מרד יהוא (מל"ב ט', א–י', ל)

  • הרב אלחנן סמט
יב. נאום המלך (י', ח–יא) (המשך)
 
י', ח     וַיָּבֹא הַמַּלְאָךְ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר:
           הֵבִיאוּ רָאשֵׁי בְנֵי הַמֶּלֶךְ
           וַיֹּאמֶר: שִׂימוּ אֹתָם שְׁנֵי צִבֻּרִים פֶּתַח הַשַּׁעַר עַד הַבֹּקֶר.
ט        וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד וַיֹּאמֶר אֶל כָּל הָעָם:
           צַדִּקִים אַתֶּם
           הִנֵּה אֲנִי קָשַׁרְתִּי עַל אֲדֹנִי וָאֶהְרְגֵהוּ
           וּמִי הִכָּה אֶת כָּל אֵלֶּה.
י         דְּעוּ אֵפוֹא
          כִּי לֹא יִפֹּל מִדְּבַר ה' אַרְצָה
           אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עַל בֵּית אַחְאָב
           וַה' עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ.
יא       וַיַּךְ יֵהוּא אֵת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְבֵית אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל
           וְכָל גְּדֹלָיו וּמְיֻדָּעָיו וְכֹהֲנָיו עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר  לוֹ שָׂרִיד.
 

4. אירוניה בנאומו של יהוא

 
הדרך הפשוטה לבאר את דברי יהוא בנאומו לאנשי יזרעאל היא להניח, גם בפעם הזאת, שיהוא אמר דבריו באירוניה או בסרקזם. כבר נוכחנו בנטייתו של האיש להשתמש בסגנון דיבור כזה או מעין זה.[1]
 
שומעי נאומו של יהוא – אנשי העיר יזרעאל – ודאי יכלו לעמוד על כוונתו האירונית מטון דיבורו המביע לגלוג, ובכך ידעו לפרש את כוונת דבריו בפסוק ט ההפך ממילותיו. אנו, קוראי הסיפור, שהמנגינה המלווה את מילותיו של יהוא אינה מגיעה לאוזנינו, נשתמש בתוכן דבריו ובהקשר שבו נאמרו, כדי לברר מה הייתה מנגינת דבריו.
 
בפקודתו להציג את ראשי בני אחאב בפתח שער הארמון, גרם יהוא לאנשי יזרעאל תומכי בית המלוכה להתכנס אל מול מחזה הזוועה. יש לשער כי לנוכח המחזה צקצקו אנשי יזרעאל בלשונם והתלחשו בינם לבין עצמם: 'לאיזו שפלות מוסרית הגיע הרוצח האכזר הזה, העבד המורד באדוניו, המציג בראש חוצותינו את ראשי צעירי בית המלוכה שאותם רצח בשומרון'.
 
לדידם של אנשי יזרעאל נחלק העולם (הלוקאלי) באופן דיכוטומי בין נאמני הממלכה 'הטובים' והמוסריים, המביעים שאט נפש מן הרציחות הנגלות לעיניהם, ובין יהוא 'האיש הרע', האכזר, העבד המורד באדוניו והאחראי על מחזה הזוועה הנגלה לעיניהם.
 
יהוא מעוניין להתמודד עם טענותיהם של אנשי העיר נגדו ולענות עליהן. לשם כך גרם לכינוסם של אנשי העיר והציף בקרבם את רגשות ההסתייגות המוסרית ממעשיו.
 
עתה, כדי להתמודד עם רגשותיהם ועם הלך רוחם של אנשי העיר, נותן יהוא מבע מילולי לטענתם (שנאמרה בלב או בהתלחשותם איש עם רעהו), אך כיוון שאינו מסכים עמה כלל והוא בא לחלוק עליה, הוא מטעים את דבריו הללו בטון סרקסטי, כדי שהסתייגותו מן הדברים ולעגו להם יהיו ברורים:
 
                צַדִּקִים אַתֶּם!
                הִנֵּה אֲנִי קָשַׁרְתִּי עַל אֲדֹנִי וָאֶהְרְגֵהוּ....
 
ובכן הנה דברי יהוא כשהם מתפרשים ומורחבים במקצת:
 
"צַדִּקִים אַתֶּם" – אתם קרובי בית המלוכה, אנשי עירו של אחאב, הנדהמים ממעשי הזוועה שלי – אתם הזכאים הרוחצים בניקיון כפיכם, ואילו אני – "הִנֵּה אֲנִי קָשַׁרְתִּי עַל אֲדֹנִי וָאֶהְרְגֵהוּ" – ואם כן אני הוא הרשע, העבד המתפרץ מפני אדוניו והורגו, ולא זאת בלבד – "וּמִי הִכָּה אֶת כָּל אֵלֶּה" – אם לא אני? הרי בפקודתי הם נרצחו, ובפקודתי ניתנו ראשיהם לראווה בפתח שער הארמון.[2]
 
אולם כוונתו האמיתית של יהוא בדבריו, על פי הנחת הטון הסרקסטי, הפוכה מן הנאמר בהם: אתם המקורבים לבית המלוכה אינכם צדיקים, ואני הקושר הורג אדוניו ושבעים בניו איני הרשע.
 
את ההיפוך המתחייב מן הטון הלגלגני מנמק יהוא בחלקו השני של הנאום – בפסוק י הפותח במילים "דְּעוּ אֵפוֹא", שמשמעותן היא 'דעו אפוא כי אין הדבר כפי שאתם סבורים': חלוקת התפקידים הזאת ביני לביניכם הפוכה, שכן אני שלוחו של ה' אשר נצטוויתי לבצע את דברו: "כִּי לֹא יִפֹּל מִדְּבַר ה' אַרְצָה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עַל בֵּית אַחְאָב וַה' עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ".
 
ובכן, אני הוא 'הצדיק' המקיים את דבר ה' ביד נביאו, ואילו אתם המסתייגים ממעשיי – אתם מתנגדים לדבר ה' וכופרים בהכרח התקיימותו.[3]
 
אפשר לשער כי כבר בפתיחת נאומו של יהוא, עת פנה אל אנשי יזרעאל במילים "צַדִּקִים אַתֶּם", כבר הבינו את הסרקזם שבדבריו, ולא רק בגלל טון דיבורו. יזרעאל הרי הייתה נתונה בצלו של הפשע הגדול, רצח נבות, אשר אירע חצי שנות דור קודם לכן. רצח זה הכתים לא רק את בית אחאב (ט', כה-כו), אלא את העיר כולה. המשפט המבוים נערך בעיר בחסות זקניה וחוריה אשר שיתפו פעולה עם איזבל: הם קראו צום בעיר, והושיבו את נבות בראש העם; הם שכרו שני עדי שקר, בית הדין שפט את נבות למוות, והעם סקל את נבות והמיתו. קשה להעריך כמה מאנשי העיר היו בסוד העניין, אך הרושם הוא שלא רק זקני העיר והעדים, אלא גם השופטים ואפשר שגם הסוקלים ידעו שזהו משפט שקר. בעת שיהוא נכנס לעיר, רבים מן השותפים לאותו פשע עודם חיים בה, ואת קריאתו "צַדִּקִים אַתֶּם" לאנשי העיר המעניקה חסות לבית המלוכה המושחת האחראי על רצח נבות, בוודאי לא קיבלו כמשמעה.
 

5. הכאת הנשארים לבית אחאב ביזרעאל

 
נראה כי מטרת נאומו של יהוא בפני אנשי יזרעאל לא הייתה עיונית בלבד, להצדיק את מעשיו שעשה עד עתה כנגד יורם וכנגד בני אחאב בשומרון. מטרתו הייתה מעשית יותר – להכשיר את הקרקע להמשך מעשיו בעיר יזרעאל:
 
           יא           וַיַּךְ יֵהוּא אֵת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְבֵית אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל
                           וְכָל גְּדֹלָיו וּמְיֻדָּעָיו וְכֹהֲנָיו עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר  לוֹ שָׂרִיד.[4]
כאן מקיים יהוא את השלב השני בציווי שנאמר לו ברמות גלעד:
           ט', ז–ח   וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ...
                           וְאָבַד כָּל בֵּית אַחְאָב
 
מעשיו של יהוא עד עתה היו אך השלב הראשון: הוא הרג את יורם בן אחאב ואת איזבל אמו, וכן את הצאצאים הישירים של אחאב – שבעים בניו (– נכדיו) בשומרון. ועתה, הורג יהוא את הקרובים הרחוקים יותר השייכים לבית אחאב. תחילה את אלו שבעיר יזרעאל, עיר המוצא של בית אחאב, המשמשת בירה שנייה לבית המלוכה. אחר כך, כשיבוא לשומרון, ישלים שלב זה בהכרתת שארית בית אחאב בשומרון:
 
           יז             וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן וַיַּךְ אֶת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְאַחְאָב בְּשֹׁמְרוֹן עַד הִשְׁמִידוֹ
כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּהוּ.
 
ובכן, מטרת יהוא בנאומו הייתה למנוע כל התנגדות אפשרית מצד אנשי העיר להמשך פעולתו בה לשם השמדת שארית בית אחאב. ואולי השיג אף יותר מכך – הבנה של אנשי העיר כי מעשיו נעשים במצוות ה' בפי נביאו.
 
יהוא אינו הקושר הראשון שבבואו לתפוס את המלוכה משמיד את בית המלוכה הקודם. כך היה מנהגם של תופסי מלוכה לפניו ואחריו, הן בישראל והן באומות העולם.[5] נוהג זה נועד להגן על השלטון החדש מפני מערער, בן משפחת המלוכה שסולקה, שיקום ויטען כי הוא היורש החוקי של המלוכה, וינסה להשיבה אליו, ואף יזכה בתמיכת הנאמנים בעם לאותו בית מלוכה שהורד. לפיכך דאגו הקושרים שלא ייוותר איש שיוכל לנשלם ממלכותם. ברם אותם קושרים לא התגאו במעשיהם, ויש מהם שאף ניסו להצניע את פעולתם האכזרית בהשמדת בית המלוכה הקודם.
 
לא כן יהוא: יהוא אינו מתבייש במעשיו, והוא אף מבליטם ומצדיקם, כשם שראינו בעיון זה ובעיון י על הריגת איזבל. הסבר הדבר הוא בכך שיהוא הוא הקושר היחיד שנשלח בידי נביא לבצע את מרידתו בבית המלוכה השולט, והיחיד שנצטווה על ידי הנביא להשמיד את בית המלוכה שכנגדו הוא מורד, כעונש על חטאיו החמורים.[6]
 
יהוא חדור כולו בהכרה שהוא שליח הנבואה לקיים את דבר ה' הצודק על בית אחאב, ושבמעשיו הוא פועל לטובת ה' וישראל עמו. והנבואה – אינה ביישנית ואיננה פחדנית,[7] ועל כן גם קיומה, שומה עליו שיהא גלוי ולא במחשכים, והמקיים את דבר ה' בפי נביאו – אינו צריך להתבייש במעשיו:
 
           ישעיהו מ"ה, יט   לא בַסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי בִּמְקוֹם אֶרֶץ חֹשֶׁךְ...
                                           אֲנִי ה' דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים.

6. נספח: אופיו של סיפורנו כאופיו של גיבורו יהוא

 
בשלושת העיונים האחרונים נוכחנו כי מעשים ודיבורים שונים של דמויות בסיפור מרד יהוא מתבארים כראוי, רק אם נניח שנאמרו באירוניה או בסרקזם, וכוונת הדוברים הפוכה מן המשמעות המילולית של דבריהם:
 
  • בעיון י ביארנו את התייפותה של איזבל ואת דיבורה ליהוא "הֲשָׁלוֹם זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו?!" כלעג אירוני ליהוא
  • בעיון יא פירשנו את הספרים הראשונים של יהוא לשרים ולאומנים של בני אחאב בשומרון "וְהִלָּחֲמוּ עַל בֵּית אֲדֹנֵיכֶם".ככתובים באירוניה.
  • בעיון הנוכחי פירשנו את מעשיו של יהוא ביזרעאל ואת נאומו לפני עמה של העיר יזרעאל כנאום אירוני.
 
שלושת העיונים הללו עוסקים בשלוש פסקאות עוקבות בסיפור. ובכן, מה פשר השימוש המרובה והרצוף באירוניה בסיפורנו?
 
הומור ואירוניה מאפיינים את סיפורנו כמעט מראשיתו. טעמו של דבר זה הוא בכך שסיפור מרד יהוא טבוע בחותם אישיותו של שר הצבא המורד עצמו, שעליו העיד הצופה ליורם "כִּי בְשִׁגָּעוֹן יִנְהָג".
 
יהוא מתגלה בסיפורנו, לא רק כאיש צבא קשוח ונחרץ, אלא גם כטקטיקן ערמומי המשתמש בלוחמה פסיכולוגית כדי להערים על מתנגדיו, וגם כנאמנם של נביאי ישראל הפועל בקנאות לקיום דבר ה'. זהו צירוף נדיר של תכונות, המְשווה לסיפורנו אופי מורכב ומיוחד שקשה למצאו בסיפורים אחרים במקרא. כמו ברכבת הרים, נע הקורא מתיאור הומוריסטי של מעשיו של יהוא, לנאום שלו המלא בפאתוס מוסרי ודתי, וחוזר חלילה.
 
נציין כאן מקומות נוספים בסיפורנו, בהתנהגותו של יהוא או בעצם העלילה, שבהם ניתן למצוא קווים של הומור:
  • דו-השיח בין יהוא לחבריו לאחר מנוסת הנער הנביא והמלכתו על ידם היא סיטואציה קומית (ט', יא–יג).
  • ניסיונו הכושל של יורם לברר את מגמת בואם של יהוא ואנשיו ליזרעאל, והדיווחים שמדווח לו הצופה על היעלמות השליחים שוב ושוב אף הם נושאים אופי קומי (שם יז–כג).
  • הריגתה של איזבל בידי יהוא נעשתה בהומור מקברי (שם לב–לה)
  • הריגת 'אחי אחזיה' הנקרים בדרכם של יהוא ואנשיו אף היא נושאת אופי של הומור מקברי (י' יב–יד)
  • אף הריגת עובדי הבעל בשומרון נושאת אופי דומה (שם יח–כח)
 
וכאמור, בין הקטעים הללו המתאפיינים בהומור מסוגים שונים ניתן למצוא דיבורים של יהוא המתאפיינים בתודעת שליחות דתית עמוקה שלו:
 
  • תשובתו לשאלת יורם "השלום יהוא" (ט', כב)
  • דבריו אל בדקר שלישו (שם כה–כו)
  • דבריו על התקיימות הנבואה על איזבל (שם לו–לז)
  • הסיפא של נאומו לפני אנשי יזרעאל (י', י)
  • דבריו ליהונדב בן רכב (שם טז)
 
מיוחד הוא נאומו של יהוא, אשר נידון בעיון הנוכחי, שראשיתו באירוניה מושחזת של יהוא, והמשכו – תוך כדי דיבור – בסגנון נבואי מלא פאתוס דתי.
 
 
 

[1] בנספח שיבוא בסיומו של עיון זה נעמוד על השימוש הרווח של דוברים בסיפורנו באירוניה או בסרקזם, ונעמוד על טעמה של תופעה זו.
[2] על פי פירושנו "וּמִי הִכָּה אֶת כָּל אֵלֶּה" היא שאלה רטורית שתשובתה הברורה מאליה היא: 'אני הכיתי אותם!' פירוש זה הפוך לפירושים האחרים הרואים בשאלה זו ניסיון התנערות של יהוא מאחריות להכאתם של בני אחאב ותשובתה הפוכה: 'לא אני!'.
[3] פירושנו קרוב מבחינה עניינית לפירוש רש"י, אך נבדל ממנו בכמה דברים. הנה דברי רש"י כפי שנדפסו במקראות גדולות רגילות (לא במהדורת הכתר):
"צַדִּקִים אַתֶּם" – כולכם בעיניכם צדיקים, ומחזיקים אותי בחזקת רשע על שהרגתי את המלך. ועתה ראו: "הִנֵּה אֲנִי קָשַׁרְתִּי עַל אֲדֹנִי וָאֶהְרְגֵהוּ" – את כל אלה מי הכה? אני לא הרגתים. אך מאלה תדעו אפוא כי גזרת המלך היא עליהם, וההורגם – צדיק הוא, ומקיים את מצוות המקום.
רש"י מוסיף על מילותיו של יהוא בכל אחד משני המשפטים הראשונים בפסוק ט: "צַדִּיקִים אַתֶּם – בעיניכם; ומחזיקים אותי בחזקת רשע על שהרגתי את המלך". בכך הפך רש"י את דברי יהוא לציטוט נאמן של סברת אנשי יזרעאל, וחסך מעצמו את הצורך לפרש את הדברים כנאמרים בסרקזם ובמשמעות הפוכה מן המילים הכתובות. (דרך זו תואמת את דרכו של רש"י להימנע מפרשנות על דרך האירוניה גם במקומות אחרים במקרא).
לפי דרך זו  מציג יהוא בתחילה את סברתם של אנשי יזרעאל, ורק אחר כך מתווכח עם סברה זו ושולל אותה. אולם לפי פירושנו אין צורך להוסיף מילות השלמה לדברי יהוא. יהוא אומר את הדברים כדברי עצמו, והטון הסרקסטי שולל את הדברים והופכם על פיהם, ואם כן הוויכוח עם אנשי יזרעאל מונח כבר בראשית הדברים.
פירושו של רש"י למשפט השלישי בדברי יהוא "וּמִי הִכָּה אֶת כָּל אֵלֶּה" דומה לזה של רד"ק, והפוך ממה שפירשנו אנו. ומה שהקשינו על רד"ק ביחס לפירושו מילים אלו, קשה גם על רש"י.
המסקנה המנוסחת בדברי רש"י כפרפרזה לפסוק י זהה לפירושנו ולא למה שפירש רד"ק.: "תדעו אפוא כי...ההורגם – צדיק הוא, ומקיים את מצוות המקום".
[4] הפירוט הבא בצלע השנייה של הפסוק –  "גְּדֹלָיו וּמְיֻדָּעָיו וְכֹהֲנָיו" – מכוון לבני משפחתו של אחאב, ולא לבעלי תפקידם במנגנון השלטוני של בית אחאב שאינם מבני המשפחה. דבר זה מוכח מן הסיפא של הפסוק "עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר  לוֹ (– לבית אחאב) שָׂרִיד". 'מיודע' במשמעות קרוב משפחה מופיע ברות ב', א: "וּלְנָעֳמִי מוֹדַע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ". 'כהן' במשמעות בן משפחת המלוכה המשרת בתפקיד חשוב מופיע בשמ"ב ח', יח: "וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ".
[5] בעיון ה3 'נוסחת הכרתה של בית מלוכה בספרנו ומשמעותה', הזכרנו קושרים נוספים שהשמידו את בית המלוכה שקדם להם.
[6] בעיון הנזכר בהערה הקודמת הראינו שיהוא הוא היחיד שנצטווה באופן מפורש על השמדת בית המלוכה שאותו הוא יורש.
[7] כמובן שישנן נסיבות שבהן הנבואה נאמרת לנמענה בסתר, כדי לא לסכן את חיי הנביא, את חיי נמענו או את אפשרות הקיום של הנבואה עצמה. כך היה במשיחתו של דוד בידי שמואל (שמ"א ט"ז), וכך במשיחת יהוא עצמו בראש סיפורנו. אולם אין במקרים אלו לסתור את דברינו למעלה.