מעבד | 3

בשיעורים קודמים ראינו כי בגמרא נאמר בפירוש שאין עיבוד באוכלין, ובמסכת ביצה (לג:) נאמר אף שאוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי. על דרך זו, הפוסקים הרחיבו את הדיון לעניין ממחק, צביעה ומכה בפטיש באוכלין.

לאור זאת יש לדון האם יש עיקרון אחד לכל המלאכות הנ"ל, או שיש לדון בזה בכל מלאכה בנפרד. כמו כן, יש לדון בזה במלאכות נוספות אם שייכות באוכלין.

דין זה הוזכר בשני הקשרים שיש להבחין ביניהם:

1. אדם לוקח דבר מאכל, ומתקנו לאכילה ע"י שממחק את פניו, או ע"י שמפזר עליו תבלין מסויים וצובעו, או שמולח ירקות וכובשן כדי לאוכלן בצורת כבשים, או מולח בשר לאורחא. בכל אלה, המגמה היא לתקן ולהכשיר את האוכל לאכילה טובה יותר, בטעם או במראה שונה.
2. אדם משתמש באוכל כחומר גלם לעשיית מוצר שאינו אוכל, כגון עצים שהם מאכלי בהמה, ואדם קוטם מהם קיסם לחצות בו שיניים.

ונראה לומר שיש להבחין גם בטעם ההיתר, בשני המצבים.

1. בתקון ושיפור טעם האוכל ומראהו, יש לומר שזוהי דרך אכילתו, שעושה פעולות באוכל כדי לאוכלו בטעם, במראה ובצורה ייחודיים, ויש לדמותו להיתר ברירה לאלתר, לפי הפירוש שהצענו^[1], שאנו רואים אותו כאדם העוסק באכילה ולא במלאכה, והוא הדין בתיקון אוכל לאכילה.

אולם, הבנה זו אינה כה פשוטה מכיון שאם נאמץ טעם זה, נצטרך להגביל דין זה לפעולות הנעשות בזיקת זמן סבירה לשעת האכילה, ולא מצאנו מגבלה מעין זו בפוסקים. וכך כתב בשלחן ערוך:

"ליתן כרכום בתבשיל, מותר ואין לחוש לו משום צובע, דאין צביעה באוכלין"   (סי' ש"כ, סעיף יט).

ובאופן פשוט נראה שההיתר הוא מצד שלא שייכת צביעה באוכלין^[2], בלא קשר לשאלת עיתוי האוכל, ובודאי בכובש כבשים בשבת או מולח בשר לאורחא, שאין זו שעת אכילתו, ואדרבה מתקנו לאוכלו לאחר זמן. ולפיכך, יש לומר בדרך אחרת, שאין בפעולה זו הנעשית באוכלין, חשיבות מלאכה, משום שהאוכל היה כבר ראוי לאכילה ואינו אלא משפרו במידה מסוימת. 

2. אמנם, כשמשתמש באוכלי בהמה ועושה מהם קיסמים וכיו"ב, כפי שמובא בביצה לג: אמר רב יהודה שאוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי, וביאר המאירי שם, וז"ל:

"כל דבר תלוש מאתמול שהוא ראוי עכשו למאכל בהמה כגון תבן ועלי קנים היבשים ועשבים הלחים והוצין וכיוצא בהן אין בהם משום תקון כלי והילכך קוטמו לכתחלה אף בשבת אפילו לחצות בו שניו וכל שכן להריח בו שאין בו תקון כלי כמי שקוטמו לחצות בו שניו".

יש לומר שאין זה חשוב תיקון כלי, מפני שגם לאחר שעשה כן, הרי הוא עדיין ראוי לאכילת בהמה, ושם אוכל עליו^[3] ולא שם כלי (וכן כתב ב'משנה ברורה - סי' שכ"ב ס"ק ט).

אך, נראה, שיש מקום להציע מבט עקרוני ויסודי, שיתן מענה לשתי הקבוצות גם יחד: יש מלאכות שעיקרן ומהותן הוא בייצור תעשייתי, ואינן שייכות לתחום האוכלין. למשל, מלאכת בניין אינה שייכת באוכלים, כי היא מלאכה שמהותה בבניית בתים או חפצים^[4], והוא הדין בכל המלאכות שמהותן הוא עיבוד בתעשייה, כמעבד העורות, וממחק וכיו"ב. המכנה המשותף לכל המלאכות הללו, שהן אינן שייכות לתחום המזון. מאידך, יש מלאכות השייכות באופן טבעי לתחום המזון, כמלאכות סידורא דפת, אבל כל המלאכות שהוזכרו בש"ס ובפוסקים שאינן באוכלין, קשורות באופן מובהק לתחומי התעשייה והבניין. וביתר דיוק וביאור: שני צרכים מרכזיים יש לאדם – לחם לאכול ובגד ללבוש. 'לחם לאכול' הוא תחום המזון, ו'בגד ללבוש' הוא התחום הרחב של ביגוד כלים ומסגרות החיים של האדם, מלאכות העוסקות בתחום זה אינן באוכלין.

אמנם, מצאנו חריגים בדינים אלו. יש מלאכות שהוזכרו באוכלין, כגון צובע בית השחיטה שחייב משום צובע, אף שהיא צביעה באוכלין, וכגון מגבן שחייב משום בונה ועוד. עוד מצאנו שבמקצת מלאכות כתבו שאע"פ שאין בהם איסור תורה, אסורות הן מדרבנן, כגון מעבד וממחק, ובצביעה וחיתוך, נראה שמתירים לגמרי, ויש לעיין בכל זה.

כדי להתמודד עם הקשיים הנ"ל לאור הגישה שהצענו, נדון בפירוט במקרים השונים.

עיבוד באוכלין

לעיל דנו בענין זה, ועכשיו נדגיש את השיטות השונות ואת פרטי הדין הנובעים מכך:

התוס' רי"ד חולק על כל האבחנה שהבאנו, וסבור שיש עיבוד באוכלין לגמרי. ואלו דבריו לעניין צובע בית השחיטה:

"ואי אמרת אמאי לא אמרינן אין צביעה באוכלין כדאמרן אין דישה אלא בגידולי קרקע. משום דגידולי קרקע חשיבי והילכך מלאכות הנוהגת בהן אינן נוהגת בשאר מטלטלין, אבל כל המטלטלין דינן שוה ואין לחלק בין אוכלין לשאר מטלטלין וה"נ אמרי' במעבד שיש עיבוד באוכלין"                                      (שבת עה.).

הרי"ד אינו מבחין בין אוכלין לשאר מיטלטלין, ולדבריו כל המלאכות שייכות גם באוכלין^[5].

לעיל, הבאנו את מחלוקת הראשונים אם יש איסור עיבוד מדרבנן באוכלין, וראינו שהרמב"ם סבור שאין כלל עיבוד באוכלין אפילו מדרבנן, והוא מפרש את האיסורים במליחת ירקות וכבישתן (קח:) מטעם שנראה כמבשל.

הראשונים החולקים וסוברים שיש עיבוד באוכלין מדרבנן, אפשר שהן מאמצות את הפירוש הראשון שהצענו שהבעיה אינה עקרונית אלא שאלת של חשיבות מלאכת עיבוד באוכלין. אבל, לענ"ד יש מקום לומר שגם אם אנחנו מדברים על בעייה עקרונית של הפקעת תחום מסוים של מלאכות  מאוכלין, יש מקום לדבר על איסור דרבנן. ובזה יש לחלק בין אוכל שכבר ראוי לאכילה, שהאדם מבקש לעצב אותו בצורות שונות, שכיוון שיש עליו כבר שם אוכל, אין בו שום איסור, אבל פעולות שאמורות להכשיר אותו לאכילה, או לסוג אכילה שונה מהותית ממצבו הנוכחי, יש מקום לאסור מדרבנן. ולפיכך מליחת בשר לאורחא, שמשנה מהותית את סוג אכילתו כבשר משומר, וכן בכבישת ירקות, אסרו חכמים פעולות אלו^[6]. והנ"מ בין הדרכים תהיה במולח בשר כדי שלא יסריח, שראינו למעלה שנחלקו בזה הראשונים אם לאוסרו מדרבנן, שלשיטה הראשונה שהבעיה היא בחשיבות יש מקום לאסור מדרבנן גם בזה מפני שהיא פעולה בעלת משמעות, אבל לשיטה העקרונית, יש לומר שאם אינו מתקנו לאכילה, אלא שומר אותו שלא יסריח, בזה קיי"ל בהחלט שאין עיבוד באוכלין.

ממחק באוכלין

כתב המרדכי:

"רבא אמר אין עיבוד באוכלין. מכאן אומר העולם שאותם טרטר"ש של תפוחים מותר להחליקם ואין בהם משום ממחק שאין עיבוד באוכלין. אבל מכל מקום אין זו ראיה דנוכל לומר דהא דקאמר הכא אין עיבוד באוכלין היינו מדאורייתא אבל מדרבנן יש עיבוד... אכן מ"מ יש להתיר משום דנאכלות כמו שהן בלא חליקה והמחמיר תע"ב" (שבת סי' שס"ב).

יש לעיין בדבריו, שמשווה בעיית ממחק באוכלין לבעיית עיבוד וקובע שיש איסור דרבנן, ומסיים שכיוון שנאכלות בלא הצורך בהחלקתן, יש להתיר אפילו מדרבנן.

להסבר הראשון שלנו, שהבעיה היא מקומית בחשיבות המלאכה באוכלין, יש לומר שגם לעניין האיסור דרבנן, יש לחלק בין אם ראוי לאכילה בלא הפעולה, שאין לאסור אפילו מדרבנן, אבל אם אינו ראוי לאכילה בלא הפעולה שעשה יש לאסור מדרבנן.

להסבר השני, שיש בעייה עקרונית עם מלאכות אלו באוכלין, יש לחלק כנ"ל, שאם עדיין לא ראוי לאכילה, אין עליו לגמרי שם אוכל, ושייכת בו מלאכה זו מדרבנן, ואם ראוי לאכילה, ויש לו שם אוכל, אזי אין מלאכה זו שייכת בו כלל.

ובהיותנו בסוגיה זו של ממחק באוכלין יש לדון בשיטת ר"ת אשר הקשה שחולב חייב משום ממחק, וז"ל:

"ונראה לר"ת דמפרק חייב משום ממחק דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו"     (תוס' שבת עג:).

והדברים תמוהים מכמה כיוונים: ראשית, הלוא אין לו שום עניין במיחוק הדד ובהחלקתו, ועוד שהרי אין ממחק באוכלין!

ויש ליישב שיטת ר"ת, שאין כוונתו שהחיוב הוא על מיחוק הדד, שהרי בודאי מוקד המלאכה הוא בהוצאת החלב, ואף ר"ת מודה לזה^[7]. כוונת ר"ת היא, שכיוון שמעשה המלאכה נעשה על ידי פעולה הדומה לממחק, יש מקום לחייבו משום ממחק, מצד הדמיון בפעולה, אע"פ שתוכן החיוב הוא מצד מיצוי החלב.

ונראה לי לפרש יותר, שבמקום שיש פעולה שיש בה חשיבות מלאכה, ויש לנו בעיה לחייב אותו מצד המלאכה הטבעית ששייכת לזה בגלל שאין דישה אלא בגידולי קרקע, אנחנו מחייבים אותו מצד מלאכה שיש בה דמיון חיצוני למעשה המלאכה הזה^[8]. ממילא אין להקשות הא אין ממחק באוכלין^[9], שעיקרון זה שייך רק במקום שאני מחייב במלאכות אלו מצד עצם המיחוק.

תיקון כלי באוכלים

כבר ביארנו את הדברים למעלה, ונוסיף רק טעם למה אין איסור דרבנן בזה. להסבר העקרוני שיש מלאכות שמופקעות מאוכלים, ורק כשעושה פעולה בדבר שאינו מוכן ממש לאכילה גזרו בזה חכמים, יש לומר שכאן אינו עושה פעולה לתיקון האוכל, אלא לעשיית כלי לחצות בו שיניו, אין לאסור כלל. גם להסבר האחר הדבר פשוט מפני שאינו כלי אלא אוכל, וכפי שהבאנו בשם המ"ב, עיין למעלה.

הר"ן, כתב טעם אחר למה אין תיקון כלי באוכלים:

"דכיון דרכין עד שהן ראויי' לבהמה לא חשיב כלי שאינו מתקיים"      (ביצה יט. באילפס).

לדבריו הבעיה היא מקומית, ולא עקרונית כלל. ועיי"ש בהמשך דבריו שהקשה מן הסוגיה דשבת:

"וכ"ת והיכי מסקינן הכא דאוכלי בהמה כיון שהם רכים אין בהם משום תיקון כלי אף על פי שהוא מכוין לכך והא בפירוש אסרי' למיתן (שבת קמו:) טרפא דאסא בחביתא. איכא למימר דהתם היינו טעמא לפי שדרך הוא שאפי' באוכלי בהמה מתקנין כלי העשוי כבר אבל לא שיעשו כלי ממנו לכתחלה".

ובמשנה ברורה הביא דין זה להלכה:

"ויש שסוברין דדוקא כגון זה שעושה ממנו כלי בתחלה לא שייך תיקון כלי אבל אם מתקן כלי העשוי כבר בדבר אוכל כגון שיש נקב בכלי ונוטל חתיכת לפת וחותכו לפי מדת הנקב שייך בזה תקון כלי [ר"ן והעתיקו בח"א ועיין בנ"א דלדידיה יש בזה חיוב חטאת]"       (סי' שכ"ב, סעיף יא).

ונראה לי שיש לקבל דין זה אף להסבר העקרוני שלנו, שאם לוקח דבר מאכל ומבטל אותו לכלי, הרי ביטלו מתורת אוכל, ויש לחייבו שאין זה תיקון כלי באוכלים, ודמי לבצק שבסדקי עריבה, שמבטלו שם ולכאורה יתחייב משום תיקון כלי אם עושה כן בשבת^[10].

עיין משנה ברורה:

"ואפילו הוא מקפיד על המדה אין בזה שום שום חשש איסור מחמת מחתך כיון דדבר אוכל הוא"   (שם ס"ק יב).

לדבריו גם אין מחתך באוכלין, והיינו כדברינו, שמלאכות אלו מופקעות מענייני אכילה.

צביעה באוכלין

כבר הבאנו למעלה דברי התוס' רי"ד הסבור שיש צביעה באוכלין, וראייתו משבת עה. לעניין שוחט בשבת שחייב משום צובע משום שניחא ליה דליתווס בית השחיטה.

בבית יוסף הביא בשם שיבולי הלקט שאין צביעה באוכלין, וכתב כן גם בשם היראים (ואינו בנוסחת היראים שלפנינו). וראה ב'דרכי משה' שם אות ב' שהביא דעת ר' אברהם מינץ שאסר לערב יין אדום בלבן משום צובע, וסיים שלפי היראים מותר, והביא ראיה מנתינת ביצה למסננת של חרדל, אע"ג שמועיל לגוון. ועיין נשמת אדם שהסתפק רבות בדין זה, ונטה לומר שיש צביעה באוכלין, לאור ראיית התוס' רי"ד הנ"ל. ובסוף דבריו כתב:

"על כל פנים נראה לי דהאומנין המתקנין מיני מרקחת וצובעין בצבעין וכן מוכרי יין שדרכן לצבוע חוששני להם מחטאת לדעת הסמ"ג והיראים, ונ"ל דזה דעת הר"א מינץ שהביא בדרכי משה שאוסר ליתן יין אדום ביין לבן, ומיירי במוכרי יין שדרכן בכך וניחא להו הצביעה כשוחט אליבא דרב, אף אם נתיר הכרכום די"ל דנתינת הכרכום אינו משום הצבע אלא כדי שיתן בו טעם רק דהצבע ממילא בא, וכיון דאין אוכל בר צביעה לא מחמרינן, אבל במה שדרכו בכך חוששני מחטאת"      (כלל כ"ד אות ג).

ונראה לי להציע לעניין צביעה באוכלין, שיש לחלק כך:

3. אם צובע אוכל כדי שהאוכל יקבל גוון נאה וכו', יש להתירו מטעם שאין צביעה באוכלין, ואין לאסור אף מדרבנן, כיוון שאין בזה שום תיקון אוכל ואינו אלא שיפור מראה.
4. אבל אם צובע אוכל, כשהמוקד שלו הוא הצבע, וכגון שוחט דניחא ליה דליתווס בית השחיטה, בזה יש לומר שאינו צובע באוכלין, אלא צובע חפצא מסוים כדי לשווקו, ולגבי דידיה אין זה אוכל^[11].

בונה באוכלין

אם אנו מבינים שהבעיה היא במישור חשיבות הפעולה, יש מקום לומר שעשיית גבינה היא מלאכה חשובה ויש לחייב עליה משום בונה, אבל לפי ההסבר שהצענו שמפקיע תחום מסוים של מלאכות מאוכלין, לכאורה, היה עלינו לומר שאין בניין באוכלין, ולפיכך, צ"ע איך מחייבים מגבן משום בונה [עי' שבת צה.].

עי' רשב"א ריש הבונה שכתב:

"דכי אמרינן אין בנין וסתירה בכלים הני מילי בכלי שנתפרק כגון מנורה של חוליות וכדשרו בית הלל לזקוף את המנורה ביום טוב, אבל לעשות כלי לכתחלה אין לך בנין גדול מזה ואין זה נקרא בנין בכלים שהרי אינו כלי אלא עושה כלי, ובזה ניחא לי הא דאמרינן לעיל בפרק המצניע (צה.) דמגבן חייב משום בונה, ואם אין בנין בכלים היאך אפשר שיש בנין באוכלין אלא שהעושה דבר מתחלתו חייב משום שהוא עושה כלי והוא הבונה".

לדבריו ברור שעקרונית יש בניין באוכלים, והבעיה היא בחשיבות של הפעולה, ולכן בעשייה מתחילה יש בונה, כמו בכלים.

אבל הריטב"א שם כתב:

"ולא עוד אלא שאפי' במגבן הוה ס"ד שיש משום בונה (עי' לעיל צה.) אלא שדחו בגמרא שאין דרך בנין באוכלים, אבל בנין של כלי אין ספק שיש בו משום בנין".

ונראה שהייתה לפניו גירסא בגמרא צה, שלמסקנה אין לחייב מגבן משום בונה.

והנראה לי בזה, שאף אם נאמר שיש לחייב מגבן משום בונה אין זה משום שיש בניין באוכלין, אלא כפי שאמרנו למעלה לעניין ממחק בשיטת ר"ת, יש לומר גם כאן, שחיוב מגבן משום בונה הוא רק מפני הדמיון בפעולה, ולא מפני קשר מהותי שיש בין מגבן לבונה. כיוון שיש מעשה מלאכה חשוב של יצירת גבינה, ויש לחייב עליו, המחייב הקרוב ביותר הוא דמיון בפעולה לבונה, ולכן מחייבים אותו משום בונה, בסעיף הרשמי, אבל האיסור במציאות הוא עצם עשיית הגבינה. ואולי יש לומר באופן אחר, שלעניין מגבן, הוא משתמש בחלב כחומר גלם לתעשיית הגבינה, ולכן יש מקום לחייב משום בונה, כי לעניין זה אינו אוכל, ומייצר את האוכל על ידי הגיבון, וצ"ע.

מכה בפטיש באוכלין

דנו בזה בהרחבה בתוך מלאכת בישול. במסגרת זו נדגיש רק שיש מקום לחלק בין שני סוגים של מכה בפטיש באוכלים העולים מן הירושלמי, שאם מדובר בפעולה של תיקון האוכל, כדי לחייב עליה מצד מכב"פ, בזה קיי"ל שאוכלין מופקעים מזה, אבל יש לעיתים שעושה סדרת פעולות והפעולה האחרונה בסדרה היא פעולת גמר, ויש לחייב עליה משום מכב"פ, וזה לא שייך לעיקרון שלנו כי המוקד בזה אינו בחפצא של האוכל, אלא בגמר הפעולות מצד האדם, ובזה אין חשיבות לכך שמדובר באוכלין..