מרד יהוא (מל"ב ט', א–י', ל) | 13 | הריגת ארבעים ושניים אחי אחזיה (המשך)

 

 

י', יב        וַיָּקָם וַיָּבֹא וַיֵּלֶךְ שֹׁמְרוֹן 
              הוּא בֵּית עֵקֶד הָרֹעִים בַּדָּרֶךְ.
יג            וְיֵהוּא מָצָא אֶת אֲחֵי אֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה 
              וַיֹּאמֶר: מִי אַתֶּם? 
              וַיֹּאמְרוּ: אֲחֵי אֲחַזְיָהוּ אֲנַחְנוּ 
              וַנֵּרֶד לִשְׁלוֹם בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּבְנֵי הַגְּבִירָה.
יד            וַיֹּאמֶר: תִּפְשׂוּם חַיִּים!
              וַיִּתְפְּשׂוּם חַיִּים 
              וַיִּשְׁחָטוּם אֶל בּוֹר בֵּית עֵקֶד אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אִישׁ 
              וְלֹא  הִשְׁאִיר אִישׁ מֵהֶם.

 

 

כדי לסיים את המרד בהצלחה ולהשתלט על ממלכת ישראל בלא התנגדות, זקוק יהוא לפעולה קצרה שתימשך ימים ספורים, שבהם יוכל לפעול באופן ממוקד, במהירות ובנחרצות תוך שהוא מפתיע את כל מתנגדיו.

 

האיום החמור מכל נשקף ליהוא מצד ממלכת יהודה. כמדינה בעלת צבא, בכוחה של ממלכת יהודה להתארגן ולחבור לתומכי בית אחאב בממלכת ישראל, להתערב במהלך המרד ולהפריע ליהוא ולאנשיו להשתלט על ממלכת ישראל. על כן חושש יהוא שבשורת המרד תגיע לממלכת יהודה בטרם סיים את מלאכתו.

 

יהוא זקוק אם כן לימים ספורים של 'ערפל קרב', כדי שמעשיו לא יוודעו בירושלים. ועד שתגיע סוף סוף הידיעה לירושלים, יהוא כבר יסיים את מהלכיו, וישלים את השתלטותו על ממלכת ישראל.  

 

והנה פוגש יהוא את ארבעים ושניים אחי אחזיהו הבאים מירושלים, ואינם יודעים דבר על המתרחש בישראל.[1] הבה נניח שיהוא ישאירם בחיים: אם יאמר להם כי אין טעם בירידתם ליזרעאל, שהרי בני המלך והמלך עצמו נהרגו בידו במסגרת מרד המתרחש בשעות אלו – ישובו לירושלים ויפיצו את דבר המרד. אף אם לא יאמר להם דבר, ויתן להם להמשיך ליזרעאל הקרובה ולהיווכח בעצמם במה שאירע – ימהרו לשוב לירושלים ולספר בה על ההתרחשויות הדרמטיות. מכך חושש יהוא.

 

כדי למנוע את פרסום דבר המרד בירושלים למשך ימים ספורים נוספים, עד להצלחת יהוא למלוך על ישראל, עליו 'לחסל' את ארבעים ושניים אחי אחזיהו הללו ולהעלים אותם מן העין.[2] כך בירושלים יהיו בטוחים שהללו מקיימים מצוות ביקור חולים בעיר יזרעאל ועוסקים בחיזוק קשרי המשפחה.[3]

 

וזה אכן הדבר שמבטיח יהוא בפקודתו:

 

לו היו אנשיו של יהוא מתנפלים על אחי אחזיה להורגם בשדה הפתוח, היו הללו מתנגדים, ובמהומת המלחמה המתפתחת קשה היה למנוע בריחתו של פליט אחד או יותר לירושלים. לעומת זאת, תפיסתם חיים מנעה מהם להתנגד, שהרי אחי אחזיה לא ידעו כי מטרת תפיסתם הייתה להורגם כאחד. וכאשר נתפסו כולם כאחד, ופורקו מכלי נשקם, הריגתם הייתה מעשה 'שחיטה' שממנו איש לא היה יכול להימלט.

 

אם צודקת השערתנו בדבר המניע של יהוא, יש לכך השלכה על שיפוטו הערכי של מעשהו: אין זה מעשה רציחה לשמו, אלא פעולה צבאית נחוצה, על כל פנים בתודעתו של יהוא, שאמורה לאפשר לו להשלים את תכנית המרד שלו, בלא להסתכן במלחמה רבת חללים עם צבא יהודה.[4]

 

בנספח הבא מיד בהמשך נביא חיזוק לדרך שבה ביארנו את מעשהו של יהוא ואת מניעיו.

 

 

בנספח זה נעסוק בסצנה מתוך סיפור רצח גדליה (המשתרע על פני פרקים מ'–מ"ב בספר ירמיהו), שבה מתואר כיצד רצח ישמעאל את הבאים משכם, משילה ומשומרון (ירמיהו מ"א, ד–י). נשווה סצנה זו לסצנת הריגת אחי אחזיה ונעמוד על נקודות דמיון ושוני בין שתיהן. מכך נסיק מסקנה ביחס לנידון בעיוננו.

לאחר שהחריבו הבבלים את ירושלים והגלו רבים מתושבי יהודה, הפקיד מלך בבל את גדליהו בן אחיקם על השארית שנותרה בארץ, והלה קבע את ישיבתו בעיר מִצפָּה שבבנימין. בארץ נותרו קבוצות קטנות של חיילים אשר הונהגו על ידי מפקדים המכונים 'שרי חיילים', והללו נתקבצו תחת חסותו של גדליהו במצפה, יחד עם תושבי יהודה שנותרו בארץ ואלו ששבו אליה מן המדינות השכנות.

אחד משרי החיילים הללו היה ישמעאל בן נתניה, שבהשפעת בעליס מלך בני עמון תכנן להתנקש בחיי גדליה. אף שגדליהו הוזהר על כך, הוא העדיף שלא להאמין לאזהרות אלו.

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי", כנראה בראשון לחודש זה, בראש השנה, סעדו ישמעאל ועשרת אנשיו על שולחנו של גדליה במצפה. בהזדמנות זו קמו ישמעאל ואנשיו והרגו את גדליה ואת כל הנוכחים האחרים שהיו במקום, לרבות החיילים הבבליים המעטים שהופקדו על שמירת גדליהו.

הדברים הללו מתוארים בפרקים מ'–מ"א בספר ירמיהו, ואנו נצטרף לתיאור הבא שם החל בפסוק ד שבפרק מ"א:

 

ד              וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְהָמִית אֶת גְּדַלְיָהוּ וְאִישׁ לֹא יָדָע.
ה             וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ
               מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים
               וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה'.
ו              וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לִקְרָאתָם מִן הַמִּצְפָּה, הֹלֵךְ הָלֹךְ וּבֹכֶה
               וַיְהִי כִּפְגֹשׁ אֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם:
               בֹּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם!
ז              וַיְהִי כְּבוֹאָם אֶל תּוֹךְ הָעִיר וַיִּשְׁחָטֵם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה אֶל תּוֹךְ הַבּוֹר
               הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ.
ח             וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נִמְצְאוּ בָם וַיֹּאמְרוּ אֶל יִשְׁמָעֵאל:
               אַל תְּמִתֵנוּ כִּי יֶשׁ לָנוּ מַטְמֹנִים בַּשָּׂדֶה
               חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ
               וַיֶּחְדַּל וְלֹא הֱמִיתָם בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם.
ט             וְהַבּוֹר אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כָּל פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד גְּדַלְיָהוּ[1]
               הוּא אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אָסָא מִפְּנֵי בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל
               אֹתוֹ מִלֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָהוּ חֲלָלִים.
י              וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל אֶת כָּל שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר בַּמִּצְפָּה
               אֶת בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֶת כָּל הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בַּמִּצְפָּה
               אֲשֶׁר הִפְקִיד נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם
               וַיִּשְׁבֵּם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה, וַיֵּלֶךְ לַעֲבֹר אֶל בְּנֵי עַמּוֹן.
יא            וַיִּשְׁמַע יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ
               אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה.
יב            וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים[2] וַיֵּלְכוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה...
                ...
טו           וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה נִמְלַט בִּשְׁמֹנָה אֲנָשִׁים מִפְּנֵי יוֹחָנָן
              וַיֵּלֶךְ אֶל בְּנֵי עַמּוֹן.

 

 

בסצנה זו מתואר כיצד פגש ישמעאל בן נתניה שמונים עולי רגל שהיו בדרכם אל בית ה' החרב בירושלים. אנשים אלה עברו דרך המצפה המשמשת עתה כ'בירת' שארית הפליטה. כוונתם הייתה כראה לבקר את גדליה בדרכם. ישמעאל הבין זאת, ועל כן הזמינם במרמה להיכנס לתוך העיר, תוך שהוא אומר להם: "בֹּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ". עם כניסתם לעיר שחט אותם ישמעאל והשליך פגריהם לבור, אך החיה מהם עשרה בעלי ממון. לאחר מכן לקח בשבי את כל תושבי המצפה שנותרו חיים לאחר רצח גדליהו ואנשיו, ואז החל להימלט לעמון, בטרם ישיגוהו יוחנן בן קרח וחבריו נאמניו של גדליהו.

 

 ישנם כמה קווי דמיון בין סצנה זו לבין סצנת הריגת אחי אחזיהו הנידונה בעיוננו, וכמובן ישנם גם הבדלים מסוגים שונים בין שתי הסצנות. נפתח בקווי הדמיון:

עתה נציין את ההבדלים שבתוך קווי הדמיון הללו:

ההבדלים בין הסיפורים, ובייחוד הראשון שבהם, מרחיקים אותם זה מזה מבחינת הנושא ומבחינת המגמה של כל סיפור. ובכל זאת, סיטואציה דומה מופיעה בשניהם, ועלינו לברר האם ניתן ללמוד דבר מה מן הדמיון הזה.

בדומה לסיפור מרד יהוא, אף בסיפור רצח גדליה נשאלת השאלה, מה היו מניעיו של ישמעאל בן נתניה ברציחתם של עשרות עולי רגל תמימים, שאינם קשורים בפרשת רציחתו של גדליה ובמניעים לרצח זה.

אין לומר שישמעאל חשש מההתקוממות של עולי הרגל כנגדו.[8] הרי את תושבי המצפה, שוודאי היו נאמניו המובהקים של גדליהו, אותם לא הרג ישמעאל, אלא לקח בשבי (פסוק י'), ומדוע יחשוש מהתקוממות של אנשים הבאים ממרחק ואינם מאנשיו של גדליהו?

 

אין לומר על ישמעאל שהדבר נעשה מתוך רצחנות ותאוות שפיכות דמים. הלה לא היה 'רוצח מקצועי': הוא היה "מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ", ואף את רציחת גדליה ואנשיו עשה מתוך מניעים הנרמזים בכתוב[9].

 

ובכן, מה ראה להרוג שבעים עולי רגל שאין בינו לבינם דבר?

 

התשובה לכך נרמזת בפסוק הפותח את הסצנה:

 

ד              וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְהָמִית אֶת גְּדַלְיָהוּ וְאִישׁ לֹא יָדָע.

ה             וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ...

 

ישמעאל תכנן לרצוח את גדליה בראש השנה, ביום חג שבו אין מתקיימת תנועה, ואין במצפה נכנסים ויוצאים. חשיבות הדבר מבחינתו היא בכך ש"אִישׁ לֹא יָדָע" מחוץ למצפה את מה שאירע בה ביום ראש השנה, וכך יוכל ישמעאל לצאת למחרת מן המצפה לארץ בני עמון בלא שיחשדו בו ביישובים הסמוכים למצפה כי הוא רוצח נמלט, ובלא שיעצרוהו בדרכו או ירדפו אחריו. לפי תכניתו של ישמעאל, כאשר ייוודע דבר הרצח, כבר ירחק מהישג ידם של אלה שירצו לרדוף אחריו.

 

לצורך קיום תכניתו זאת, לקח ישמעאל בשבי את תושבי המצפה (אלה שלא נרצחו בסעודת החג) ונטלם עמו בדרכו לבני עמון (פסוק י). מטרת המעשה היתה למנוע מהם להפיץ בסביבת העיר מצפה את שמועת הרצח, דבר שעלול לשבש את בריחתו השקטה לבני עמון.

 

אך הנה, טרם צאתו מן המצפה, "בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְהָמִית (– להמתתו) אֶת גְּדַלְיָהוּ וְאִישׁ לֹא יָדָע", מתקרבים למצפה שמונים עולי רגל אבלים. הללו עומדים להיכנס לעיר ולגלות את סוד רציחתו של גדליה. בצאתם יפיצו את הדבר מהרה בסביבה הקרובה, ובכך יסכנו את ישמעאל וישבשו את תכניתו לצאת מהמצפה בעת ש"אִישׁ לֹא יָדָע" על מה שנעשה בה ביום החג.

 

לפיכך מחליט ישמעאל לחסלם ובכך להבטיח שהסוד לא ייוודע מיידית. את זאת אינו יכול לעשות בהתנפלות פתע עליהם מחוץ לעיר, שהרי לרשותו עומדים עשרה חיילים בלבד, וברור שחלק מן הבאים יברחו על נפשם ויפרסמו את מעשיו של ישמעאל בסביבות מצפה. על כן, מכניסם ישמעאל לעיר בדרכי מרמה, ושם הוא שוחט אותם תוך שהוא מוודא שאיש אינו בורח מן העיר שסגרה עליהם את שעריה. את גופותיהם הוא משליך לאותו הבור שאליו השליך קודם לכן את גופות גדליהו ואנשיו. כך סבור ישמעאל שהבטיח את השעות הנחוצות לבריחתו השקטה.

 

אלא שתכניתו לא הצליחה כפי שחשב: כבר בהגיעו אל בריכת גבעון, המצויה קילומטרים ספורים מן המצפה, פגש את יוחנן, נאמנו של גדליהו, ואת שרי החיילים עם אנשיהם. הללו שמעו "אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׁמָעֵאל" "וַיֵּלְכוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׁמָעֵאל".

 

מניין הגיעה אליהם השמועה במהירות כה רבה? נראה שהתשובה על כך היא, שאחד מעשרת הניצולים שהותיר ישמעאל בחיים (פסוק ח), או אולי אחד מתושבי המצפה שלא נהרגו בידי ישמעאל, הצליח להסתנן אל מחוץ למצפה ולספר על מעשיו של ישמעאל בסביבה הקרובה.

 

בסופו של דבר הצליח ישמעאל בכל זאת להימלט בעור שיניו עם שמונה מאנשיו אל בני עמון, בלא לנהל קרב עם שרי החיילים שכוחם היה רב משלו.

 

ניתוח הסיטואציה בסיפור רצח גדליה הביאנו למסקנה, כי מניעים דומים עומדים מאחורי מעשים דומים. יהוא וישמעאל פעלו בדרכים דומות בתגובה למצבים דומים: שניהם רצו למנוע את פרסום המעשים שעשו איש איש במקומו, ולשם כך הרגו אנשים שהיו יכולים להפיץ את השמועות על מעשיהם. לולי נהגו כן היה סודם מתגלה, והייתה נשקפת סכנה להמשך דרכם ולחייהם: 'סודו' של יהוא היה עלול להגיע מהרה לירושלים עם ארבעים ושניים אחי אחזיה, והדבר היה עלול לסכן את הצלחת המרד של יהוא בישראל; סודו של ישמעאל היה עלול להגיע ליישובים הסמוכים למצפה באמצעות שמונים עולי הרגל, והדבר היה מסכן את יכולתו להימלט לבני עמון (כפי שאכן אירע בשל ביצוע לקוי של תכניתו).

 

על פי דרכנו למדנו, כי השערתנו בדבר המניעים של יהוא להריגתם של ארבעים ושניים אחי אחזיהו, זוכה לחיזוק מסיפור רחוק כל כך, הדומה בנסיבותיו לסיפור שאנו עוסקים בו.