סיפורי ר' נחמן: מעשה המלך במבול

מעניין שה' יתברך יכבוש המלחמה רק עם הפשוטים אומרי תהילים בפשיטות וכו' ולא עם ההולכים בחוכמות. סיפר רבנו ז"ל משל ממלך שהלך לצוד חיות ונסע לבוש כאיש פשוט כדי שיהיה נקל להצחוק. ובאמצע פתאום ירד מטר גדול ממש מבול מים וכל השרים מלוכה התפזרו אחד לאחד וכו', והמלך היה בסכנה גדולה. וחיפש עד שמצא בית כפרי אחד והיה שם איש כפרי ולקח את המלך והלבישו ונתן לו אכילה שלו, מרק גריסים וכו' והסיק את התנור והניחו לישון סמוך לתנור וכו', וכל כך היה ערב ומתוק להמלך שמעולם לא טעם טעם ערב כזה, כי היה עיף ויגע וכו'.

והשרי מלוכה חפשו את המלך עד שבאו לשם וראוהו שהוא ישן ורצו שיחזור המלך לביתו עמהם, ואמר להם: כיוון שאתם לא הצלתם אותי, כל אחד התפזר להציל את עצמו וזה הציל אותי ופה טעמתי טעם מתוק כזה, על כן הוא יביא אותי בעגלה שלו ובאלו המלבושים, והוא ישב אתי על כסא המלוכה.

וסיים על זה רבנו ז"ל כאשר מובא: שבעקבות משיחא יהיה מבול יירו עם אפיקורסות לא של מים, רק של מחשבות זרות. ויכוסו כל ההרים הגבוהים ואפילו בארץ ישראל שלא היה מבול, רק מחמת שהלך בכח נתזו שמה מים, היינו שיתיז גם בתוך הלבבות הכשרים. ועם חוכמות לא יוכלו ליתן עצה, וכל שרי המלוכה נתפזרו וכל המלוכה לא התחזק על עמדו, לא יחזיקו מעמד, רק פשוטי ישראל שאומרים תהילים בפשיטות, על כן כשיבוא משיח הם יתנו הכתר מלוכה בראשו.

(מתוך הספר 'כוכבי אור' סיפורים נפלאים ד')

*

בסיפורים רבים וגם בסיפורי ר' נחמן מופיע מוטיב המלך הפושט את בגדי מלכותו על מנת לבדוק את נתיניו, וכך קורה גם בסיפורנו. אולם בעוד שבדרך כלל אין הדבר אלא התחפשות והסתתרות המאפשרת למלך לרדת אל העם מבלי שתתגלה זהותו האמיתית, הרי שבסיפורנו המלך מחליף את בגדיו, לא בשביל להסתתר אלא בשביל שיהיה "נקל להצחוק". בכל זאת גם בסיפורנו ללא מוטיב ההסתתרות, ירידה זו של המלך בודקת את נתיניו, את שריו. בסיפורנו המלך חוזר אל ארמון המלוכה עם הבגדים הפשוטים שקבל.  לאחר המבחן המלך לא חוזר לזהותו האמיתית אלא בעצמו נחשף לנקודה של אמת במקומות הפשוטים אליהם ירד, וחוזר עם מסקנתם לארמון. 

אכן אפשר לומר שהקב"ה מלך מלכי המלכים, פעמים רבות יורד ממרומיו 'מחופש' בבגדים פשוטים, על מנת לבחון ולבדוק אותנו כאן למטה.  מאחורי אירועים פשוטים עומדת יד ההשגחה, מסתתרת מאחורי עולם הטבע, לבדוק אם נעמוד בניסיון.  ומי יודע היכן הקב"ה משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים לבוחננו.  אולם איזה נקודה של אמת יכול למצוא ריבונו של עולם בבגדים פשוטים אלו? ומהו השעשוע שלשמו ירד המלך ממלכותו?

*

כשהולכים אנשים להשתעשע בציד חיות אין הם רודפים רק אחר חיות היער. בעומק ובפנימיות, הרי הם רודפים אחרי החיה שבתוככי עצמם, זו השורדת, זו הנרדפת, זו הפחדנית, זו הסובבת סביב עצמה. באמת, בכל אחד מצויה חיה כזו, אלא שהיא חבויה היטב. גם היותה מתורבתת איננו אלא עוד אחד מן האינסטינקטים ההישרדותיים שלה.  כל אדם היה רוצה פעם אחת ולתמיד לתפוס את החיה הזו שבתוכו ולכלוא אותה במקום הראוי לה, לצאת לצוד ציד איננו אלא מרדף אחרי חיה זו.  בכל פעם יבוא האדם מצויד היטב על מנת להראות לחיה זו ולעצמו גם יחד, יד מי על העליונה. 

אכן מתאים לר' נחמן לצאת לציד זה. במקומות רבים רואים אנו שר' נחמן נמשך אל המאבק ואיננו בורח ממנו.  מוכן הוא להתגרות ביצר הרע, נלחם הוא כנגד מה שנראה ככבוד חיצוני גם אם עטוי במעטה תורני ומתחסד, מתריס הוא כנגד הפחד של עצמו, מתקרב אל מקומות של כפירה ואפיקורסות וכו' וכו'. ר' נחמן לא נשאר סגור ושמור בארמונו, אהב הוא לצאת למסעות ציד אלו על מנת לתפוס את אותם חיות נפחדות.

אלא שמי שרוצה לצאת למסעות מעין אלה, צריך לדעת לצאת מן המקומות המוגנים אותם בנה לעצמו, מן המקומות שבהם הוא מלך שולט בכל, כאשר הכל ידוע מראש ומוכן למלכותו, כמו שרובינו אוהבים. מסעות מעין אלו יוצאים למרחבים ללא קורת גג וללא מחסה, מקומות של הפקר הפתוחים למרחב, הכל יכול לקרות במקומות אלה מרובי ההפתעות, יש להיעזר בלא מעט מידה של שחוק על מנת להיות מוכן מלכתחילה להיכנס אל אותם מקומות לא ידועים מראש. כדאי להסיר מעלינו את בגדי המלכות, את הדימויים היפים שלנו, את עצמנו יפים ומוצלחים כדי ש'יהיה נקל להצחוק'.  שלא ניבהל כאשר נתלכלך, ניפצע או נירטב.

*

המלך ושריו יוצאים לציד זה בנפש חפצה, אך לפתע פוקד אותם "מטר גדול מבול של מים".  היה יכול ר' נחמן להביא את גיבוריו אלי סכנה אחרת ולא עשה כן, בחר הוא דווקא במטר גדול המרמז למבול מי נח, כסכנה בסיפורנו. בדרך כלל מטר הינו סימן לברכה ונראה ש"מטר גדול" מסמל עודף ברכה, שפע רב מדי, שגם בו טמונה סכנה מרובה ובמיוחד סכנת חוסר הנאמנות המתוארת בסיפור.  כשיש שפע רב מדי גשמי או רוחני, ייתכן שתיווצר תפיסת עולם הנראית טובה ויפה כלפי חוץ, אך משעה שלא עמדה במבחנים אלא הכל ניתן לה בכפית של כסף, נאמנותם של מאמיניה מפוקפקת. עודף, גם הוא מסוכן, שכן יכול הוא להסיט מן העיקר ולבלבל את סדר העדיפויות הנכון. בפרשנות המובאת בסוף הסיפור מסבירים שמבול זה איננו אלא מבול של מחשבות זרות ואפיקורסות, שהינם מחלות של תרבות שפע ונובעות אולי מאותה עמדה המאפשרת מקום גם ללא נחוץ ולמיותר. במצב כזה הקשר בין הדברים איננו הכרחי ואיננו בא על בסיס נאמן. הריק והמקרי הינם אורחים חולפים אך קבועים בתמונת עולם זו, והמחשבות הזרות והאפיקורסות אך מבטאים זאת: האפיקורסות, ביטוי לריק, והמחשבות הזרות, ביטוי למקריות בה הדברים נתפסים בעיניה.  חוסר קשר אמיתי ונאמן בין הדברים מביא את אנשי דור המבול לחמס ואת השרים לנוס על נפשם, להציל את עצמם בלבד.  המבול, אם כן, איננו אלא מידה כנגד מידתם.

מי יעמוד במבחן, מי יכול להבטיח שאכן בשעת מבחן לא ינוס על נפשו?  בארמון הכל נראה תחת שליטה – יותר מדי תחת שליטה – אפילו אנשי הארמון מרגישים זאת בתוך ליבם ויודעים שהצחוק החי מחכה להם דווקא בחוץ. הרגשה עמומה מספרת להם שהמבחן האמיתי נמצא מחוץ לכתלי הארמון, הם יוצאים אליו כביכול מוכנים. מן הסתם הצהרות ונאומים, כפי שיודעים שרים להרצות היו מונחים בפיהם, ואם לא בפה ממש בוודאי בתוככי מחשבותיהם, שהרי הם 'שריו הנאמנים של המלך'. אך על ההבדל בין הצהרותיהם לבין המציאות יודע ר' נחמן לספר. בשעת סכנה, כשהחיה שבתוכי מתעוררת, כל ההצהרות לא תעזורנה. חיה זו תנוס על נפשה להציל את עצמה בלבד ואת המלך תשאיר תבדו בסכנה. 

מה אפשר לעשות על מנת להשתלט על אותו אינסטינקט חייתי החבוי בפנים? כיצד נשמור על נאמנות למלך?

 

ובכן, ספירת המלכות מלמדת אותנו מה הביא את המלך אל מלכותו, כיצד הוא בעצמו לא נוהג כאחד השרים, כיצד הוא הצליח להשתלט על החיה שבתוכו. "המלכות לית לה מגרמה כלום" – אין לה מעצמה כלום. היא, אם כן, למרבה הפליאה מוגדרת כדלה וענייה. מה בכל זאת יש למלך שאין לכל נתיניו? יש לו את עצמו! על כן מכונה המלכות "אני". מסתבר שלמי שיש את עצמו יש הנהגה, קודם כל הנהגה פנימית, המלכות לא מתחילה להתהוות על ידי חילות ושרים, אלא ראשיתה באותו מצפן פנימי המצוי בתוך כל אחד ומכוון אותו בדרכו. רק מי שמוכן להיות עצמו נשאר עם אותו מצפן.  הנהגה אמיתית איננה כוח אלא אמונה. מי שאין לו אמונה משתמש בכח ובכך משתמש באינסטינקטים החייתיים שבקרבו. את השלטון הוא אולי מקבל, אך מאבד בכך את המלוכה. המלך לא צריך לעשות דבר בכדי להיות מלך ובכך מלכותו.  כל אחד מאתנו יכול גם כן לזכות במלוכתו אם רק יהיה מוכן להסתפק בה כפי שניתנה לו, להודות במיעוטה ולקבל אותה כפי שהיא. 

אכן צריך הנהגה בכדי לצאת לציד ביער. בסיפורי העמים ובסיפוריו של ר' נחמן גם כן, היער הוא מקום בו תוקפים את האדם חיות רעות וליסטים, היער הוא מקום בו הולכים לאיבוד והנה ר' נחמן קורה לנו לצאת אליו מלכתחילה. לא לחכות לחיות הרעות שיתקפו אותנו, אלא לצאת ולרדוף אחריהן ולתופסן.  מי שחי על פי עיקרון ההישרדות הרי הוא רדוף כחיה והוא ימתין לחיות שיבואו אליו וכאחד השרים גם הוא יברח לעת מצוק.  אך מי שמנהיג את חייו יצא מלכתחילה לרדוף אחר אותן חיות, כיוון שהוא מרגיש אחראי על מלכותו ומנהיג אותה. מי שדואג רק לשרוד ינוח על זרי הדפנה כשהכול בסדר, אך מי שמנהיג את חייו ייזהר אף מזה, שכן "הכל בסדר" יכול להיות כיסוי למקום שאיננו יכול, או איננו מוכן, להתמודד עם בעיות וקשיים, ואיננו מסכים לצלול לעומקם. ר' נחמן רחוק משטחיות זו. ר' נחמן רצה שנהיה גם אנחנו מנהיגים של חיינו, מובילים את עולמנו הדתי, ולא רק שנרדוף אחרי הקשיים הנערמים לרגלינו. שלא רק נגיב לתאוות, ליצרים, לנפילות כפי שמופיעות הן בחיינו, אלא שנצא לקראתן למלחמה, שנתריס כנגדן: לאמור, אני המנהיג, או אז, יודע ר' נחמן, שנהיה נאמנים, ואם לא – לפחות יוכר הדבר שלא עמדנו בניסיון והיינו כאותם שרים שנסו על נפשם.  לפחות ייבחן מי נאמן למלך ומי לא. 

המלך רוצה מנהיגים, יודע הוא שרק הם יוכלו להמליכו בנאמנות. צורת השלטון משרה על נתיניה את הלך רוחה. כל צורת שלטון מצפה למשהו אחר מנתיניה, דיקטטורה מצפה לצייתנות, דמוקרטיה להכנעה בפני דעת הרוב ואולי גם יכולת להתאגד לרוב שכזה, ומלוכה – לנאמנות. המלך מעורר בנתיניו את אותו מקום ממנו צומחת מלכותו שלו. הוא פונה אל המלכות הקטנה שיש בכל אחד ואחד, אל אותו 'אני' פשוט אשר קבל את מלכותו מלמעלה בעצם היותו. נאמנות היא המוכנות לתת את אותו 'אני' כערב. כל ערבון אחר איננו נאמן לחלוטין. יכול אדם להבטיח דבר בשם ההיגיון, בשם הכדאיות, בעבור שכר, בשם המוסר, בשם האמת, כל עוד לא הביא את עצמו כערב, עדיין הבטחתו תלויה בדבר. זו הסיבה שהמלך כל כך מעריך את נאמנותו של האיכר הפשוט, שכן הוא יודע שמשם מלכותו שלו נובעת. אין מלך בלא עם ומלכותו נגזרת מאותה מחווה פשוטה – חופשית ונאמנה – של אנשים פשוטים כמו אותו איכר. לא בכדי טעם המלך טעם מתוק בבקתתו של האיכר, שכן ראה בו, באיכר, את דמות עצמו, ויכול היה להעריך את מחוותו.  יותר מזה, בלא בגדי המלך עוד יותר היה יכול להעריך מחווה זו, שכן ידע שאין בה לא חנופה ולא אינטרס אלא מחווה אנושית פשוטה. איש פשוט עוזר לאיש פשוט אחר ואיננו יודע שבעצם הינו מלך, איש המנהיג את עצמו בתחומי בקתתו היא מלכותו הקטנה, שם יודע לתת ולא רק לקחת, להעניק חסות ולא רק לשמור על עצמו. ממקומות כאלה היה רוצה המלך שתיכון מלכותו, ועל בסיס פשוט ונאמן זה רוצה שישב כסאו.  ולכן לא רוצה שהשרים יחזירו אותו לארמון אלא דווקא אותו איכר פשוט, עגלתו ובגדיו הפשוטים.

*

היום, אין לנו מלך, ולפי דברינו אפשר לומר שחסרונו משפיע על התנהלותנו, גם האישית. חסרון ההנהגה מורגש היטב בכל הדרגים. התנהלות של שרים פחדנים מוכרת גם ברמה הציבורית וגם ברמה האישית.  האם הפתרון הוא מינוי מלך? ספק רב! ואם כן, מי יהיה המלך? נראה שלא לשווא אנו חושדים בכל מי שיציע את עצמו ל"תפקיד". שמא אין לבו טהור להנהגת אמת, נאמנה וחופשית, נאמנה לנתיניה, נאמנה לערכיה, נטולת אינטרסים. מי יכול לסמוך על מלך כל שהוא שלא יגיב כמו אותה חיה נרדפת כשירגיש שמלכותו בסכנה.  או כמו אותם שרים פחדים בבוא מטר.  מי יכול לומר שייעזר במידה החשובה ביותר למלכות היא מידת הביטול, שבאמת לא יהיה לו מעצמו כלום, על מנת שאכן יוכל לצאת מהמעגל ההישרדותי הסובב סביב עצמו שרוב המנהיגים שרויים בו?  מי יכול לומר שאין בו משהו מן המשהו מהרגשת עצמו הפוסלת אותו מהיות מלך?

יש! יש מי שיכול לומר זאת! מלך מלכי המלכים הקב"ה. ונראה שאת מלכותו והנהגתו מחפש האדם כל העת, בין במודע ובין שלא במודע: מה אני עושה פה? למה נבראתי ומה תפקידי בעולם, מה תכלית כל האירועים שקורים לי ומה מצפים משמים שאעשה? אלו שאלות שאדם שואל את עצמו כל הזמן ובשורשם הם שאלות המופנות כלפי שמים. עדיין מלכותו של הקב"ה מלך מלכי המלכים רלוונטית ורבת השפעה, דווקא בריחוקה יותר מכל מלכות בשר ודם. בתוך תוכו מרגיש אדם אמון בקב"ה שברא את עולמו, שברא אותו בעצמו, שמנהיג את כל העולם בהסתר ובענווה בנתינה גמורה, שאין עימה שום לקיחה לעצמו.  שום דבר לא לגרמיה, כלום!!  ומוכן הוא האדם לתת לו את נאמנותו. מוכן הוא האדם למסור את מלכותו שלו לידי מלך מלכי המלכים ולהתמסר אליו דווקא מתוך הריחוק העקרוני שביניהם. נראה שאף שמעמד המלך כמעט ופס מן העולם, לפי דברינו הוא עדיין רלוונטי, אלא שכיוון שבמהותו גבוה הוא במעלתו ויקר הצטמצם הוא בתוככי הנהגתו האישית של האדם את עצמו, וכן מעלה מעלה, אצל הקב"ה.  התכנסה המלכות בטריטוריות עצמיות ופנימיות, הרחק הרחק מעמה, על מנת לברר את הנהגתה הפנימית מחד ואת נאמנותו של העם מאידך. הרחק מכל כוח שלטוני, מכל סמכות, מכל אדמיניסטרציה, יברר האדם קודם כל את הנהגתו את עצמו ונאמנות העם תבוא מאליה, ככל שמלכותו הפנימית תזוקק.  המרחק של המלך מעמו איננו מכשיל את המלכות אלא דווקא מכונן אותה, מברר את תוקפה ומבסס אותה על בסיס של נאמנות. מרחק גדול בין המלך לעמו הוא מבחן הן לחופשיותו של המלך והן לנאמנותו של עמו אליו.  המרחק האינסופי שבין האדם ובין בוראו מבטא חופש מלכותו של האלוקים, ואת ציפייתו מעמו למחווה חופשית ונאמנה כלפיו.

מלך חששן וכוחני ישמור על מרחק קטן ונשלט מעמו, מלך חופשי ובעל הנהגה פנימית יסמוך על הנהגתו שתחלחל אל עמו ותקרא לו לדגל. במובן זה הנהגות מעין אלו מצויים גם היום במקומות רבים, גם אם לא קוראים להם מלוכה. הנהגה אמיתית והולכים אחריה בנאמנות יש בכל מקום, ובמידות שונות וברמות שונות של השפעה. אך היא קיימת בין בגלוי בין בנסתר, בין באופן ישיר ובין באופן עקיף מאד.  ספק אם כל המלכים שנראים היו כמולכים על עמם אכן בססו את מלכותם על נאמנות עמם להנהגתם האמיתית, ביטוי לביטחון ולאמון שהם רוכשים לה או שמא היו תלויים הם בכח או בחנופה כדי להתחזות למלך האמיתי. מי יודע מי הוא המלך האמיתי, זה עם הארמון, בגדי המלכות ושריו וחייליו, או שמא האיש הפשוט המנהיג את עצמו ובני ביתו.  נראה שלפער אפשרי זה נודע גם המלך בסיפורנו.

*

כמה קשה לזכור את הקב"ה בעת מבחן. אך הוא יתברך בכוונה תחילה התרחק מאתנו, על מנת שיוכל למלוך עלינו, על מנת שהיענותנו אליו תבוא מתוך נאמנות, מתוך חירות, מתוך המלכות אותה העניק הוא עצמו לנו.  האם נעמוד בניסיון? האם נשמור לו אמונים? האם נשמע את קולו? האם לא נברח כשמטר יוטח על פנינו למצוא מסתור? על הפער בין ההצהרות שלנו בארמון לבין איך שהדברים נראים בעת מבחן, רוצה ר' נחמן להעמידנו. ר' נחמן רוצה שגם אנו נחזור להנהיג את עצמנו, שלא רק נשרוד, שנצא לצוד את החייתי שבתוכנו, זה שגורם לנו לברוח כאותם שרים בסיפור. ואת זאת אי אפשר אלא אם כן נביא את היקר מכל כעירבון, יקר מכל אך פשוט – את עצמנו.  ועל מנת כן מציע ר' נחמן לפשוט את בגדי המלוכה לקרוא לשרים העוטפים אותנו בדרך כלל בביטחונות ולצאת עימם אל היער.  שם בוודאי נפגוש את האיכר שבנו, אותו חלק פשוט המתגורר שם תמיד. ר' נחמן מציע שנבנה לנו בקתה ביער, לתת מחסה לאיכר שבנו וגם למלך האבוד שבנו, אם יזדמן הדבר. שנכיר טוב יותר את הצד הפשוט שבנו, זה שאנו מזניחים, זה שמסתפק במועט, זה שדי לו בעצמו, ואין לו שרים וניזון הוא מאוכל פשוט.  בעת מצוקה ייתכן שנזדקק לו ושרק הוא ישמור אמונים למלך האבוד כיוון שיש לו את עצמו לתת כעירבון.  ר' נחמן מבטיח לנו טעם מתוק בבקתה זו, במפגש בין האיכר למלך. שעה ביום התבודדות נראה כשיעור נכון לבניית משכן זה – כך המליץ ר' נחמן. אך אפשר לפגוש את האיכר שבנו במקומות נוספים – היהודים הפשוטים האומרים את התהלים מכירים היטב את מתיקות המפגש הפשוט עם ה' ולדבריו של ר' נחמן, מפגש פשוט זה הינו בסיס לנאמנות אמת, כזו שתעמוד במבחני הזמן.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php