מצוות חינוך בנשים

  • הרב חיים נבון

מצוות חינוך פירושה הרגלת הילד לקיים מצוות, כדי שיהיה רגיל בהן כשיגדל. ילד חייב מעיקר הדין במצוות רק כשהגיע לגיל בר מצווה. אך מצוות חינוך תובעת שיקיים מצוות גם בגיל צעיר יותר. המילה "חינוך" זהה למעשה ל"חנוכה": חנוכת המזבח היא תחילת תפקודו בהקרבת קרבנות, ו"חנוכת הילד" היא תחילת תפקודו בקיום מצוות.

כאשר אנו דנים במצוות חינוך בנשים, השאלה היא כפולה: האם הורים מחויבים לחנך את בנותיהם, כלומר להקפיד שיקיימו מצוות גם בקטנותן, או שמא מצוות חינוך מתייחסת רק לבנים; וכן - האִם האֵם מצוּוָה לחנך את ילדיה, או רק האב.

א. מצוות חינוך הבנות

נקודת המוצא לסוגייתנו היא סוגיה חשובה במסכת נזיר:

"משנה. האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר...       
גמרא. איש אין אבל אשה לא; מאי טעמא? ר' יוחנן אמר: הלכה היא בנזיר, ורבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש: כדי לחנכו במצוות"   (נזיר כח ע"ב-כט ע"א).

הסוגיה מביאה מחלוקת מדוע איש יכול להחיל מעמד של נזיר על בנו. לדעת רבי יוחנן זוהי הלכה למשה מסיני - גזירת הכתוב, ולדעת ריש לקיש זהו חלק ממצוות חינוך. הגמרא ממשיכה ואומרת שלפי ריש לקיש צריך לומר, כדי להסביר את המשנה, שהאם פטורה ממצוות חינוך - ולכן המשנה מדברת דווקא על האב ולא על האם; וכן צריך לומר שהאב חייב לחנך רק את בניו ולא את בנותיו - ולכן המשנה מדברת דווקא על הבן ולא על הבת.

הגבלת מצוות חינוך לאב ובן עולה במהלך הסוגיה כחלק מהדיון. השאלה היא האם מגבלה זו רלוונטית גם למסקנת הסוגיה. כאן יש להזכיר סוגיה במסכת יומא, הדנה בתענית יום הכיפורים לילדים:

"משנה. התינוקות [= הילדים] אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שנתים, בשביל שיהיו רגילין במצוות.                                                       
גמרא... אמר רב הונא: בן שמונה ובן תשע מחנכין אותו לשעות [= מתענה כמה שעות], בן עשר ובן אחת עשרה משלימין מדרבנן, בן שתים עשרה משלימין מדאורייתא - בתינוקת [= כלומר, כל זה כשמדובר בבת].
ורב נחמן אמר: בן תשע בן עשר מחנכין אותן לשעות, בן אחת עשרה בן שתים עשרה - משלימין מדרבנן, בן שלש עשרה משלימין מדאורייתא - בתינוק"       (יומא פב ע"א).

 הסוגיה דנה בשאלה מאיזה גיל יש לחנך ילדים להתענות ביום הכיפורים, תענית חלקית או מלאה. מן הדיון משתמע באופן ברור שיש לחנך למצוות תענית יום הכיפורים הן בנים (לפני גיל 13) והן בנות (לפני גיל 12).

איך אפשר ליישב בין שתי הסוגיות? התוספות בנזיר הקשו זאת, ולא הציעו תשובה מפורשת, אלא כתבו: "וצריך לחלק בדבר" (תוספות נזיר כח ע"ב ד"ה בנו). התוספות לא בחרו בתירוץ שלכאורה מתבקש - שדברי הגמרא בנזיר הם רק לדעת ריש לקיש, ואנו פוסקים להלכה כרבי יוחנן. כנראה התוספות הניחו שעצם האבחנה בין בן לבת מקובלת גם על רבי יוחנן, כי לא מצאנו בסוגיה מי שחולק עליה במפורש. אם כך, למה התכוונו התוספות כשכתבו "צריך לחלק בדבר"? האחרונים (מחצית השקל ריש סימן שמ"ג) העלו שתי אפשרויות בביאור דבריהם: או שדין נזיר חריג, שדווקא בו בנות מופקעות ממצוות חינוך; או שדין יום הכיפורים חריג, שדווקא בו בנות חייבות בחינוך.

מה ההיגיון בשני ההסברים? אפשר לומר שדין נזירות חריג, משום שאין כל מצווה להיות נזיר. זוהי אפשרות בלבד. האפשרות לאב לידור נזירות עבור בנו אינה דומה למקרים אחרים של מצוות חינוך. בדרך כלל מדברים על כך שהאב מלמד את בנו לקיים מצווה - לומר קריאת שמע, ליטול לולב וכו'. כאן המצב אחר: נותנים לאב סמכות להחיל על בנו מעמד הלכתי מסוים, מתוך הנחה שזו אופציה רוחנית ראויה שאולי כדאי שיכיר לקראת ימי בגרותו. במובן מסוים, דין זה דומה יותר למצוות תלמוד תורה ("ושיננתם לבניך") מאשר למצוות חינוך: אין כאן הרגל ישיר לקיום מצוות, אלא דאגה לרמתו הרוחנית של הילד. אפשר לחלק ולומר שדין זה הוגבל דווקא לבנים, מסיבה זו או אחרת (בדומה למצוות תלמוד תורה).

מצד שני, אפשר לומר שדווקא יום הכיפורים הוא החריג. ביום הכיפורים יש דין כללי של "שבת שבתון". אולי תעניתם של הילדים אינה קיום של מצוות חינוך הרגילה, אלא קיום מיוחד של שביתת יום הכיפורים. בשבת מצאנו כעין זה: "לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך" (שמות כ', י). כאשר הילד עושה מלאכה, יש בכך פגיעה בשביתה של המשפחה כולה. אולי גם ביום הכיפורים נאמר שכאשר הבן או הבת אוכלים ביום הכיפורים, זה פוגע בשביתת הבית כולו. אם כך, אולי דווקא בעינוי יום הכיפורים יש דין מיוחד, שגם הבנות הצעירות חייבות בו.

המגן אברהם נטה לומר שצריך לחנך את הבנות לכל המצוות (שמ"ג ס"ק א). מחצית השקל שם העיר שבתוספות ישנים במסכת יומא (פב ע"א) כתוב במפורש כאפשרות הראשונה שהצענו בביאור התוספות: שדווקא נזיר הוא החריג. כך פסק גם השמירת שבת כהלכתה, שמצוות חינוך מתייחסת גם לבנות (מהדו"ק פרק ל"ב, ג). וכתבו האחרונים (שם הערה ג; אורח מישור נזיר כט ע"א) שכך משמע גם ברש"י, שכתב לגבי קרבן פסח שאדם חייב לחנך את בנו ובתו הקטנים (פסחים פח ע"א ד"ה על ידי).

ב. מצוות חינוך באימהות

השאלה המורכבת יותר היא האם אימהות חייבות לחנך את ילדיהן. בסוגיה בנזיר נזכר שאימהות פטורות ממצוות חינוך. אך גם שם אפשר להסביר כפי שהסברנו לגבי חיוב הבנות: אפשר לומר שמגבלה זו היא רק לדעת ריש לקיש, ואנו פוסקים כרבי יוחנן; אפשר לומר גם שאימהות פטורות רק ממצוות חינוך הילדים לנזירות, ולא מחינוכם לקיום שאר המצוות.

לכאורה אפשר להביא ראיה בשאלה זו מגמרא במסכת סוכה:

"סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה - פסולה, ורבי יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה. אמר רבי יהודה: מעשה בהלני המלכה בלוד, שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסין ויוצאין לשם, ולא אמרו לה דבר. אמרו לו: משם ראייה? אשה היתה ופטורה מן הסוכה. אמר להן: והלא שבעה בנים הוו לה; ועוד: כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים"      (סוכה ב ע"ב).

לכאורה מסוגיה זו משתמע שאם חייבת לחנך את בניה למצוות; שהרי הסוגיה מסבירה שהלני המלכה הייתה צריכה להקפיד לבנות סוכה כשרה בשביל בניה הקטנים. ראשונים ואחרונים דנו בסוגיה זו. יש שטענו שהלני לא הייתה חייבת לחנך את בניה, אך הייתה מחמירה על עצמה לעשות זאת. אמנם, לא כך משתמע מלשון הסוגיה. וקשה עוד יותר, שאם לא הייתה חייבת לחנך את בניה במצוות סוכה, אי אפשר להוכיח מגובה סוכתה על מידותיה של הסוכה הכשרה. אם הלני לא הייתה חייבת לחנך את בניה לקיום מצוות סוכה, מי יתקע לידינו שהקפידה לבנות סוכה כשרה, על כל דקדוקיה?!

ערוך לנר (סוכה ב ע"ב) הציע שתי תשובות לסתירת הסוגיות. לפי רבי יוחנן, כפי שכבר אמרנו, לכאורה אין כל בעיה - שהרי לדעתו אפשר לומר שיש מצוות חינוך באם ובבת, כפי שאכן משמע בסוגיות ביומא ובסוכה. ולדעת ריש לקיש יש להבחין בין חינוך למצוות עשה לבין מניעת איסורים - מצוות לא תעשה. במצוות חינוך חייב רק האב, אך להפריש מאיסור חייבת גם האם - ואולי כל אדם. כאן צריך להוסיף חידוש נוסף: אכילה מחוץ לסוכה, וכן אכילה ביום הכיפורים, נחשבים כאיסור ולא כמניעת מצוות עשה. מבחינה פורמלית, מצוות אלו מוגדרות כמצוות עשה. אך התוכן המשפטי שלהן הוא איסור (כלומר, אין כאן חובה לעשייה, אלא להימנעות מעשייה - לא לאכול מחוץ לסוכה ולא לאכול ביום הכיפורים). ערוך לנר הציע חידוש גדול, שלעניין מצוות חינוך הולכים אחרי התוכן המשפטי, ומגדירים מצוות אלו כהפרשה מאיסור, שגם האם חייבת בה.

הערוך לנר הוסיף והציע שאולי אף לשיטת ריש לקיש אין חיוב על כל אדם, והאם בכללם, להפריש קטן מאיסורים; אך כאן מדובר במעשה חמור יותר: הלני למעשה האכילה את בניה בעצמה בשעה שהם בסוכה מפוקפקת, והדבר דומה לאדם שממש מפטם תינוק בידיים בדברי איסור. אולי רק משום כך ברור היה לגמרא שמדובר בסוכה כשרה.

למעשה, השולחן ערוך כתב שמצוות חינוך מוטלת על האב (או"ח שמ"ג, א). המגן אברהם (ס"ק א) כתב בנחרצות שהאם פטורה. וצריך עיון בזה, שהרי המגן אברהם עצמו נטה לומר שיש מצווה לחנך את הבת; והרי פטור האם ופטור הבת נשנו יחד באותה סוגיה בנזיר, וקשה לחלק ביניהם.[1] גם בדברי רש"י דייקו שלדעתו מצוות חינוך חלה גם על האם (חגיגה ב ע"א ד"ה איזהו קטן). ואכן, היו אחרונים (למשל, אורח מישור נזיר כט ע"א) שכתבו שגם האם חייבת בחינוך בנה. המשנה ברורה (ס"ק ב) הזכיר את שתי השיטות. למעשה, ברור שבמשפחה מן היישוב האב והאם הם שותפים באחריות החינוכית להרגיל את הילדים במצוות.

 


[1] כנראה המג"א נסמך על כך שכמה ראשונים כתבו במפורש שהאם פטורה, וכך גם משמע מהשו"ע.