מרד יהוא (מל"ב ט', א–י', ל) ח. נאום יהוא בסמוך לחלקת נבות היזרעאלי

  • הרב אלחנן סמט
ח. נאום יהוא בסמוך לחלקת נבות היזרעאלי
 
ט', כא     ... וַיֵּצֵא יְהוֹרָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל... לִקְרַאת יֵהוּא 
              וַיִּמְצָאֻהוּ בְּחֶלְקַת נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי.
    כב     וַיְהִי כִּרְאוֹת יְהוֹרָם אֶת יֵהוּא וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם יֵהוּא? 
              וַיֹּאמֶר: מָה הַשָּׁלוֹם עַד זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים!...
    כד     וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת, וַיַּךְ אֶת יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו 
              וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ וַיִּכְרַע בְּרִכְבּוֹ.
    כה     וַיֹּאמֶר אֶל בִּדְקַר שָׁלִשׁוֹ: 
              שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בְּחֶלְקַת שְׂדֵה נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי! 
              כִּי זְכֹר אֲנִי וָאַתָּה אֵת רֹכְבִים צְמָדִים אַחֲרֵי אַחְאָב אָבִיו 
              וַה' נָשָׂא עָלָיו אֶת הַמַּשָּׂא הַזֶּה:
    כו     אִם לֹא אֶת דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ נְאֻם ה' 
              וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת נְאֻם  ה' 
              וְעַתָּה, שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בַּחֶלְקָה כִּדְבַר ה'.
 
1. שאלת תודעתו של יהוא בשלבים הראשונים של המרד
 
כאשר משח הנער הנביא את יהוא למלך על ישראל (פס' ו), הוא הטיל עליו תפקיד בדרך למימוש היותו מלך ישראל: "וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ, וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וּדְמֵי כָּל עַבְדֵי ה' מִיַּד אִיזָבֶל. וְאָבַד כָּל בֵּית אַחְאָב..." (פס' ז-י).
חיסול בית מלוכה בידי תופס שלטון מתמרד, נעשה בדרך כלל מתוך אינטרס אישי-פוליטי: המורד, הבא לתפוס את המלוכה מידי בעליה הקודמים, היה דואג שלא יוותר שום טוען לירושה לגיטימית של המלוכה, ועל כן הכרית באכזריות את כל היורשים האפשריים של בית המלוכה הקודם.[1]
ובכן, מה היה בלבו של יהוא בשעה שהחל לגלגל את מהלכי המרד לקראת תפיסת המלוכה על ישראל? האם תודעת שליחות דתית היא שפיעמה בו, בהתאמה למה שהטילה עליו הנבואה, והוא ראה עצמו כשליח ה' הבא לנקום בבית אחאב על חטאיו החמורים; או שמא מה שהניע אותו במהלך האירועים היה האינטרס הפוליטי שלו, אשר זאת הפעם קיבל הרשאה ואף דחיפה מפי נביא?
בחינת השלבים הראשונים של התנהלות המרד אינה מסייעת לענות על שאלה זו. מעשיו של יהוא ודיבוריו בשלבים הראשונים מיועדים להצלחתו הצבאית-פוליטית של המרד, אך אין בהם עדות למניעיו העומדים מאחורי המרידה. הבה נעקוב אחר אלו:
  1. נבואת הנער הנביא אינה זוכה לכל תגובה מצד יהוא, לא לתגובה מילולית ולא לתגובה המתבטאת במעשיו של יהוא. לאחר מנוסת הנער הנביא נאמר על יהוא רק זאת: "וְיֵהוּא יָצָא אֶל עַבְדֵי אֲדֹנָיו" (פס' יא). על שאלתם "מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה אֵלֶיךָ?" עונה יהוא תשובה מתחמקת: "אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת הָאִישׁ וְאֶת שִׂיחוֹ". אין זה נראה שיהוא נלהב למלא את המשימה.
  2. אף כשיהוא 'נשבר' ומגלה לחבריו את האמת, אין הוא מגלה להם את כל האמת: "וַיֹּאמֶר: כָּזֹאת וְכָזֹאת אָמַר אֵלַי". הקורא דברים אלו, מעלה על דעתו שיהוא סיפר לחבריו את כל מה שאמר לו הנער הנביא בתוך הבית, על כן ממהר המקרא לתקן רושם זה: "לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה', מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל" – רק זאת סיפר להם יהוא, אך העלים מהם את התוכן הדתי-הנבואי של השליחות שהוטלה עליו ביחס לבית אחאב.[2]
  3. אף המלכת יהוא בידי חבריו ברמות גלעד, ובקשתו-פקודתו להם "אִם יֵשׁ נַפְשְׁכֶם אַל יֵצֵא פָלִיט מִן הָעִיר לָלֶכֶת לְהַגִּיד בְּיִזְרְעֶאל" נושאות אופי פוליטי מעשי, ואין בהן כדי לגלות קיומה של תודעה דתית, לא בלבו של יהוא ובוודאי לא בקרב חבריו.
  4. כיוצא בכך, המהלכים שבהם נקט יהוא ביחס לשלוחיו של יהורם שניסו לברר את פשר בואו ליזרעאל, נועדו לשמר את ההפתעה בבואו של יהוא המורד אל העיר, ובכך לתרום להצלחת המרד, אך אין בהם כדי ללמד על תודעתו המלווה פעולות אלו.
2. ביטויים ראשונים להקשר הדתי של פעולות יהוא
 
רק בפסוק כא ניתן לנו רמז ראשון להקשר הדתי-הנבואי של מרד יהוא בעת התרחשותו:
וַיֵּצְאוּ (– יהורם ואחזיהו) לִקְרַאת יֵהוּא וַיִּמְצָאֻהוּ בְּחֶלְקַת נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי.
הקורא פסוק זה אומר בלבו: מאת ה' הייתה זאת שמפגשו של יהוא עם יורם בן אחאב התקיים במקום החטא החמור שחטא אחאב. אך האם גם יהוא מודע לדבר זה? והאם עובדה זו אמורה להשפיע על תודעתו ועל מעשיו? כדי לקבל תשובה על כך לא נצטרך להמתין זמן רב.
הרמז הבא ניתן לנו כבר בפסוק הבא בדברי יהוא עצמו, ועל כן יש בו כדי ללמד על תודעתו בשעה זו:
על שאלת יורם "הֲשָׁלוֹם יֵהוּא?" עונה לו יהוא:  
כב      מָה הַשָּׁלוֹם עַד זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים!
זוהי הכרזת מלחמה שבה חושף יהוא מול יורם את כוונת בואו ליזרעאל.[3] והנה מתברר שמניעיו של יהוא במרד זה הם ביעור העבודה הזרה (– "זְנוּנֵי אִיזֶבֶל...וּכְשָׁפֶיהָ")[4]  שהכניסה איזבל לישראל, וביעור בית המלוכה שחטא בדבר זה.
ועדיין אנו שואלים: האם פועל יהוא מתוך תודעת שליחות של מי שבא לקיים את דבר ה' אשר ניתן בפי נביאי ישראל? ואם כך הדבר, האם הוא נותן מבע לתודעה זו שלו?
תשובה חיובית נחרצת על שאלות אלו ניתנת לנו בהגיענו לנאום הקצר שנושא יהוא באוזני בדקר שלישו בפסוקים כה–כו:
נאומו של יהוא בנוי במבנה כיאסטי:
מסגרת הנאום: הנאום נפתח בהוראת יהוא לבדקר להשליך את גופת יורם בחלקת נבות (6 מילים). כנגד זאת נחתם הנאום, בחזרה על אותה הוראה במילים שחלקן זהות, אלא שעתה נוספות להוראה זו שתי מילים כבדות משקל שהן תוצאת גוף הנאום: "כִּדְבַר ה'" (וגם כאן 6 מילים).
גוף הנאום: גופו של הנאום מנמק את הוראת יהוא הניתנת במסגרת הנאום. בחלקו הראשון מתאר יהוא את הנסיבות שבהן היה עם בדקר בחלקת נבות, שם שמעו שניהם את 'המשא' מאת ה' על אחאב אבי יורם (16 מילים), ובחלקו השני בא ציטוט ישיר של "המשא הזה" (18 מילים).[5]
בנאומו חוזר יהוא אחורה בזמן, אל האירוע שתואר במל"א כ"א – פרשת כרם נבות, אל המפגש הטעון בין אליהו הנביא לאחאב בכרם נבות, מפגש שבו נשא אליהו בשם ה' נבואת עונש חמורה על חטאו של אחאב ברציחת נבות וירושת כרמו. מתברר כי יהוא היה נוכח באותו מפגש לפני שנים רבות, ומפגש זה נחרת בזיכרונו כחווייה אישית. יהוא רואה עצמו כעת כמי שעליו מוטל לקיים את דבר ה' הזה בפי אליהו שאליו היה עד.
 
3. 'הבטה לאחור'
 
התופעה שבאה לידי ביטוי בנאומו של יהוא, שבה חוזרת דמות בסיפור ומעלה אירוע מן העבר, מכונה 'הבטה לאחור'. תופעה ספרותית זו הינה רבת חשיבות להבנת ההתרחשות המתוארת בסיפור,[6] והיא אופיינית לפרוזה הסיפורית בכלל ולסיפור המקראי בפרט.[7]
הקורא בסיפור שבו עלילה מתפתחת, חווה את האירועים המסופרים כאילו הם מתרחשים לפניו בשעת הקריאה. זהו 'ההווה הסיפורי' – מישור הזמן שבו מתרחשת העלילה ושבו היא מתקדמת. לעתים נעשית במהלך "ההווה הסיפורי" שבירה של זמן זה באמצעות 'הבטה לאחור': חלק מן העבר נכנס לתוך ההווה של הסיפור. יש שההבטה לאחור נעשית על ידי המספר, מחמת צרכים שונים של הסיפור (בדרך כלל – השלמת מידע נחוץ),[8] ויש שהיא נעשית על ידי אחת הנפשות הפועלות בסיפור, בדיבור ישיר שלה (או בתודעתה).[9]
דיון על תופעה זו בסיפור המקראי נעשה במאמרו של פרופסור מאיר ויס ז"ל 'עוד למלאכת הסיפור במקרא'.[10] המחבר מציין שם את הערך הרב שמעניקה ה'הבטה לאחור' לסיפור, בייחוד כאשר היא באה מפי אחת הדמויות המופיעות בו. במקרים אלה, ה'הבטה לאחור' איננה רק מוסרת לנו מידע מן העבר, אלא גם מבטאת את הערכתו או את חווייתו של המאורע ההוא מן העבר בהווה המסופר. באמצעות ה'הבטה לאחור' של אחת הדמויות בסיפור "העבר לא רק נמסר במאוחר בתוך ההווה, אלא הוא מוחדר לתוכו. עבר והווה פולשים זה לתוך זה".[11]
בדרך כלל אותו 'עבר' שאליו מביטה הדמות, כבר תואר בתחילתו של אותו הסיפור או בסיפור קודם, ואז יש לתת את הדעת על מידת ההתאמה בין תיאור אותו העבר במקורו (בעת שהיה 'הווה סיפורי'), ובין תיאור אותו עבר במסגרת ההיזכרות של הדמות בשלב המאוחר יותר.
לעתים נדירות יותר נמסר מאורע מן העבר לראשונה במסגרת 'הבטה לאחור' בסיפור. אז יש לשאול: מדוע נמסר המאורע הקודם רק בסיפור מאוחר זה, או דווקא מפי הדמות הנזכרת בו, ולא נמסר במקומו הראוי מבחינה כרונולוגית.
ה'הבטה לאחור' במקומנו היא תולדת היזכרותו של יהוא והעלאת הזיכרון באוזני בדקר שלישו. במילה אחת הוא מציין את חזרתו לאירוע מן העבר: "כִּי זְכֹר אֲנִי וָאַתָּה...". האירוע שאליו חוזר יהוא, משא ה' לאחאב, אינו חדש לנו – הוא כבר תואר בסיפור קודם, סיפור כרם נבות. ואם כן יש לתת את הדעת על מידת ההתאמה בין תיאור העבר במקומו – בסיפור כרם נבות, לבין ההיזכרות של יהוא באותו עבר בתוך סיפורנו. את זאת נעשה בהמשך סעיף זה ובסעיפים הבאים אחריו.
ראשית יש לציין חידוש בולט שנתחדש לנו בדבריו של יהוא, חידוש שלא נרמז לנו כלל בסיפור כרם נבות: בקוראנו בסיפור ההוא נדמה היה לנו כי במפגש שבין אליהו לאחאב בכרם נבות נכחו אך השניים הללו. והנה מתברר לנו מדבריו של יהוא לבדקר כי שניים נוספים נכחו באותו מפגש, אף כי ברור שלא היה להם בו כל חלק:
כה      כִּי זְכֹר אֲנִי וָאַתָּה אֵת[12] רֹכְבִים צְמָדִים אַחֲרֵי אַחְאָב אָבִיו
וַה' נָשָׂא עָלָיו אֶת הַמַּשָּׂא הַזֶּה.
ובכן, מה עשו יהוא ובדקר בכרם נבות באותה שעה? הם רכבו אחרי אחאב כצמד שומרי ראש.[13] ממרחק לא רב היו עדי שמיעה ועדי ראייה למפגשו של אחאב עם אליהו. לעובדה זו, שאחאב ירד לכרם נבות מלווה בשני שומרי ראש, לא הייתה כל חשיבות בשעתה, ועל כן התעלם ממנה הסיפור ההוא. אך בסיפורנו הופכת עובדה זו לרבת חשיבות, שכן היא שמאפשרת ליהוא את ההבטה לאחור.
לאיזה חלק בנבואתו המורכבת של אליהו לאחאב מתכוון יהוא בדבריו "וַה' נָשָׂא עָלָיו אֶת הַמַּשָּׂא הַזֶּה"? נראה בבירור שיהוא מכוון לחלקה הראשון של נבואת אליהו:
מל"א כ"א, יז וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר:
  מל"א כ"א, יז     וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר:
                יח     קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן 
                        הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ.
                יט     וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה', הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ? 
                        וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' 
                        בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת  דַּם נָבוֹת 
                        יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה!
                כ     וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל אֵלִיָּהוּ: הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי?...[14]
 
לאחר כחמש עשרה שנה (ראה הערה 13) מצטט יהוא את דבר ה' הנאמר לאחאב מפי אליהו. אין זה ציטוט מילולי אלא ציטוט חופשי. העניין החשוב ליהוא, החוזר בשני המקומות הוא, שעונשו של אחאב יתקיים באותו מקום שבו התרחש פשעו. אליהו אמר לאחאב: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה", ויהוא מצטטו: "וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת".
בסעיפים הבאים נדון בהבדלים שבין נבואת אליהו לציטוטה החופשי בפי יהוא.
 
(המשך העיון בשבוע הבא)
 
 
 
[1] מסתבר שאלו היו מניעיו של בעשא בשעה שהשמיד את בית ירבעם, ומניעיו של זמרי בשעה שהשמיד את בית בעשא. לא מצאנו בשני אלה שנצטוו לעשות את מעשיהם על ידי נביא, וספק אם הכירו בכלל את הנבואות על ביעור בתי המלוכה הללו. וראה דברינו בעיון ה4.
[2] על הכפילות התמוהה שבנוסחת הקיצור "כָּזֹאת וְכָזֹאת אָמַר אֵלַי" ואחריה ציטוט הנוסח המלא של תשובת יהוא לחבריו – "לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה'..." עמדנו בעיון ו1 תת סעיף ב הערה 6. אמרנו שם שהדבר בא למנוע מן הקורא לחשוב שיהוא סיפר לחבריו את כל מה שהיה בפיו של הנער הנביא.
[3] וכבר עמדנו על משמעות תשובת יהוא ליורם בשני מקומות בעיון הקודם: בעיון ז סוף סעיף 2 ובסעיף 6 של אותו עיון הערה 12. ופירשנו כי "זְנוּנֵי אִיזֶבֶל" משמעותם עבודת הבעל שהנהיגה (וראה הערה 5 בעיון ז2 ועוד על משמעות תשובת יהוא ראה הערה 12 בעיון ז6).
[4] בעיון ז2 הערה 5 פירשנו כי "זְנוּנֵי אִיזֶבֶל" משמעותם עבודת הבעל שהנהיגה בישראל.
[5] שם ה' מופיע בנאום זה ארבע פעמים, תמיד בהקשר לדברו כנגד אחאב ('משא' שנשא עליו ה'; נאום ה' המפרט את החטא ואת עונשו; 'דבר ה'' – העונש שקצב לאחאב). 'חלקת' נבות נזכרת שלוש פעמים; אחאב נזכר בשמו פעם אחת ועוד פעמיים בכינוי רומז.
[6] על הגדרתה ועל חשיבותה של התופעה עמדנו ב'עיונים בפרשות השבוע', סדרה ראשונה, פרשת מקץ, ונביא כאן את עיקר הדברים שכתבנו שם.
[7] באנגלית מכונה התופעה הנידונה במונח השאול מתחום הקולנוע flashback. יוסף אבן במילון מונחי הספרות שלו מכנה את התופעה 'נסיגה', אולם למילה זו קונוטציות שאינן מתאימות לענייננו. בחרנו להשתמש במונח 'הבטה לאחור' בעקבות מאיר ויס שדבריו יובאו בהמשך.
[8] דוגמה לכך ראה 'פרקי נביאים בספר מלכים – ימי ירבעם' בסדרה 'אחרית שלמה' עיון ג2.
[9] דוגמאות רבות לכך מצויות בסיפור יוסף ואחיו. הדמויות השונות שבות בדבריהן פעם אחר פעם למוקדים הדרמטיים בסיפור מורכב זה המתמשך על פני שנים רבות. את העיון לפרשת מקץ (שהוזכר לעיל בהערה 6), הקדשנו לשתי הבטות לאחור הבאות בזו אחר זו: של האחים (בראשית מ"ב, כא) ושל ראובן (שם פס' כב), ובהערה 2 באותו עיון מנינו עוד כמה 'הבטות לאחור' בסיפור זה. 
[10] מקראות ככוונתם, ירושלים תשמ"ח, עמ' 312–334.
[11] שם עמ' 324.
[12] יונתן מתרגם: "ארי דכיר אנא ואת כד הוינא רכיבין..." – בעת שהיינו רוכבים. אפשר שלפניו הייתה הגרסה 'עת', או שפירש את המילה 'את' על דרך חילופי הגרוניות א/ע.
[13] סיפור כרם נבות התרחש כחמש-עשרה שנה לפני סיפור מרד יהוא. לפי מקומו בכתוב הוא אירע בין מלחמת אחאב עם ארם באפק (מל"א כ') ובין מלחמת אחאב ברמות גלעד (מל"א כ"ב). בין שתי המלחמות הללו חלפו שלוש שנים (כ"ב, א); לאחר מכן מלך אחזיה כשנתיים; אחריו מלך יורם שתים-עשרה שנה. בעת סיפור כרם נבות זמן היו יהוא ובדקר חיילים צעירים, ושימשו כשומרי ראש של המלך אחאב. יהוא התקדם במשך השנים והפך להיות שר הצבא, וכדרכם של שרי צבא, לקח את חברו לנשק משכבר הימים להיות שלישו. התואר שליש משמש במקרא לציון דרגה צבאית גבוהה, ולעתים השליש משמש את המלך (מל"ב ז', ב) או את שר הצבא (כשם שהדבר בסיפורנו).
[14] תגובתו זו של אחאב הפונה לאליהו מעידה שדברי ה' לאליהו בפסוקים יז–יט אכן נאמרו בפי אליהו לאחאב, ועליהם הגיב אחאב באמרו: "הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי?" ראה בספרנו 'פרקי אליהו' עמ' 377 למטה ובהערה 8 שם.