושב שהעם יוכל לשרוד ללא מלך, אדם שבידו הסמכות לגייס צבא רחב? הרי בימי השופטים היו הצבאות הגדולים בני עשרת אלפים איש ואילו שאול המלך מגייס במלחמת בני עמון שלוש מאות ושלושים אלף.
שאלת הביטחון בקב"ה מול ההשתדלות האנושית באה לידי ביטוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן לעניין רפואה. בפירוש המשניות לרמב"ם הוא מבאר תוספתא הטוענת שספר הרפואות נגנז ע"י חזקיה משום שאנשים סמכו על הספר כדי להרפא במקום לבטוח בקב"ה. הרמב"ם מגדיר דעה זו כסכלות:
"שמעתי וגם פירשו לי ששלמה חבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא פנה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו. ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון."
(פירוש המשנה לרמב"ם מסכת פסחים, ד, י)
לדעת הרמב"ם, מחלה היא עניין טבעי. בכל הדברים בעולם יש בלאי טבעי, שעלינו להיאבק בו; כשם שאדם אוכל כשהוא רעב כן עליו לדאוג לרפואתו כשהוא חולה. תמיד עלינו לבטוח בקב"ה, אי אפשר להצליח ללא סיעתא דשמיא. אך עם כל זאת, עלינו להשתדל ולהתאמץ ככל יכולתנו.
לעומתו, הרמב"ן בסוף פרשת בחוקותי חולק עליו וטוען שאין ליראי ה' להתעסק ברפואה:
"אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו."                                                                                      
(רמב"ן ויקרא פרק כו, יא)
לדעת הרמב"ן, הרפואה מותרת רק בדיעבד:
"אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו..."
 (שם)
הרמב"ן מבין שהמחלה אינה חלק מהטבע אלא חלק מהשיח בין האדם לבין הקב"ה. כשאדם חולה עליו לעשות חשבון נפש עם עצמו, להתפלל לקב"ה ולשוב בתשובה. עליו לבטוח ביטחון גמור בקב"ה שיציל וירפא אותו.

גם במלחמה קיימות שתי גישות אלו. ניתן לראותה כחלק טבעי מההיסטוריה של האומות, ולכן עלינו להיערך אליה בהתאם ולעשות השתדלות אנושית, הכוללת המלכת מלך שיוכל לגייס צבא גדול.
אך יחזקאל ניבא שאדם שישמע תרועת אזעקה על הגעת מלחמה ולא יזהר יהיה אשם בכך שנהרג, וכך גם הצופה שיראה את המלחמה קרבה ולא יזהיר את העם:
 
"וְרָאָה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה עַל הָאָרֶץ וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת הָעָם: וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה: אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע וְלֹא נִזְהָר דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה וְהוּא נִזְהָר נַפְשׁוֹ מִלֵּט:  וְהַצֹּפֶה כִּי יִרְאֶה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה וְלֹא תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָח וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ."                
(יחזקאל פרק לג, ג-ז)
 
דבר זה דומה יותר לשיטת הרמב"ן ברפואה. אלו הם דבריו של שמואל, התולה את המלחמה ואת השלום, את הפורענות ואת הישועה בשיח של העם עם ה' ולא בהכנתו של העם למלחמה על ידי המלך.
אך הרמב"ם פוסק להלכה:
"שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך..."                                                                                                                                     
(הלכות מלכים, א, א)
 
כלומר עלינו להכין את עצמנו למלחמה ורק בעקבות זאת נזכה לסיוע מאת ה', כשם שרק בעל חמור הרובץ תחת משאו המשתדל לעזור לו, זכאי לסיוע מחברו.

ובכך נשוב למה שקרה בחבל עזה:
הייתה בציבור שלנו אמונה תמימה שכל מעשינו למנוע את הפורענות צריכים להיות עם ביטחון בה' ותפילה. לא נחלצנו במעשים קודם הפורענות, כשאולי עוד ניתן היה להציל. עשינו מאמצים רבים שהביעו ביטחון בה' גם כשהכל נראה אבוד. אך לא היה עלינו לעשותם על דעת הכי שהקב"ה יציל באמצעות נס את החבל לאחר שהונחה עליו יד הכורת.

אינני מצטער על המאמצים שעשינו אז ועל הכספים שהשקענו בכך; הבענו בכך אמונה נכונה מכוח ידיעה שה' הוא והטוב בעיניו יעשה, ולא מכוח אמונה בנס. האמונה שאנחנו נעשה את שלנו וה' יעשה הישר בעיניו היא לצערי הדבר היחיד שהנחלנו בכך לדור הבא.
אך אני חושב שזה היה שווה את עצמו.
 
 
 
*
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן
עורך: אלישע אורון, תשע"ט
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
* השיחה נאמרה בסעודה שלישית בשבת קדש פרשת שופטים ה'תשע"ח וסוכמה ע"י הדר הורוביץ. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.
[1] זאת, בניגוד לרבותינו שקבעו שהוא יום תשעה באב.
[2] בתחילה יועדה העקירה ליום תשעה באב משום שהסתכלו רק בלוח הלועזי, ולאחר שגילו זאת נדחתה העקירה למחרת.