מלכויות זכרונות ושופרות

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי


 

דף יומיומי

ראש השנה דף לב - מלכויות זכרונות ושופרות

בברייתא בדף לב ע"א למדנו:

"תנו רבנן: ... ומנין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות? רבי אליעזר אומר: דכתיב "שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא כג, כד) ... מנין שאומרים מלכיות? תניא, רבי אומר: "אני ה' אלהיכם - ובחדש השביעי"(ויקרא כג, כב-כג) - זו מלכות. רבי יוסי בר יהודה אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר "והיו לכם לזכרון לפני א-להיכם" (במדבר י, י), שאין תלמוד לומר "אני ה' אלהיכם", ומה תלמוד לומר "אני ה' אלהיכם" - זה בנה אב, לכל מקום שנאמר בו זכרונות - יהיו מלכיות עמהן".

איזכור המקראות שבתורה, והשימוש בביטוי "זה בנה אב", מלמדים, לכאורה, על כך שאמירת מלכויות, זכרונות ושופרות היא דין דאורייתא. לעיל בסוגייתינו הדבר אף נאמר כמעט בפירוש:

"אם אינו תוקע למלכיות - למה הוא מזכיר? - למה הוא מזכיר? רחמנא אמר אידכר!".

מניסוח זה של הגמרא נראה כי דין התורה הוא להזכיר את פסוקי המלכויות, וככל הנראה גם את פסוקי הזכרונות והשופרות. כיוון זה עולה גם מן הגמרא בדף ט"ז ובדף ל"ד:

"ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה - בשופר".

למרות שאין איזכור מפורש לפסוקים, נראה כי העובדה שהקב"ה בכבודו ובעצמו הוא המורה "אמרו לפני" מלמדת שישנה מצוה מן התורה באמירת מלכויות, זכרונות ושופרות.

לעומת המפורש בסוגייתינו, בגמרא להלן בדף ל"ד למדנו:

"ומצוה בתוקעין יותר מן המברכין. כיצד? שתי עיירות, באחת תוקעין ובאחת מברכין - הולכין למקום שתוקעין, ואין הולכין למקום שמברכין. פשיטא! הא דאורייתא הא דרבנן! ... ".

נראה מגמרא במפורש כי הברכות הנאמרות על סדר התפילה הן מדרבנן בלבד, בשונה מן התקיעות, שיש בהן מצוה דאורייתא. משום כך, מי שיש בידו האפשרות לתקוע או להתפלל - מוטב שיתקע.

נמצא איפוא שלפנינו שתי סוגיות הסותרות חזיתית זו את זו. הראשונים כבר עמדו על סתירה זו. הרשב"א בסוגייתינו ביאר:

"ונראה לי דמשום שראו חכמים לומר מלכיות זכרונות ושופרות ואסמכינהו אקרא כדאמרינן בסמוך - עשאום כאלו מן התורה".

הרשב"א מכריע באופן ברור: מלכויות זכרונות ושופרות הם מדרבנן, וכל המקראות המצוטטים בסוגיות אינם אלא אסמכתא. דברי הרשב"א הללו משקפים את עמדתו העקרונית של רבו הגדול - הרמב"ן. רש"י בפירושו לתורה (ויקרא, כ"ג כ"ד) העתיק את דברי הגמרא הנ"ל. הרמב"ן בפירושו שם ובדרשתו לראש השנה הבין שלדעת רש"י אכן מדובר על דין תורה, אך השיג עליו:

"אבל הרב רצה לפרש הפסוק שאמר זכרון תרועה ולא אמר יום תרועה והזכיר זכרונות לזכרון ושופרות לתרועה, וכל זה אינו בא כהוגן שכל אלו הדברים אסמכתא בעלמא הם שאין קריאת הפסוקים מן התורה כלל אלא מדברי סופרים הן".

הערה מעניינת מאותו בית מדרש היא הערתו של הריטב"א (ראש השנה דף ט"ז). בדומה לרמב"ן ולרשב"א, אף הוא קבע שהמקורות שבסוגייתינו אינם אלא אסמכתא, אלא שהוא הוסיף וחידש הבנה מרחיקת לכת באופייה של האסמכתא:

"והא דקאמר: אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות, משום דאף על גב דפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות אינם מן התורה אלא מדרבנן כדפרישנא, מכל מקום ממה שאמרה תורה זכרון תרועה יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון... שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו [ל]חכמים אם ירצו כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך".

הריטב"א תוקף בחריפות רבה כל מי שיעלה בדעתו אפשרות לומר שאסמכתאות הן סימן בעלמא. לדבריו, מדובר על "הערה" שהעיר הקב"ה בתורתו, וחכמים פירשוה עבורנו.

דרך שונה ומחודשת ליישוב הסתירה בין שתי הסוגיות הציע הגרי"ד סולוביצ'יק (הררי קדם, סימן כ"ט):

"ונראה לתרץ ... דבמקום שיש בו תקיעת שופר אז גם אמירת הפסוקים וקריאת המקראות מהווים קיום דאורייתא של זכרון תרועה. אבל הא דאיתא בגמרא דברכות הם רק מדרבנן, זהו משום דבאותו מקום הברכות הם בלא תקיעות. אבל כשהקריאה באה יחד עם תקיעת שופר יש בה קיום דין מן התורה".

המצוה הבסיסית היא תקיעת שופר. אלא, שכאשר מוסיפים לתקיעה גם את הברכות, מתווסף "קיום דין מן התורה", דהיינו שהברכות הופכות לחלק בלתי נפרד מן המצוה.

דבריו של הגרי"ד זוקקים תוספת ביאור: מה פשר הזיקה בין התקיעות והברכות? האם הברכות הן שמעניקות לתקיעה תוכן ומשמעות; או שמא התקיעות הן "שמעלות" את הברכות והתפילות עד לשמי שמיים? מורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א עסק בכך במאמרו "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים" - על הזיקה שבין תקיעה לתפילה (בתוך: עלון שבות בוגרים י"ט), אך לא נוכל להרחיב בדבר כאן, ועוד חזון למועד.

הרב אביהוד שורץ