[1]    עיין פסחים לב:.

[2]    ניתן לתרץ תירוצים טכניים שרש"י הסביר כך את הברייתא משום שאינה עוסקת במקדש אלא בהקטרה בביתו של האדם (וכך הסביר הלחם יהודה (מעילה ה', טז): "והוה מצי לאוקומי ברייתא דקתני מעל דמיירי גם במקדש וקודם שתעלה תמרתו אלא משום דסתם מריח הוא אחר שתעלה תמרתו לכך אוקמה רש"י ז"ל דמיירי בביתו"), או שהוא העמיד כך בשביל להסתדר עם שיטת אביי בסוגיה, כמו שהסביר הרש"ש (פסחים כו. ד"ה "רש"י ד"ה וריח"), אך נראה שרש"י היה צריך לפרט יותר בדבריו אילו תירוצים טכניים אלו היו נכונים.

[3]    ניתן להתלבט בדבריהם האם התירוץ ש"ריח אין בו ממש" הוא עוד סיבה שהמעילה היא רק דרבנן או תירוץ אחר לקושייתם, אך אם זהו תירוץ אחר לקושייתם – נשארנו עם שאלותינו.

[4]    וכך גם בדברי רבינו תם (ספר הישר תש"ל) ובריטב"א (ע"ז סו: ד"ה "רבא"), חלוקה דומה ניתן למצוא בתוס' (עבודה זרה יב: ד"ה "אלא") ובראבי"ה (תנ"ח). ניתן להתלבט האם לדבר זה התכוון גם הרי"ד.

[5]   עיין בדברי הקובץ שיעורים (פסחים קי"א, בבא בתרא רצ"ט), בקובץ הערות (נ"ב, א) ובאתוון דאורייתא (כלל ג') שדנו בעניין. ועיין להרחבה בעניין מנחה וזבח, הרב דניאל וולף, עמ' 155-179.

[6]   מדברי תוס' (מעילה טו. ד"ה "קדשי") נשמע שיש מחלוקת האם השיעור במעילה הוא פרוטה או כזית. בנוסף לכך מצאנו מחלוקת באחרונים מהו השיעור בשאר איסורי הנאה, וייתכן שבכל איסורי ההנאה השיעור הנו פרוטה, עיין שו"ת רע"א (קמא קצ), בצל"ח (פסחים כב: ד"ה "והרי") ובמשנה למלך (מעילה א', ג).

[7]    בהערותיו על השטמ"ק למסכת כריתות ב', א הערה 15.

[8]   וכך גם עולה בספרו משא יד (ח"ב, פרשת צו עמ' קג-קד).

[9]   ועיין ברמב"ם בהלכות שופר (א', ג): "שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע (יצא) ואין בקול דין גזל"

[10]   עיין בדברי החזון איש (זבחים, סימן כ' (א), אות ד), עיין גם בקושיית הבאר שבע (ד"ה "ומי") ובתירוצו של הרב יעקב דוד אילן (שם) על שאלה זו.

[11]   הוא הולך בעקבות דברי המקור חיים בפירושו לסוגיית "בגדי כהונה שבלו", עיין בשבט הלוי (ח"ו, קונטרס הקדשים סימן ט"ו) שמעלה כיוון דומה.

[12]   וכך גם מצאנו במסכת מעילה (מעילה י"ח, א) ועיין להלן בהבדלים בין הספרא לגמרא.

[13]   הרבה ראשונים הבינו את הביטוי "אין מעילה אלא שינוי" כהפקעת הקדושה בחפץ, מקודש לחול, אך הסבר זה קשה, הן מבחינת ההשוואה לעבודה זרה ולסוטה (עיין תוס' מעילה יח. ד"ה "אין מעילה" ולענ"ד דבריו קצת דחוקים) הן מעצם העובדה שיש מעילה בחפצים בעלי קדושת הגוף בהם אין חילול הקודש. עיין במנחה וזבח עמ' 163-167.

[14]   לפחות בחפצים בעלי קדושת הגוף לגביהם ניתן לדבר על ייעוד. עיין לעיל.

[15]   עיין במעילה (טו.) ובחלוקה שם בין קדשי בדק הבית לקדשי מזבח.

[16]   עיין במאמרו של הרב אלחנן סמט, עיונים בפרשת השבוע, סדרה ראשונה, פרשת תצוה, להרחבה אודות טעמי מצוות הקטורת.

[17]   וכך גם סבר החינוך: "משרשי מצוה זו, גם כן להגדיל כבוד הבית ולהיות מעלתו ומוראו על פני כל אדם, ואי אפשר להגדיל דבר בלב בן אדם ומחשבתו רק בדברים שהוא חושב אותם לגדולה וימצא בהם תענוג ושמחה, וידוע כי ענין הריח הטוב הוא דבר שנפש אדם נהנית בו ומתאוה אליו ומושך הלב הרבה." (מצווה ק"ג)

     ראה את התנגדותו של רבנו בחיי (שמות ל', א) להסברו הטכני של הרמב"ם: "ראוי לכל משכיל להרחיק דעת הרמב"ם [...] אבל חס ושלום שנתלה העקר הגדול שבסוד הקטרת שחייבה עליו התורה כרת לעושה כמוהו כמתכונתו בטעם החלוש הזה"

[18]   כך הסבירו פרופ' יונתן גרוסמן (במאמרו בVBM על פרשת תצוה "סדר כלי המשכן ומשמעותו"), הרב מאיר שפיגלמן (במאמרו בVBM על פרשת ויקהל "המשכן לאחר חטא העגל") והרב מנחם ליבטאג (במאמרו בVBM על פרשת תצוה "מזבח הקטורת").

[19]   עיין אתוון דאורייתא (כלל ג') ומנחה וזבח עמ' 107-132, בעיקר עמ' 127-128.

[20]   אך עיין בדברי רש"י בחולין (קיז. ד"ה "מנה"מ") שמשתמע ממנו שקדשים המוגדרים כ"ממון בעלים" כמו קדשים קלים (לפחות לר' יוסי הגלילי) אין בהם מעילה: "קדשים קלים [...] דאין בהן מעילה בחייהן דהא ממון בעלים הן"

[21]   ניתן להתלבט אם התוס' רא"ש מביא הסבר אחר לגמרא או  שהוא עדיין בונה על דברי רש"י שיש ממש בסממנים עצמם, אנו נניח שהוא בונה על דברי רש"י.

[22]   ועיין בדברי רבנו יונה (כה. בדפי הרי"ף ד"ה "מאי") ממנו נשמע שממש מתחייבים בקרבן מעילה ללא ברכה.

[23]   רעיון זה שמעתי מהרב צבי חיים קיי.

[24]   כמו שמוכח מהגמרא בשבועות כב, א שלמאן דאמר "יש מעילה בקונמות" יש לפחות קרבן מעילה.

[25]   תוס' השתמשו בביטוי "הוצאה" ולא "שינוי", אך זה בגלל שהם מסבירים את האמרה "אין מעילה אלא שינוי" כהוצאה מקודש לחול, כיוון שהתקשינו ללכת בו (עיין הערה 13) ונראה שניתן ללכת במהלכם של תוס' ולהחליף את ה"הוצאה" ב"שינוי".

[26]   דברי תוס' מסתדרים יותר עם גרסת הספרא, שלומדת קודם כל מעבודה זרה ורק לאחר מכן מסוטה, לפי גרסה זו מסתבר יותר שהפסוק המדבר בעבודה זרה מוסב על המילים "אין מעילה אלא שינוי" והפס' המדבר בסוטה בא כלימוד בפני עצמו.

[27]   עיין בדברי תוס' (יח: ד"ה "יכול") כיצד הם מסבירים על פי שיטתם את המשך דברי הגמרא ואת הלימוד מתרומה.

[28]   עיין בירושלמי בבא קמא ז', א : "רבי ישמעאל יצאו קרקעות שאין מיטלטלין יצאו עבדים שאין לך בהן אלא תשמיש"

[29]   נראה שזוהי סברת הרדב"ז (ח"א, רצז) המחלק בין אדם שהריח, ראה או שמע מהקדש, ובין אדם שלקח גוף הקדש והשתמש בו – גם במעשים אלו, כגון אדם שלקח שופר של הקדש ותקע בו או לקח את הקטורת והריח בה: "ומה שאמרו אין מועלין בהן היינו כששומע קול כלי שיר או שמריח ריח קטרת אחר שעלה תמרתו או שהיה נר של הקדש דלוק והלך לאורו אבל אם לקח כלי שיר של הקדש ונגן בו או הקטרת והריח בו או הדליק מנר של הקדש וכיוצא בדברים אלו שנהנה מגוף ההקדש יש בו דין מעילה"

     נראה שהוא סובר שהחיסרון בריח, קול ומראה הוא במעשה וכאשר מתלווה אליהם מעשה של לקיחה או שימוש ישנה מעילה.

[30]   עד כה הנחנו שברכת הריח הנה כשאר ברכות הנהנין, אך עיין בדברי הצל"ח (ברכות מג: ד"ה "מנין") שמסביר שהגמרא מביאה פסוק נוסף לכך שמברכים על הריח משום שבריח יש הוה אמינא שלא יהיה צורך לברך משום ש"ריח אין בו מעילה": "הא ודאי שזה אסמכתא בעלמא ואין שום ברכה מברכת הנהנין דאורייתא חוץ מברכת המזון, ולקצת פוסקים גם ברכה מעין שלש, אבל שאר ברכות הם מדרבנן. וכבר אמרו בריש פרקין שסברא הוא שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה, וא"כ כיון שגם מריח נהנה ממנו מהי תיתי ישתנה משאר הנאות ששואל מנין שמברכין על הריח. ונראה משום דבריש פרקין שנינו תנו רבנן אסור לאדם שיהנה מעוה"ז בלא ברכה וכל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה מעל, עיין שם. והרי קיי"ל דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, לכך שאל מנין שמברכין על הריח, שהיה מקום לומר כיון שאפילו בקדשי שמים ממש אין בהם מעילה מן התורה רק איסורא דרבנן, לא תיקנו ברכה על זה, וקא משמע לן אסמכתא מקרא דכל הנשמה וגו', שגם בזה תיקנו ברכה"

     ניתן להתלבט כיצד הצל"ח הבין את מסקנתה של הגמרא לאחר הלימוד – האם הבין שהמסקנה היא שגם בריח ניתן להגיע למקרה שתהיה מעילה (כמו במקרה שיש חפץ שיש בו ממש ממנו יוצא הריח) כהבנתנו, או שלמסקנה ברכת הריח היא ברכה מסוג אחר שאינה מהווה "מתיר" לריח.

     עיין ציונים לתורה לר' יוסף ענגיל (כלל ז') שהבין את דבריו כצד השני, ועיין בדברי הגרי"ד (רשימות שעורים ברכות מ"ג, ב ד"ה "גמ'. וז"ל מנין") שהבין כדברי ר' יוסף ענגיל, אך דייק מלשון הרמב"ם (ברכות ט, א) הפוך מכך: "כשם שאסור לאדם ליהנות במאכל או במשקה קודם ברכה כך אסור לו ליהנות בריח טוב קודם שיברך".

     מלשון הרמב"ם דייק שברכת הריח היא ברכת הנהנין רגילה, וכך גם מלשון הרמב"ם בתחילת הלכות ברכות (א', ב): "וכן אם הריח ריח טוב מברך ואח"כ יהנה ממנו וכל הנהנה בלא ברכה מעל"

[31]   וכך גם הסביר ביומא (כ', א ד"ה "ואין"), ביומא (נ"ט, ב ד"ה "הוא"), זבחים (מ"ו, א ד"ה "הוא") ועוד מקומות.

[32]   על פי המהלך שהעלינו עד כה, היה מקום לומר שלרש"י החיוב במעילה בריח הקטורת הוא אך ורק בקרבן ולא במלקות משום שאין "מעילה משום שינוי". אך אין זה מוכרח משום שייתכן שרש"י חולק על חלוקת העונשים, וסובר שלמרות שקיימים שני הדינים במעילה עדיין ישנו עונש שלם על כל אחד ואחד מהם.