מרד יהוא (מל"ב ט', א–י', ל)

  • הרב אלחנן סמט

יד. המפגש בין יהוא ליהונדב בן רכב (י', טו–יז;כג)

י', טו וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב לִקְרָאתוֹ וַיְבָרְכֵהוּ 
                   וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הֲיֵשׁ אֶת לְבָבְךָ יָשָׁר, כַּאֲשֶׁר לְבָבִי עִם לְבָבֶךָ? 
                   וַיֹּאמֶר יְהוֹנָדָב: יֵשׁ וָיֵשׁ! 
                   תְּנָה אֶת יָדֶךָ 
                   וַיִּתֵּן יָדוֹ, וַיַּעֲלֵהוּ אֵלָיו אֶל הַמֶּרְכָּבָה.
טז וַיֹּאמֶר: לְכָה אִתִּי וּרְאֵה בְּקִנְאָתִי לַה'
                   וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ בְּרִכְבּוֹ.
יז                וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן 
                  וַיַּךְ אֶת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְאַחְאָב בְּשֹׁמְרוֹן עַד הִשְׁמִידוֹ 
                 כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל  אֵלִיָּהוּ.
....
כג              וַיָּבֹא יֵהוּא וִיהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב בֵּית הַבָּעַל 
                וַיֹּאמֶר לְעֹבְדֵי הַבַּעַל: חַפְּשׁוּ וּרְאוּ פֶּן יֶשׁ פֹּה עִמָּכֶם מֵעַבְדֵי ה' 
                כִּי אִם עֹבְדֵי הַבַּעַל לְבַדָּם.
 
1. תיאור המפגש בין יהוא ליהונדב ותרומתו לעיצוב דמותו של יהוא
 
בדרכו מיזרעאל שומרונה, לאחר שעזב את בית עקד הרועים שבדרך, 'מוצא' יהוא את יהונדב בן רכב הבא לקראתו ברגליו. ייתכן כי לא במקרה נזדמן יהונדב בדרכו של יהוא: יהונדב התכוון לפגוש בו, ובכך לבטא את תמיכתו במרדו (ואם צודקת השערה זו, שמא ניתן לפרש את התיבה "וַיְבָרְכֵהוּ" כמוסבת על יהונדב: הוא שבירך את יהוא).
 
נראה כי יהוא מכיר את יהונדב ואת דעותיו עוד קודם לפגישה זו, ועל כן הוא שואל את יהונדב בפירוש אם הלה מסכים עם מעשיו. מנוסח שאלתו ניכר יחסו האוהד של יהוא ליהונדב עוד בטרם נפגשו בשעה זו:
 
הֲיֵשׁ אֶת לְבָבְךָ יָשָׁר, כַּאֲשֶׁר לְבָבִי עִם לְבָבֶךָ?
 
שלוש פעמים מזכיר יהוא את המילה 'לבב', פעמיים בהתייחסות ללבו של יהונדב ופעם אחת בהתייחסות ללבו שלו. לבו של מי מן השניים נתון אפוא ללב חברו?
 
הנחת שאלתו של יהוא היא כי לבו שלו עם לבו של יהונדב: "כַּאֲשֶׁר לְבָבִי עִם לְבָבֶךָ". משמעות הדבר: יהוא מזדהה עם יהונדב זה מכבר, עם דעותיו ועם מעשיו. שאלתו של יהוא היא האם בנסיבות העכשוויות, גם לבבך, יהונדב, ישר עמי ועם מעשיי?
 
האם אתה מחזיר לי בשעה זו יחס של אהדה והזדהות כמו יחסי הקבוע אליך? האם מתקיים בנו משל החכמה "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כ"ז, יט)?
 
שאלתו זו של יהוא מלמדת כי הוא חש עצמו זקוק לתמיכה ולהזדהות עם מעשיו מצד אנשים שהוא מוקירם ומכבד את דעותיהם.[1] ואין תימה בכך: מעשיו של יהוא מעשים קשים הם, ורבה בהם שפיכות הדמים. הנביא ששלח את יהוא לבצע את מעשיו אינו מלווה את יהוא במעשים אלה, אינו מחזק את ידיו וגם אינו מבקרו.[2] לפיכך יהוא מחפש שותפים שיחזקוהו ויאשרו את יושר מעשיו.
 
והנה, לאחר הריגת ארבעים ושניים אחי אחזיה בפקודת יהוא בבית עקד הרועים, ולפני הגעת יהוא לשומרון להכות את כל הנשארים לאחאב ולהרוג בעָקְבה את עובדי הבעל, מזדמן לו ליהוא איש מעלה שעמו הוא מזדהה: לבבו עם לבב אותו איש. ועל שאלתו-תחינתו של יהוא לקבל חיזוק מאיש זה – " הֲיֵשׁ אֶת לְבָבְךָ יָשָׁר [עמי]?", עונה לו יהונדב: "יֵשׁ וָיֵשׁ!" – "כפל לחזק כי יש לבבו" (רד"ק).
 
בשלב זה הופך שיתוף הלבבות לשיתוף פעולה: יהוא פונה ליהונדב ואומר לו: "תְּנָה אֶת יָדֶךָ".[3] יהונדב נותן ידו ליהוא והלה מעלהו למרכבתו. עתה מזמין יהוא את יהונדב שיצטרף אליו למסעו לשומרון 'לראות בקנאתו לה''. נראה שכוונת יהוא לשני המעשים שהוא מתכנן לעשותם בשומרון: להכות את כל הנשארים לאחאב בעיר הבירה (פסוק יז) ולהשמיד את הבעל מישראל (פסוקים יח–כח). על כל פנים, במהלך פעולתו של יהוא להריגת עובדי הבעל, מצאנו את יהונדב שותף פעיל:
 
כג וַיָּבֹא יֵהוּא וִיהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב בֵּית הַבָּעַל
וַיֹּאמֶר לְעֹבְדֵי הַבַּעַל: חַפְּשׁוּ וּרְאוּ פֶּן יֶשׁ פֹּה עִמָּכֶם מֵעַבְדֵי ה'...
 
שותפות זו של שני האישים היא בהונאת עובדי הבעל ובלכידתם כדי להורגם, כאמור בפסוק יט: "וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה, לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל".[4]
מיהו יהונדב בן רכב זה, הנכנס לפתע לתוך סיפור מרד יהוא?[5] מה תרומתו לסיפורנו, איזו חשיבות ישנה לתיאור המפגש בינו ובין יהוא, ומה משמעותו של שיתוף הפעולה ביניהם?
 
קשה לענות על שאלות אלו מתוך סיפורנו עצמו, אולם מסקנות אחדות ניתן להסיק בכל זאת מסיפורנו:
  • יהוא מכיר זה מכבר את יהונדב, קשר לבבות קושר בין השניים, ודעתו של יהונדב על המרד חשובה ליהוא.
  • יהונדב הולך לקראת יהוא, כנראה כדי להביע בו תמיכה. בתשובתו ליהוא "יֵשׁ וָיֵשׁ" הוא מביע הסכמה נחרצת עם מעשיו, והוא מוכן להצטרף אליו במסעו לשומרון.
  • יהונדב שותף במעשה ההונאה של יהוא שנועד להאביד את עובדי הבעל מישראל.
כבר לימדונו רבותינו: "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר".[6] והנה, בנבואה של ירמיהו (בפרק ל"ה), שזמנה הוא כמאתיים וחמישים שנה לאחר מרד יהוא, מופיע שמו של יהונדב בן רכב. אם בסיפורנו מופיע שמו של יהונדב שלוש פעמים, הרי שבאותה נבואה מופיע שמו שבע פעמים! מספר הופעות זה מלמד על חשיבותו המרכזית של יהונדב באותה נבואה. מתוך עיון בנבואה זו מתברר הרקע החברתי והדתי של האיש, ואור יקרות מאיר את אישיותו דורות רבים לאחר שהלך לעולמו.
בסעיף הבא של עיוננו (סעיף 2) ננתח לעומקה את הנבואה הכלולה בפרק ל"ה בספר ירמיהו. במסגרת סעיף זה נדון גם בתרומתו של סיפורנו להבנת הנבואה בירמיהו. לכשנסיים את עיסוקנו בנבואה שבספר ירמיהו, נשוב (בסעיף 3) לסיפורנו, ונדון בתרומתה של הנבואה בירמיהו להבנת סיפורנו. כך יממשו שני סעיפיו הבאים של עיון זה את דברי רבותינו: "דברי תורה צריכין זה לזה, שמה שזה נועל – זה פותח".[7]
 
2. ירמיהו ל"ה – בית הרכבים כמופת ל'עם הזה'
 
א. מבנה הנבואה
רשמנו כאן את הנבואה בירמיהו ל"ה בדרך המבליטה את המבנה שלה ואת הרכבה הפנימי: היא נחלקת לשתי מחציות שוות באורכן, שכל אחת מהן מכילה שלוש פסקאות.[8] במחצית הראשונה (פסקאות 1–3) מתואר אירוע יזום בידי ה'. אירוע זה משמש במחצית השנייה כלקח דידקטי ל"אִישׁ יְהוּדָה וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם", לקח שעליו עומדת הנבואה הבאה במחצית השנייה (פסקאות 4–6).
 
מבחינת האופי הספרותי-נבואי שייכת נבואה זו לסוג 'המעשים הסמליים' שעושה הנביא, המתמיהים את העם ומהווים בסיס לנבואה המפרשת את המעשים הללו ומפיקה מהם לקח.[9] אלא שכאן אין מדובר במעשה סמלי, אלא במעשה של ממש, שיש בו כדי להתמיה: ה' מצווה על ירמיהו להביא את בית הרכבים (כנראה משפחה מייצגת שלהם – פסוק ג) אל אחת הלשכות בבית ה' ולהשקותם יין. ניסיון זה אינו הולם את המקום שבו נעשה, ואינו הולם את האישים המשמשים כמושאים לו.
 
בספר ויקרא י', ט נצטוו אהרן ובניו:
יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ
בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְלֹא תָמֻתוּ
חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.
 
איסור הכניסה למקדש שתויי יין נאמר בתורה ביחס לכהנים, אך ההלכה הרחיבה זאת (רמב"ם, הלכות ביאת המקדש פרק א הלכה יז):
 
וכן אסור לכל אדם, בין כהן, בין ישראל, להיכנס למקדש כולו... כשהוא שתוי יין או שיכור... אף על פי שאינו באזהרה, שאין זה כבוד ומורא לבית הגדול והקדוש.
ברור אפוא שאין מקום לעריכת משתה יין בתחום המקדש, אף לא באחת הלשכות. והרי זה מה שמנסה ירמיהו לעשות במצות ה': "וָאָבִא אֹתָם בֵּית ה'... וָאֶתֵּן... גְּבִעִים מְלֵאִים יַיִן וְכֹסוֹת וָאֹמַר אֲלֵיהֶם: שְׁתוּ יָיִן!" (פס' ד–ה).
 
אף האישים המובאים אל בית ה', בית הרכבים, ידועים בוודאי בישראל כמנועים משתיית יין. מה שירמיהו עושה להם (במצוות ה') הוא ניסיון להכשילם, והרי זה כמי שמפתה נזיר להשתתף במשתה יין![10]
 
ובכן, הצופים באירוע, שהיה בוודאי פתוח לקהל המבקרים בבית ה', תמהו על ניסיונו של ירמיהו להכשיל אנשים במעשה שאינו מתאים להם ואינו מתאים למקום שבו הוא נעשה.[11]
 
אלא שמיד יתברר כי ניסיונו של ירמיהו נכשל: בית הרכבים סירבו להצעתו של ירמיהו,[12] ואף נימקו זאת באריכות (פסוקים ו–יא). גביעי היין והכוסות נותרו מיותמים. משתה היין של הרכבים בבית ה' לא התרחש!
 
הצופים במחזה בשעת התרחשותו (ועמם קוראי הנבואה), נושמים לרווחה, אך תמיהת הצופים על ירמיהו לא נעלמה: מה ראה ירמיהו להציע הצעה בלתי ראויה זו?
 
עתה נפתחת המחצית השנייה של היחידה הספרותית, ובה מתבארת הכוונה הדידקטית של המעשה שנעשה במחציתה הראשונה: דבר ה' שנאמר לירמיהו מגלה כי הסירוב של הרכבים היה צפוי מראש, והוצאתו מן הכוח אל הפועל לא נועדה אלא ללימוד לקח של איש יהודה ויושבי ירושלים – "הֲלוֹא תִקְחוּ מוּסָר" מסירובם של הרכבים!
 
ברמה המילולית אין בנבואה זו קשיים מיוחדים, ועל כן מיעטו הפרשנים, קדמונים כחדשים, לעסוק בה. שתי בעיות הקשורות ברקע הנבואה העסיקו בכל זאת את הפרשנים: ראשית, מהו האירוע "בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ" הנרמז בדברי בני הרכבים בפסוק יא: "וַיְהִי בַּעֲלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל הָאָרֶץ, וַנֹּאמֶר: בֹּאוּ וְנָבוֹא יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי חֵיל הַכַּשְׂדִּים וּמִפְּנֵי חֵיל אֲרָם". שנית, מי הם בית הרכבים העומדים במרכז הנבואה הזאת? מהו מוצאם ומהו שיוכם הלאומי או השבטי?
 
בתת-הסעיפים הבאים (ב–ג) נברר את התשובות לשתי השאלות הללו, ובסעיפים שיבואו אחר כך נדון בשאלות הקשורות במהותה של נבואה זו.
 
(המשך העיון בשבוע הבא)
 
 
 

[1] במידת מה ניתן היה ללמוד על כך גם מנאום ההצטדקות של יהוא בפני אנשי יזרעאל אשר נידון בעיון יב 'נאום המלך'. אלא ששם מנסה יהוא להטות את 'דעת הקהל' לכיוונו, ואילו עתה מחפש יהוא תמיכה מוסרית מאדם שהוא מעריך.
כמובן, ביהוא תומכים חבריו שרי הצבא וחייליהם, אך חשבונם של אלו צבאי ופוליטי, ויהוא מחפש תמיכה דתית-מוסרית.
 [2] הן אלישע והן הנער הנביא שנשלח על ידו ליהוא אינם מלווים אותו במהלכי המרד. על טעמו של דבר זה ראה 'פרקי אלישע' עמ' 626–627 (סעיף 4) ועמ' 645–646.
[3] מי אמר למי "תְּנָה אֶת יָדֶךָ"? מסתבר שיהוא שר הצבא העומד במרכבתו הוא שמזמין את יהונדב ההולך ברגליו לעלות אל מרכבתו, ולא שיהונדב הוא המבקש זאת מיהוא. אם הנחה זו צודקת, חסרה התיבה 'ויאמר' לפני המילים "תְּנָה אֶת יָדֶךָ", כדין כל מקום שבו מתחלף הדובר בדו-שיח בסיפור המקראי.
תופעה נדירה זו חוזרת פעמים בודדות בסיפורי המקרא, ולאחרונה מצאנוה במל"א כ', לד, בסיטואציה שיש לה דמיון חיצוני למקומנו: בן הדד המובס יוצא ברגליו לקראת אחאב המנצח המצוי במרכבתו. אחאב מעלהו אל מרכבתו, ואז מתנהל ביניהם דו-שיח זה:
וַיֹּאמֶר (-בן הדד) אֵלָיו: הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקַח אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב
וְחוּצוֹת תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק, כַּאֲשֶׁר  שָׂם אָבִי בְּשֹׁמְרוֹן.
וַאֲנִי בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ
וַיִּכְרָת לוֹ בְרִית וַיְשַׁלְּחֵהוּ.
ברור שאת המילים "וַאֲנִי בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ" אומר אחאב לבן הדד, אך למרות התחלפות הדובר, נעדרת התיבה 'ויאמר' שהייתה אמורה להיות שם. אם חסרון התיבה 'ויאמר' מכוון בשני המקומות הללו, אפשר שהדבר בא להביע את להיטות הדובר, המתפרץ לתוך דברי רעהו בהתלהבות. אחאב כה נרגש מ'נדיבותו' של בן הדד, עד שאינו יכול לכבוש את התחייבותו – "וַאֲנִי בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ". כיוצא בכך, יהוא כה שמח על תגובתו החיובית של יהונדב לשאלתו, עד שהוא מתפרץ בהצעתו להעלותו למרכבתו ומבקש "תְּנָה אֶת יָדֶךָ". כתיבת המילה 'ויאמר' בשני המקומות הללו הייתה מטשטשת את הלהיטות של אחאב ושל יהוא להגיב על דברי בן שיחם כפי שהגיבו.
קיומה של תופעה נדירה זו הן בסיפורנו והן בסיפור מלחמת אחאב בארם היא ראיה נוספת לשייכותו הספרותית של סיפורנו ל'מכלול הסיפורי' שבפרקים כ' ו-כ"ב במל"א. ראיה אחרת שהבאנו לשייכות זו היא חזרת הביטוי "חֶדֶר בְּחָדֶר" בכל אחד משלושת הסיפורים הללו (ולא עוד במקרא), וכן ההוראה "תִּפְשׂוּם חַיִּים" הבאה הן בפי בן הדד (כ', יח) והן בפי יהוא בסיפורנו (י', יד).
מקום נוסף שבו הצבענו על חסרון התיבה 'ויאמר' הוא בשמ"ב י"ח, כג, ואף שם יש להסביר זאת כהתפרצות הדובר. (וראה בסדרת העיונים הנוכחית, עיון ז4 הערה 4).
[4] ובכל זאת יש להעיר, כי שותפותו של יהונדב נזכרת רק בשלב שנועד למנוע הריגה אפשרית של עבדי ה'.
[5] מעולם לא שמענו על יהונדב בן רכב עד עתה בספר מלכים, וגם לא נשמע עליו בהמשך ספר זה. במקרים מעין זה, שבו מופיעה דמות חדשה בסיפור, נוהג המקרא לעתים להקדים מצג קצר על אודותיה, אך הדבר לא נעשה בסיפורנו. נראה כי דמותו של יונדב אינה חשובה בסיפורנו עד כדי כך שיוקדש לה מצג.
[6] ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ה.
[7] תנחומא חוקת כג ובמקבילות.
[8] א. אמנם במחצית הראשונה 11 פסוקים, ואילו במחצית השנייה 8 פסוקים בלבד, אולם מבחינת מספר המילים המחציות כמעט שוות: 185 מילים במחצית הראשונה ו–183 בשנייה.
ב. החלוקה ל'פסקאות' והכותרות שנתנו להן בדרך עניינית, על פי התוכן המתפתח.
[9] הנביא שעשה הכי הרבה מעשים סמליים הוא יחזקאל, ובחלקם הם נועדו להתמיה את העם הצופה בהם ולגרום להם לבקש מהנביא שיפרש את משמעות אותם מעשים: ראה לדוגמה יחזקאל י"ב, א–טז (ובפסוק ט שם: "הֲלֹא אָמְרוּ אֵלֶיךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בֵּית הַמֶּרִי מָה אַתָּה עֹשֶׂה?"); שם ל"ז, טו–כח (ובפסוק יח שם: "וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ: הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ?"). אף ירמיהו עושה מעשים סמליים אחדים, ראה לדוגמה: י"ג, א–יא. דוגמה לאירוע ממשי, המשמש בסיס לנבואה על דרך ההמחשה הדידקטית, בדומה קצת לפרקנו, נמצא בהליכת ירמיהו אל בית היוצר (י"ח, א–יב). הוא מוצא את היוצר עושה מלאכה על האבנים. הכלי שניסה היוצר לעשותו בחומר נשחת, "וְשָׁב וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר לַעֲשׂוֹת" (שם פס' ד). אירוע ממשי זה הופך להיות סמל לנבואה הבאה אחר כך: "הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל" (פס' ו).
[10] השווה לתוכחת עמוס ב', יב.
[11] לעובדה שניסיונו של ירמיהו נעשה דווקא בבית ה' אין התייחסות בהמשך הנבואה. ונראה שהבחירה לערוך את המשתה דווקא בבית ה' נועדה להפוך את האירוע לפומבי, וכן להגביר את התמיהה בלב הצופים בו.
[12] יש לשים לב לכך שהרכבים אינם יודעים את הרקע למצוות ירמיהו. ירמיהו (בפסוק ה) אינו מצווה עליהם את ציוויו "שתו יין" בשם ה', כך שהם חופשיים לסרב.