לימוד תורה שלא לשמה

בין שער ג לשער ד מביא ר' חיים מספר פרקים שאינם מענינו של הספר ממש ולכן אינם נכללים בשערים. פרקים אלו נכתבו לאחר שראה שבני דורו החפצים בקירבת אלוקים נכשלים בהבנת יסודות התורה והדרך אשר ילכו בה והיו מבזים ומשפילים את מי שעוסק בתורה בתפילה ובמצוות בלא דביקות וכוונה. באמרם שעיסוק שכזה בלא דביקות וכונה אינו כלום וכגוף מת בלא נשמה. הם היו משקיעים את רוב זמנם להכין עצמם להגיע ללשמה ודביקות בכוונה על ידי עסק היראה בהכנות רבות ומזה הגיעו להרבה טעויות שנתבארו בפרקים אלו כפי שנבאר לקמן.

חלק נרחב מתוכחותיו מכוון כנגד התרסתם של אותם אנשים על לומדי התורה שאינם יראי שמים בתכלית או שאינם לומדים לשמה. ר' חיים מאריך להביא ראיות שעצם העיסוק בתורה הוא העיקר ויש בו מימד עצמי החשוב יותר ממצוות רבות שנעשות לשמה. דברים אלו מבוססים על דבריו בשער א והוא אף יאריך על כך בשער מיוחד הלוא הוא השער הרביעי העוסק במעלת ומדרגת התורה. יסוד הטענה הוא שהתורה הינה מקור החיים ויסוד המציאות שכן על ידה ועל בסיסה הושתת העולם. אדם שנוגע בשורש ויונק ממנו גם אם אין זה נעשה מתוך כוונות עליונות מושפע מכך בעקיפין ובמישרין ופועל רבות בעולם הנגזר מהתורה. כאמור, התורה היא יסוד החוכמה האלוקית ובה מצויים אמרותיו של הקב"ה קודם התפרטותם במציאות הגשמית ועל כן עיסוק בה ובפיתוח שלה מקיים את המציאות ומציל את לומדה מלהיפגע בפגעי המציאות שכן הוא נמצא במקום שלמעלה ממנה.

ר' חיים קובע שאין אפשרות להגיע כבר בתחילת הלימוד ללימוד לשמה כראוי אלא עיקר העבודה הוא בקביעות של לימוד התורה. כאשר התורה הופכת להיות חלק בתלי נפרד מיומו של היהודי הרי שהיא הופכת עבורו למאכל ומשתה וממילא עתיד הוא להתרומם לכך שיאהב אותה ויחפוץ בה עד שילמד אותה לשמה. בינתיים, בשלבי הביניים אין להתייאש גם אם יבואו הרהורים במהלך הלימוד של גאווה או כבוד ויהיה לביו בטוח שיתקשר באהבת התורה ויגיע למדרגת לימוד התורה לשמה. עוד הוא מחדש כי ביזוי תלמיד חכם אינו איסור הנובע רק מביזוי כבוד התורה אלא ממניעת הרביית לימוד תורה. אם יזלזלו באדם העוסק בתורה מכל מניע שהוא ובכל מסגרת שהיא הוא עלול לעזוב את התורה וממילא להחמיץ את ההזדמנות להיות אי פעם תלמיד חכם בימיו. נמצא כי האיסור של ביזוי תלמיד חכם הוא על שם סופו ולא משום המצב העכשווי בדווקא.

לסיום הוא אומר כי ודאי פעמים אחדות למד לשמה וממילא טיהר בכך את כל הפעמים האחרות בהם למד שלא לשמה. זאת, כיון שאותו זמן קצר מעיד על רצונו באמת ובכל שאר הפעמים הרי נמצא שאנוס הוא ביד היצר אך אין זה באמת רצונו האמיתי.