מרד יהוא (מל"ב ט', א–י', ל) | 6 | 'וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ מָלַךְ יֵהוּא!' (המשך)המלכת יהוא בידי חבריו (המשך)

 

כל עצמו של המצג הזה (כולל ההשלמה שלו בפסוק טז) נראה מיותר: המסופר בו כבר נמסר לנו בסוף פרק ח', כחלק מ'הפסקה הקבועה' המוקדשת לאחזיהו מלך יהודה. הזהות בין שני הקטעים הללו ניכרת אף ברובד המילולי. הנה הנאמר שם:

 

                          ח', כח       וַיֵּלֶךְ (– אחזיהו) אֶת יוֹרָם בֶּן אַחְאָב לַמִּלְחָמָה

               עִם חֲזָהאֵל מֶלֶךְ אֲרָם בְּרָמֹת גִּלְעָד

              וַיַּכּוּ אֲרַמִּים אֶת יוֹרָם.

  כט        וַיָּשָׁב יוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל

מִן הַמַּכִּים אֲשֶׁר יַכֻּהוּ אֲרַמִּים בָּרָמָה

בְּהִלָּחֲמוֹ אֶת חֲזָהאֵל מֶלֶךְ אֲרָם

וַאֲחַזְיָהוּ בֶן יְהוֹרָם מֶלֶךְ יְהוּדָה

יָרַד לִרְאוֹת אֶת יוֹרָם בֶּן אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל

כִּי חֹלֶה הוּא.

 

באמת נראה שהמצג מהווה חלק אינטגרלי מסיפורנו, ואילו 'הפסקה הקבועה' העוסקת באחזיהו מלך יהודה שייכת למעשה העריכה של ספר מלכים (כמו כל הפסקאות הקבועות המוקדשות בספרנו לכל מלך ומלך), ונראה שהיא מאוחרת לסיפור מרד יהוא. הדמיון המילולי בין פסוקים כח–כט בסוף פרק ח' לפסוקי המצג בסיפורנו (כולל פסוק טז בפרקנו) מעלה על הדעת שהפסוקים אודות אחזיהו וירידתו ליזרעאל, והרקע לכך, נלקחו מסיפורנו והותאמו לפסקה על אחזיהו מלך יהודה. אמנם בכך נוצרה כפילות עבור הקורא את ספר מלכים ברצף, אך סיפורנו עצמו חייב לכלול את עובדות הרקע הדרושות להבנתו. צריך לשים לב גם לכך שאותם אירועים מתוארים משתי זויות ראייה שונות: פעם מזו של מלך יהודה (בפסקה הקבועה)[1], ופעם מזו של קורות ממלכת ישראל – בסיפורנו.

 

וכעת יש לשאול מדוע מופיע המצג במקום זה – באמצעה של סצנה, כשהוא חוצץ בין חלקה השני לחלקה השלישי. הרי עיקר מטרתו של המצג הוא להקדים את האירועים המתרחשים בדרך ליזרעאל בפסקה הבאה בסיפור ('בדרך ליזרעאל' פס' טז–כט), ולהסביר מדוע הלך יהוא ליזרעאל ומה עשה שם יורם. ואם כך, היה ראוי להביא את המצג לאחר סיום הסצנה שלנו, ולפני פתיחת הפסקה הבאה בפס' טז "וַיִּרְכַּב יֵהוּא וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה, כִּי יוֹרָם שֹׁכֵב שָׁמָּה, וַאֲחַזְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה יָרַד לִרְאוֹת אֶת יוֹרָם". פסוק זה נראה כמתבסס על המצג ואף כממשיכו: הוא מוסיף למצג פרט שלא הוזכר בו – ירידת אחזיהו ליזרעאל לראות את יורם.

 

אולם נראה שהמצג הוקדם למקומו הנוכחי, באמצע הסצנה העוסקת בהמלכת יהוא בידי חבריו, כדי להקדים את המקום הראשון בסיפורנו שבו מוזכרת העיר יזרעאל. איזכור זה מופיע בדברי יהוא לחבריו (טו): "...אַל יֵצֵא פָלִיט מִן הָעִיר לָלֶכֶת לְהַגִּיד בְּיִזְרְעֶאל." הקורא פסוק זה ללא המצג שקדם לו, תמה: מדוע מזכיר יהוא את העיר יזרעאל ולא את שומרון? ועל כך מקדים המצג תשובה: שם מתרפא המלך יורם מפציעתו.

 

אף ביחס למה שסופר לפני המצג, עונה המצג על קושי מטריד: כיצד העזו יהוא וחבריו 'להתקשר אל יורם' – לקשור קשר כנגד יורם, וכי לא חששו מפני המלך המצוי במחנה הלוחמים ברמות גלעד? תשובת המצג: יורם אמנם היה (בעבר, לפני 'ההווה הסיפורי' שבו אנו מצויים) שומר ברמות גלעד, אך הוא נפצע, ועל כן עזב את רמות גלעד וירד להתרפא ביזרעאל, עיר אבותיו.

 

לפני הגעתו של יהוא אל שערי יזרעאל במהלך הפסקה השנייה בסיפורנו, משלים הכתוב את המצג, בהוסיפו את המידע על ביקור אחזיהו ביזרעאל (פסוק טז), כהקדמה להריגת שני המלכים כאחד.

מה טיבה של המלחמה שהתרחשה ברמות גלעד ושבה נפצע יורם, האם צבא ישראל ישב בעיר רמות גלעד, וחזאל מלך ארם נלחם על כיבוש העיר מידי ישראל, או ההפך מכך?

 

מן הכתובים בסיפורנו קשה להכריע האם רמות גלעד הייתה מוחזקת בידי ישראל, וחזאל הטיל עליה מצור על מנת לכבשה, או שמא ההפך: בעיר ישבו הארמים, כפי שישבו בה בימי אחאב (אשר נכשל בנסיון כיבושה מידי בן הדד), ויורם בן אחאב בסיוע אחזיה מלך יהודה עלה עליה למלחמה, כשם שעשה אביו אחאב בסיועו של יהושפט (מל"א כ"ב).

 

רד"ק בפירושו לפסוק א בפרקנו (ד"ה 'ולך רמות גלעד') מעלה שיקולים לכאן ולכאן. האפשרות הראשונה שהוא מעלה היא כי רמות גלעד הייתה ביד הארמים, וישראל שהו במחנה שלפני העיר:

 

והלא רמות גלעד היתה ביד מלך ארם, ואחאב, שהלך לקחת אותה מידו, מת במלחמה ההיא (מל"א כ"ב, לה), ולא ראינו אחר כן שלקחה מלך ישראל מידו!?

 

ואם תאמר: במחנה היו ישראל לפני רמות גלעד, שהיו חושבים לקחתה, ומלך ארם היה בעיר, וישראל מחוץ. ושם הוכה מלך ישראל והלך לו להתרפא ביזרעאל, והניח מחנהו שם. ואמר אלישע לזה הנביא שילך שם, למחנה ישראל שהיה ברמות גלעד וימשח שם את יהוא...

 

ואכן, כאפשרות הזאת פירשנו אנו לאורך העיונים עד כה, אם כי כתבנו כך בהבלעה, בלא לדון בעצם הנושא. אך רד"ק, בהמשך דבריו דוחה אפשרות זו:

 

 

אם כן נאמר כי מלך ישראל לקחה מיד מלך ארם – או יהואחז או יהורם (– שני בני אחאב שמלכו אחר מותו), וחזאל בא אחר כן להילחם בה, והלך שם מלך ישראל עם מחנהו (– להגן על העיר).

אלא שגם על פירוש רד"ק יש להקשות:

 

לסיום דיוננו במצג, עלינו לדון בשאלה נוספת העולה ממנו: מלבד את העובדות הנחוצות להבנת המשך הסיפור – ישיבת יורם ביזרעאל ונסיבותיה, וביקור אחזיהו אותו – מבהיר המצג את בחירת העיתוי למרד יהוא: המלך אינו מצוי במחנה הצבא, דבר המאפשר את המלכת יהוא בידי חבריו ללא ידיעתו של המלך; ולעומת זאת הוא מחלים מפציעתו בעיר יזרעאל, ללא נוכחות צבאית משמעותית בעיר זו, דבר המאפשר כניסה חלקה לעיר והריגת כל השייכים לבית אחאב המצויים בה.[3]

 

ובכן, כיצד יש להעריך את בחירת יהוא בעיתוי הזה, מבחינת האחריות הלאומית ומבחינת ההגינות? האם ראוי לנצל את פציעתו של המלך במלחמה שנלחם למען עמו כדי למרוד במלך זה ולהרגו?[4] והאם ראוי לשר צבא ולחייליו לזנוח את המלחמה בטרם הסתיימה, ולעסוק בפוליטיקה פנימית, תוך הפקרת המערכה הצבאית והאפשרות לנצח בה?

 

ובכן ייאמרו הדברים במפורש: שאלת שינוי פניה של ממלכת ישראל והחלפת בית המלוכה העומד בראשה היא שאלה גורלית לעם ישראל הרבה יותר משאלת כיבושה של רמות גלעד. ולא רק יהוא חושב כך, אלא גם שרי החיל האחרים שותפים לדעתו, שיש להתחיל את המרד כאן – במחנה הצבא, ועכשיו – בעת המערכה על רמות גלעד, אף אם המחיר על כך יהא הפסד המערכה. המרד בבית אחאב אינו עיסוק קטן ב'פוליטיקה פנימית', אלא צומת היסטורי קריטי שמהווה הזדמנות לשינוי פניה של ממלכת ישראל.

 

העיתוי הנוכחי של המרד, כאשר יורם מצוי ברגע של חולשה ומתרפא ביזרעאל, לא רק שמגביר את הסיכוי של יהוא להרגו, ובכך להצליח במרד (וזהו שיקול כבד משקל), אלא גם כרוך בשיקול נוסף שקשה להפריז בחשיבותו: לבית אחאב ישנם תומכים בקרב העם ובקרב הצבא. המתנה של יהוא להזדמנות אחרת, ודחיית המרד לזמן שבו יורם כבר יתאושש ויחזור לשומרון עיר בירתו, הייתה מובילה בהכרח למלחמה ממשית בין תומכי יהוא לתומכי יורם: במקרה כזה, היה יורם מתבצר בשומרון, אשר בה מצוי "הָרֶכֶב וְהַסּוּסִים וְעִיר מִבְצָר וְהַנָּשֶׁק" (י',ב), ויהוא היה חייב לצור על שומרון ימים רבים. במלחמת האחים הזאת היו נופלים חללים רבים משני הצדדים.

 

יהוא חותר למרד שבו תימנע מלחמת אחים, וימותו רק אלו מבית אחאב שנגזר עליהם למות, ולא נוספים שייקלעו לשדה מערכה מיותר. העיתוי שנבחר על ידי יהוא וחבריו למרד הוא העיתוי המושלם למרד כזה. ויתור על העיתוי הזה בשם עקרונות של 'הגינות' ו'אחריות לאומית' הוא ויתור הרה אסון, שמחירו מלחמת אחים עקובה מדם.

 

 

אל מי פונה יהוא בדבריו הבאים בסיום הסצנה "אִם יֵשׁ נַפְשְׁכֶם..."? פנייתו היא אל חבריו שרי הצבא שהמליכו אותו זה עתה. יש לקרוא את דבריו של יהוא כהמשך ישיר לקריאת חבריו "מָלַךְ יֵהוּא!" – "וַיֹּאמֶר יֵהוּא אִם יֵשׁ נַפְשְׁכֶם..." – אם רצונכם שאהיה מלך[5], כפי שגיליתם רצון זה במעשה ההמלכה שעשיתם בזאת, "אַל יֵצֵא פָלִיט מִן הָעִיר...".

 

הרציפות הטבעית הזאת נקטעת על ידי שני חיוויים מפי המספר: חיווי אחד הוא ניסוח משמעות המעשה כקשר של יהוא כנגד יורם (- ראש פסוק יד), וחיווי שני הוא המצג (-המשך פסוק יד ומחציתו הראשונה של פסוק טו). ברם שני החיוויים הללו 'נתחבו' הנה, כפי שהסברנו, לצורך סצנה זו עצמה, ואל להם לטשטש את הרציפות הסיפורית בין חלקה השני של הסצנה לחלקה השלישי והאחרון.

 

יהוא מבקש-דורש מחבריו שרי החיל לקיים 'עוצר יציאות' מן המחנה (כפי שהדבר קרוי בשפה הצבאית במקומנו). זאת כדי לשמור על גורם ההפתעה ביזרעאל, כך שיורם ואנשיו לא יוכלו להכין עצמם למלחמה (שתחייב הטלת מצור על יזרעאל) או לחילופין, שלא יוכלו לברוח לשומרון ולהתבצר בה. ההפתעה הגמורה, כאמור בסעיף הקודם, לא רק שתאפשר למרד להתנהל בקלות, אלא תמנע מלחמת אחים ושפיכות דמים מיותרת.

 

סיום הפסקה הראשונה בסיפורנו בשמה של העיר יזרעאל, רומז לכך שהמשך הסיפור יהא בתנועה לכיוונה של עיר זו ולאחר מכן בפעולה בתוכה.

 

---