מרד יהוא (מל"ב ט', א–י', ל) | 14 | המפגש בין יהוא ליהונדב בן רכב (י', טו–יז;כג)

[1] במידת מה ניתן היה ללמוד על כך גם מנאום ההצטדקות של יהוא בפני אנשי יזרעאל אשר נידון בעיון יב 'נאום המלך'. אלא ששם מנסה יהוא להטות את 'דעת הקהל' לכיוונו, ואילו עתה מחפש יהוא תמיכה מוסרית מאדם שהוא מעריך.

כמובן, ביהוא תומכים חבריו שרי הצבא וחייליהם, אך חשבונם של אלו צבאי ופוליטי, ויהוא מחפש תמיכה דתית-מוסרית.

 [2] הן אלישע והן הנער הנביא שנשלח על ידו ליהוא אינם מלווים אותו במהלכי המרד. על טעמו של דבר זה ראה 'פרקי אלישע' עמ' 626–627 (סעיף 4) ועמ' 645–646.

[3] מי אמר למי "תְּנָה אֶת יָדֶךָ"? מסתבר שיהוא שר הצבא העומד במרכבתו הוא שמזמין את יהונדב ההולך ברגליו לעלות אל מרכבתו, ולא שיהונדב הוא המבקש זאת מיהוא. אם הנחה זו צודקת, חסרה התיבה 'ויאמר' לפני המילים "תְּנָה אֶת יָדֶךָ", כדין כל מקום שבו מתחלף הדובר בדו-שיח בסיפור המקראי.

תופעה נדירה זו חוזרת פעמים בודדות בסיפורי המקרא, ולאחרונה מצאנוה במל"א כ', לד, בסיטואציה שיש לה דמיון חיצוני למקומנו: בן הדד המובס יוצא ברגליו לקראת אחאב המנצח המצוי במרכבתו. אחאב מעלהו אל מרכבתו, ואז מתנהל ביניהם דו-שיח זה:

ברור שאת המילים "וַאֲנִי בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ" אומר אחאב לבן הדד, אך למרות התחלפות הדובר, נעדרת התיבה 'ויאמר' שהייתה אמורה להיות שם. אם חסרון התיבה 'ויאמר' מכוון בשני המקומות הללו, אפשר שהדבר בא להביע את להיטות הדובר, המתפרץ לתוך דברי רעהו בהתלהבות. אחאב כה נרגש מ'נדיבותו' של בן הדד, עד שאינו יכול לכבוש את התחייבותו – "וַאֲנִי בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ". כיוצא בכך, יהוא כה שמח על תגובתו החיובית של יהונדב לשאלתו, עד שהוא מתפרץ בהצעתו להעלותו למרכבתו ומבקש "תְּנָה אֶת יָדֶךָ". כתיבת המילה 'ויאמר' בשני המקומות הללו הייתה מטשטשת את הלהיטות של אחאב ושל יהוא להגיב על דברי בן שיחם כפי שהגיבו.

קיומה של תופעה נדירה זו הן בסיפורנו והן בסיפור מלחמת אחאב בארם היא ראיה נוספת לשייכותו הספרותית של סיפורנו ל'מכלול הסיפורי' שבפרקים כ' ו-כ"ב במל"א. ראיה אחרת שהבאנו לשייכות זו היא חזרת הביטוי "חֶדֶר בְּחָדֶר" בכל אחד משלושת הסיפורים הללו (ולא עוד במקרא), וכן ההוראה "תִּפְשׂוּם חַיִּים" הבאה הן בפי בן הדד (כ', יח) והן בפי יהוא בסיפורנו (י', יד).

מקום נוסף שבו הצבענו על חסרון התיבה 'ויאמר' הוא בשמ"ב י"ח, כג, ואף שם יש להסביר זאת כהתפרצות הדובר. (וראה בסדרת העיונים הנוכחית, עיון ז₄ הערה 4).

[4] ובכל זאת יש להעיר, כי שותפותו של יהונדב נזכרת רק בשלב שנועד למנוע הריגה אפשרית של עבדי ה'.

[5] מעולם לא שמענו על יהונדב בן רכב עד עתה בספר מלכים, וגם לא נשמע עליו בהמשך ספר זה. במקרים מעין זה, שבו מופיעה דמות חדשה בסיפור, נוהג המקרא לעתים להקדים מצג קצר על אודותיה, אך הדבר לא נעשה בסיפורנו. נראה כי דמותו של יונדב אינה חשובה בסיפורנו עד כדי כך שיוקדש לה מצג.

[6] ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ה.

[7] תנחומא חוקת כג ובמקבילות.

[8] א. אמנם במחצית הראשונה 11 פסוקים, ואילו במחצית השנייה 8 פסוקים בלבד, אולם מבחינת מספר המילים המחציות כמעט שוות: 185 מילים במחצית הראשונה ו–183 בשנייה.

ב. החלוקה ל'פסקאות' והכותרות שנתנו להן בדרך עניינית, על פי התוכן המתפתח.

[9] הנביא שעשה הכי הרבה מעשים סמליים הוא יחזקאל, ובחלקם הם נועדו להתמיה את העם הצופה בהם ולגרום להם לבקש מהנביא שיפרש את משמעות אותם מעשים: ראה לדוגמה יחזקאל י"ב, א–טז (ובפסוק ט שם: "הֲלֹא אָמְרוּ אֵלֶיךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בֵּית הַמֶּרִי מָה אַתָּה עֹשֶׂה?"); שם ל"ז, טו–כח (ובפסוק יח שם: "וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ: הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ?"). אף ירמיהו עושה מעשים סמליים אחדים, ראה לדוגמה: י"ג, א–יא. דוגמה לאירוע ממשי, המשמש בסיס לנבואה על דרך ההמחשה הדידקטית, בדומה קצת לפרקנו, נמצא בהליכת ירמיהו אל בית היוצר (י"ח, א–יב). הוא מוצא את היוצר עושה מלאכה על האבנים. הכלי שניסה היוצר לעשותו בחומר נשחת, "וְשָׁב וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר לַעֲשׂוֹת" (שם פס' ד). אירוע ממשי זה הופך להיות סמל לנבואה הבאה אחר כך: "הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל" (פס' ו).

[10] השווה לתוכחת עמוס ב', יב.

[11] לעובדה שניסיונו של ירמיהו נעשה דווקא בבית ה' אין התייחסות בהמשך הנבואה. ונראה שהבחירה לערוך את המשתה דווקא בבית ה' נועדה להפוך את האירוע לפומבי, וכן להגביר את התמיהה בלב הצופים בו.

[12] יש לשים לב לכך שהרכבים אינם יודעים את הרקע למצוות ירמיהו. ירמיהו (בפסוק ה) אינו מצווה עליהם את ציוויו "שתו יין" בשם ה', כך שהם חופשיים לסרב.