יד. המפגש בין יהוא ליהונדב בן רכב (י', טו–יז;כג) (המשך)
2. ירמיהו ל"ה – בית הרכבים כמופת ל'עם הזה'
      ז. תרומתה של הופעת יהונדב בסיפור מרד יהוא להבנת נבואת בית הרכבים   עיסוקנו הנרחב בנבואת בית הרכבים, מטרתו לשפוך אור על דמותו של יהונדב כפי שהיא מופיעה בסיפור מרד יהוא. וכיוון ששני הסיפורים משלימים זה את זה, אף סיפור מרד יהוא שופך אור על נבואת בית הרכבים ותורם להבנתה.[1] בתת-סעיף זה נראה כיצד הופעתו של יהונדב בסיפור מרד יהוא מלמדת אף היא על ההקשר הדתי של מצוותיו לבניו, המופיעות בנבואת ירמיהו.   מסיפור מרד יהוא מתברר שיהונדב אינו אדם אלמוני: יהוא מכיר אותו זה מכבר, ומזדהה עם דרכו ("כַּאֲשֶׁר לְבָבִי עִם לְבָבֶךָ"). מהו הדבר שמביא את יהוא להזדהות עם יהונדב? אפשר שאורח החיים הייחודי של יהונדב ובניו כפי שהוא מתגלה בנבואת ירמיהו, הוא המביא לכך.[2]   אולם בהקשר של סיפורנו מסתבר יותר שיהוא מכיר את דעותיו של יהונדב בתחום הפוליטי-דתי – את התנגדותו לבית אחאב ולמעשים שהנהיג בישראל – פולחן הבעל. ועל כן מצפה יהוא לתמיכה של יהונדב במהלכי המרד שלו ("הֲיֵשׁ אֶת לְבָבְךָ יָשָׁר [עמי]..."). תשובתו של יהונדב היא חד משמעית: "יֵשׁ וָיֵשׁ!" והוא נכון להצטרף ליהוא במסעו לשומרון לשם השלמת המרד – "וַיִּתֵּן יָדוֹ וַיַּעֲלֵהוּ אֵלָיו אֶל הַמֶּרְכָּבָה".   בהיותם יחדיו במרכבה אומר יהוא ליהונדב: "לְכָה אִתִּי וּרְאֵה בְּקִנְאָתִי לַה'" (טז), ומכאן ניתן ללמוד, שקנאה לה' מידה טובה היא בעיני יהונדב. ואכן, בשומרון אנו מוצאים את יהונדב משתתף עם יהוא באיבודם של עובדי הבעל מישראל (פסוק כג).   מן המסופר על יהונדב בסיפור מרד יהוא ניתן להסיק אפוא שתי מסקנות הקשורות זו בזו:   ראשית, יהונדב הוא עובד ה' נאמן, ועבודתו טהורה היא ואין בה פגם. מסתבר שהוא מתלמידי הנביאים בני דורו אליהו ואלישע, כמו יהוא עצמו.   שנית, למרות שייכותו לשבט גרים, ועל אף היותו נבדל מישראל במוצאו ובאורחות חייו, הוא רואה עצמו חלק מן העם הזה, ומקבל על עצמו אחריות להתנהלותו התקינה בתחום הפוליטי והדתי בהתאמה להנחיות הנביאים.[3]   ודאי שאין ניתן לנתק בין מה שמתברר מסיפור מרד יהוא אודות דמותו של יהונדב כעובד ה' קנאי לבין האופן שבו מצטיירת דמותו מנבואתו של ירמיהו כסגפן יושב אוהלים. המצוות שציווה יהונדב את בניו אחריו, כפי שמתגלה לנו בנבואה כמאתיים וחמישים שנה לאחר מותו, חייבות להתבאר על רקע תכונותיו ואופיו כפי שסופרו לנו בסיפור מרד יהוא. מהו אם כן הקשר בין הדברים?   וכך מסתבר לקשור בין שני המקומות:   דורם של אחאב ואיזבל ובניהם (זה הדור שבו חיים גם יהוא ויהונדב) – סטה מעבודת ה' והלך אחר עבודת הבעל הכנעני, וזאת בהשפעת אורח החיים החקלאי המבוסס של ישראל וקרבתו לשכניו הצפוניים – הכנענים יושבי צור וצידון. וכבר הוזהרו ישראל על כך בשירת האזינו:   דברים ל"ב, יג       יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ                         וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע                               וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. יד                            חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן                         עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים                                  עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר. טו                           וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט                              שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ                                וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ. טז                           יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים                                      בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ.   ובכן, חסד ה' עם ישראל – שהוליכם במדבר ואחר כך הושיבם בארץ שמן, תבואה ויין, והשביעם מטובה של ארץ זו – חסד זה גרם להם לישראל להשמין ולבעוט במיטיבם, ולעבוד אלוהים אחרים. ובדור זה של אחאב ואיזבל התבטא התהליך המתואר בשירת האזינו ביתר שאת ממה שהתבטא בדורות הקודמים.   אולם ליהונדב ולבניו אין חלק ונחלה בארץ הטובה שנתן ה' לעמו, ועל כן הם רחוקים מן העושר הכלכלי המאפיין רבים מן היושבים בה באותו הדור, וממילא הם רחוקים מתהליך הסיאוב שפשה בעם; יהונדב ובניו אינם בועטים בא-ל מחוללם ואינם זונחים את תורתו, אלא ממשיכים לשמור על נאמנות לדבר ה' במסגרת חייהם הצנועים.   יהונדב מבין את הקשר בין שני אלה – בין אורח החיים המתבטא בתחום החברתי-כלכלי לבין מידת הנאמנות לה' ולמצוותיו, הן כפי שהדבר מתבטא בצד השלילי – במה שנוגע לשבטי ממלכת ישראל, והן בצד החיובי – במה שנוגע לבני משפחתו ושבטו. והוא מסיק את המסקנה המתחייבת: רק המשך אורח החיים של משפחתו כגרים בארץ, תוך עיגונו במסגרת מחייבת של צווים לדורות הבאים, הוא שיבטיח את הנאמנות של בניו אחריו לה' א-לוהי ישראל ולעבודתו.   הנוודות וחיי הסיגוף החמורים שגזר יהונדב על בניו, אינם רק אורח חיים אנושי-אוניברסלי הנכון לאדם באשר הוא, התופס את מעמדו כגר בארץ. זוהי גם מסגרת מגן לעבודת ה', המבטיחה אורח חיים של נאמנות דתית לה' ולמצוותיו, שכן היא מונעת את התהליך המתואר בשירת האזינו שסופו ירידה דתית ופנייה לאלוהים אחרים. ועל כן רק מי שידבק בחיים הללו שמצווה יהונדב על בניו יזכה 'לחיות ימים רבים על פני האדמה', חיים שיש בהם 'עמידה לפני הא-לוהים כל הימים'.

ח. משמעות המעשה הסמלי והנבואה כולה לאור העיתוי שבו נאמרה

לאחר שעמדנו בתת-סעיף ב על הרקע ההיסטורי של הנבואה וזמנה, ובתת-סעיפים ג–ז על אופיו של יהונדב בן רכב ועל תפיסותיו הדתיות, תתבהר כוונת המעשה הסמלי שעושה ירמיהו במצוות ה' ותתחדד כוונת הנבואה כולה בשעה שבה היא נאמרת (ואף השאלות ששאלנו בסעיפים ג–ד יבואו על פתרונן), כדלהלן:   כבר שיערנו לעיל (בתת-סעיף ב) כי זמנה של הנבואה קרוב לסיום מלכותו של יהויקים. מה מאפיין זמן זה?   זמן קצר לאחר מותו של יהויקים החל תהליך חורבנה של ירושלים וגלות תושביה. יהויכין בן יהויקים, אשר הספיק למלוך אך שלושה חודשים, יצא בגלות עם משפחת המלוכה ועם עשרת אלפים איש מתושבי ירושלים, ובהם כל גיבורי החיל והחרש והמסגר. ביחד עמם נלקחו לבבל חלק מכלי בית ה'. אחת עשרה שנה לאחר מכן חרבה ירושלים, וגלתה גם השארית שנותרה בעיר מאז גלות יהויכין.   סופה של מלכות יהויקים הוא אפוא 'קו פרשת המים' בקורותיה של ממלכת יהודה: עד עתה התקיימה הממלכה בעצמאות חלקית, כשתושביה יושבים על אדמתם; מכאן ואילך יחלו שלבי הגלות, עד להשלמת התהליך כעבור אחת עשרה שנה. מעשה הרכבים והנבואה המבוססת עליו, בא דווקא בסמוך לקו פרשת המים הזה, כדי להסביר את השינוי ההיסטורי העומד להתחולל: לנמק את הגלות הקרבה, רגע לפני שהיא מתחילה, כפי שנבאר להלן:   יש קשר מהותי בין המצב ההיסטורי בירושלים לתוכן הנבואה והמעשה הסמלי הקודם לה:   ההשוואה שעורך ירמיהו בין בני יהונדב אשר שמעו אל מצות אביהם, לבין 'העם הזה' אשר לא שמעו אל מצוות ה' אשר ציוום, אינה השוואה פורמלית בלבד. השוואה זו מעמידה שתי דרכי חיים מנוגדות מהותית זו לזו, ויש בה הודאה משתמעת בכישלון הדרך החינוכית שבה נקט ה' ביחס לעמו, לעומת הצלחת דרכו החינוכית של יהונדב.   דרכו של ה' ביחס לעמו קובעת לנאמניו אריכות ימים על אדמתם:   יד            ...וְאָנֹכִי דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר... הֵיטִיבוּ מַעַלְלֵיכֶם וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּשְׁבוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבֹתֵיכֶם   אך העם 'היושבים על האדמה אשר נתן להם' ה' לא שמר אמונים למיטיבו:   ... לֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי   לעומת 'העם הזה', בני יהונדב, שמהם נמנעו מנעמי הישיבה על האדמה הזאת, הולכים בדרך אביהם 'עד היום הזה' (יד), והם עובדים את ה' בנאמנות ו'עומדים לפניו כל הימים' (יט).   האקספרימנט של עם היושב על אדמתו ואוכל מטובה, ויחד עם זאת עובד את ה' לבדו ומקיים את מצוותיו – לא עלה יפה (כפי שצפתה זאת שירת האזינו); ואילו חיי הנוודות והסיגוף שקיבלו על עצמם בני יהונדב – השיגו את מטרתם. התוצאה המתחייבת מכל זאת מנוסחת בבהירות בסיום הנבואה:   טז           כִּי הֵקִימוּ בְּנֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אֶת מִצְוַת אֲבִיהֶם אֲשֶׁר צִוָּם וְהָעָם הַזֶּה לֹא שָׁמְעוּ אֵלָי. יז             לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הִנְנִי מֵבִיא אֶל יְהוּדָה וְאֶל כָּל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עֲלֵיהֶם...   ו'רעה' זו היא כמובן הגלות הקרבה – ניתוק העם מעל ארצו שניתנה לו, והפיכתו לעם גולה וגר בארצות נכר. שהרי הישיבה בארץ וההתבססות בה היא סיבת הכישלון, ואילו הניתוק מעליה ייתן סיכוי לתיקון דרכו של העם הזה.   מעין אורח החיים שקיבלו על עצמם הרכבים מרצון, ייכפה מעתה על העם הזה כעונש, שהרי במבחן התוצאה, התברר יתרונו של אורח החיים שציווה יהונדב על בניו.   ובאשר לבית הרכבים עצמם: נאמנותם למצוות אביהם (הכוללת בתוכה נאמנות לדרך ה' ולעבודתו) ראויה לשכר. ושכר זה אינו אלא ההמשכיות לאורך ימים ודורות, של אורח החיים שקיבלו על עצמם כעובדי ה' נאמנים:   יט           ...לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים.^[4]

ט. מבט לעתיד אשר מעבר לנבואת בית הרכבים

אולם אין זה אומר שנסתם הגולל על חיי עבודת האדמה של עם ישראל בארצו, כפי שייעדה התורה לעם ישראל. הכוונה הא-לוהית – סופה להתקיים, והעם ישוב אל ארצו ויאכל מטובה תוך שהוא דבק במצוות ה':   ישעיהו נ"ה, י       כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל. יא                           כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו. ואותו הנביא המעלה על נס את אורח החיים של הרכבים, מנבא לישראל: ל"א, ג–ד               עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל...                                 עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן... אלא שבעת המאושרת הזאת: שם לב                    נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה.[5]   3. תרומתה של נבואת בית הרכבים להבנת סיפור מרד יהוא   בסעיף הקודם נוכחנו בתרומה המכרעת של המסופר על יהונדב בן רכב בסיפורנו להבנת כוונתה של נבואת ירמיהו על בית הרכבים בהקשר לישראל.   כעת נברר כיצד פועלת הזיקה בין סיפורנו לבין נבואת ירמיהו בפרק ל"ה גם בכיוון ההפוך: כיצד מאירה נבואת ירמיהו את סיפור מרד יהוא, וכיצד היא מעמיקה את הבנת המסופר על הברית שבין יהוא ויהונדב.

א. דמותו של יהונדב כמנהיג

נבואת ירמיהו מוציאה את יהונדב בן רכב מן האלמוניות שבה הוא שרוי בספר מלכים. אמנם יכולנו לשער כבר בקראנו את הסיפור על פגישתם של יהוא ויהונדב, כי יהונדב אינו אישיות פרטית, אלא הוא אדם מוכר, שגם דעותיו מוכרות ליהוא, ועל כן מבקש יהוא את תמיכתו המוסרית והמעשית במעשים שהוא עושה למיגור בית אחאב ולביעור עבודת הבעל מישראל. אלא שאלו הן השערות כלליות, שאינן מסירות את הערפל האופף את דמותו של יהונדב בסיפור מרד יהוא.   נבואת ירמיהו מוסיפה כמה רבדים להיכרותנו עם דמותו של יהונדב: היא מלמדת כי יהונדב עמד בראש בית אב, או אולי אף בראש שבט של גרים, אשר חיו לצדו של עם ישראל, ואשר היו שותפים לאמונה הישראלית בה' והיו מעורבים עמוקות בגורלו ובמאורעותיו של העם הזה. חייבים להודות כי זוהי ידיעה מפתיעה שלא היינו יכולים למצוא לה כל רמז בסיפור מרד יהוא.   הנבואה בספר ירמיהו גם מאששת את השערת הקורא בספר מלכים כי יהונדב אינו אישיות פרטית, אלא הוא מנהיג בעל דעה והשפעה, ושדעותיו מוכרות בציבור. כמאתיים וחמישים שנה לאחר סיפורנו רואים בני שבט הרכבים את יהונדב כאביהם – אבי שבטם, והם מנהלים את אורחות חייהם בהתאם למצוותיו החמורות. ניכר כי יהונדב היה מנהיג רב השפעה, והשקפת עולמו התקבלה על דעת בני שבטו בחייו, וזמן רב לאחר מותו.   כעת ברור הדבר מדוע חבר יהוא ליהונדב, מדוע חיפש את אישורו למהלכיו, ואת שותפותו עמו במעשה ביעור עבודת הבעל מישראל.

ב. עומק אידאולוגי למרד יהוא

אף תוכן הוראותיו של יהונדב לבניו ולבני בניו, אותה השקפת עולם סגפנית וחמורה שהנחיל לזרעו, יש בה כדי לשפוך אור על סיפור מרד יהוא – ללמד על דמותו של יהוא עצמו ועל טיב הקשר שבינו לבין יהונדב.   דורם של עמרי ושל אחאב ובניו היה דור שבו התפתחו ביותר מושגי המלוכה וסגנונה. עמרי ואחאב היו 'מלכים בונים': הם בנו את העיר שומרון כבירה חדשה של הממלכה, ובתוכה הם בנו את 'ארמון השן'; הם גם כרתו בריתות ובאו בקשרי חיתון עם שושלות אחרות במרחב, והקשר עם ממלכת צידון ודאי השפיע על עידון הטעם האמנותי ועל רמת הפאר באורח החיים הישראלי, כשם שגרם להכנסת פולחן הבעל לישראל.   יהונדב בן רכב הוא בן אותו דור. והנה אורח החיים הצנוע שבחר בו יהונדב, ואשר אותו ציווה על בניו אחריו, הוא הניגוד הגמור לאותו אורח חיים שהחל לחדור לישראל באמצעות בית המלוכה של אחאב. אפשר אפוא שהליכתם של יהונדב ובניו בדרך כה שונה מן המגמה הכלכלית-חברתית החדשה, הייתה בה מעין מחאה חברתית-דתית חיה ומתמדת כנגד 'רוח הזמן'.[6]   אל מול החטא הנורא שהאפיל על בית אחאב וחרץ את גורלו – חטא רציחת נבות וירושת כרמו הסמוך להיכל אחאב ביזרעאל – עומד כמתריס הצו של יהונדב לבניו:   ל"ה, ז                     וּבַיִת לֹא תִבְנוּ... וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם.   מסתבר הדבר כי 'לבבו של יהוא היה עם לבבו של יהונדב' (כפי דבריו ליהונדב בפס' טו) גם בתחום ההשקפה החברתית-הדתית הבאה לידי ביטוי באורח חייו של יהונדב ובהוראותיו לבניו. אף שיהוא לא היה נווד, ודאי סלד מן הסגנון המלכותי החדש שנכנס לישראל באמצעות בית אחאב. כאיש צבא מקצועי בחר אף הוא בחיים צנועים, וידע להעריך את דרך החיים המיוצגת על ידי יהונדב ובניו.   ואם השערה זו נכונה, אפשר שמרד יהוא אינו מכוון רק כנגד התוכן הדתי הפסול של בית אחאב – כנגד השחיתות המוסרית שפשתה בו וכנגד האלילות שנכנסה לישראל באמצעותו, אלא גם כנגד הסגנון הכלכלי-חברתי שבמסגרתו התאפשרו התכנים הפסולים הללו.   דמותו של יהונדב, כפי שהיא מצטיירת הן מסיפור מרד יהוא והן מנבואת בית הרכבים, מטעינה את מרד יהוא בתוכן ובמשמעות רחבים יותר ממה שהסיפור עצמו מפרש. מהברית בין יהוא ליהונדב עולה כי כוונת יהוא הייתה לא רק להכות את בית אחאב, אלא גם להשיב את המלוכה בישראל אל ערכיה המקוריים ולקומם אותה מחדש כמוסד עממי נאמן לה', נטול השפעה נוכרית, שהליכותיו פשוטות.    

---

[1] בסוף סעיף 1 הבאנו את דברי חז"ל המתאימים להיאמר על שני סיפורים אלה: "דברי תורה צריכין זה לזה, שמה שזה נועל – זה פותח". [2] יש לשער שמה שציווה יהונדב על בניו, הוא מה שקיים באורחותיו במהלך חייו, ולא חידוש שנתחדש לו בעת שנפרד מהם לפני מותו. [3] א. כבר עמדנו על כך שהרכבים לא פרשו מן היישוב למקומות רחוקים, אלא הם מצויים בקרבת המרכז הלאומי: בימי ירמיהו הם מצויים בקרבת ירושלים, ואילו בסיפור מרד יהוא מצוי יהונדב באיזור שומרון. ב. את הופעת יהונדב בסיפורנו כשהוא הולך לקראת יהוא (פס' טו), הצענו לפרש כהבעת הזדהות ותמיכה ביהוא ובמרדו כנגד בית אחאב. [4] את עיקרו של ביאור זה לנבואת ירמיהו ל"ה כבר כתבנו ב'עיונים בפרשות השבוע', סדרה ראשונה, פרשת בראשית, בנספח לעיון שם. אלא ששם, מחמת הקיצור ההכרחי, החסרנו את העיקר מן הספר: יסודו של הביאור לנבואה בירמיהו הוא בהכרת דמותו של יהונדב כפי שהיא מוארת בספר מלכים. רק ההכרה בכך שיהונדב הוא עובד ה', השותף בקנאת יהוא לשמו, היא שמעניקה את המשמעות הדתית המלאה לציוויים שציווה את בניו. ומשמעות זו היא המבהירה את ההשוואה שמשווה הנבואה את בני יהונדב ל'עם הזה'. בעיון הנוכחי, שנקודת המוצא שלו היא סיפור מרד יהוא בספר מלכים, הושלם החיסרון ההוא. בעיון ההוא טענו כי יחסו של המקרא אל עבודת האדמה הוא אמביוולנטי, בעוד שיחסו לרעיית הצאן הוא חיובי. בכך הוסברה שם העדפת ה' את הבל ואת מנחתו, לעומת דחייתו של קין ושל קרבנו. מן הנבואה על הרכבים הבאנו ראיה לכך, וכתבנו כי "אין לך עדות בהירה יותר להעדפת רועי הצאן הנוודים על פני עובדי האדמה מזו שבנבואתנו, וזאת דווקא בהקשר גורלו ההיסטורי של עם ישראל". [5] ואף הרכבים עצמם, נטמעו בימי בית שני כפי הנראה בעם ישראל, וסיגלו לעצמם את אורח חייו של העם כולו, תוך שמירת הנאמנות לעבודת ה' במקדשו – ראה סוף תת-סעיף ג וההערה שם. [6] אמנם אין הכרח בכך שהשקפת עולמו של אדם תיגזר באופן בלעדי מרוח הזמן שבו הוא חי. בייחוד אמורים הדברים בהשקפת עולמו של יהונדב, שהיא דתית-אוניברסלית: האדם באשר הוא, הוא גר בארץ, ועליו לנהל אורח חיים של גרות כדי שקיומו יובטח לאורך דורות ("לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם" – סוף פסוק ז). אף על פי כן, טעמה של השקפת עולם זו מתחדד בדורם של אחאב וביתו. לטעם אקטואלי זה לפרישתו של יהונדב מן החברה הישראלית באותו דור רמז ד"ר שמואל אברמסקי ז"ל ברשימתו הקצרה "בני הרכבים בזמן מרד יהוא" (שיחות במקרא, נביאים ראשונים ודברי הימים, ירושלים 1974, עמ' 250): "דווקא בימי בית עמרי, שעה שישראל הושפעה מהתרבות הפיניקית העירונית-מסחרית, היה מקום להיאחזותה של משפחה כזו בשולי המדבר תוך פרישות מיישובי הקבע. ודאי שהיו קרובים לקנאים מסוגם של אליהו ואלישע...".