דילוג לתוכן העיקרי

מרד יהוא (מל"ב ט', א–י', ל)| 15 | 'וישמד יהוא את הבעל מישראל' (י', יח–כט) (המשך)

קובץ טקסט
טו. "וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל" (י', יח–כט) (המשך)
 
י', יח    וַיִּקְבֹּץ יֵהוּא אֶת כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: 
          אַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל מְעָט, יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה.
יט       וְעַתָּה, כָל נְבִיאֵי הַבַּעַל, כָּל עֹבְדָיו וְכָל כֹּהֲנָיו קִרְאוּ אֵלַי 
          אִישׁ אַל יִפָּקֵד, כִּי זֶבַח גָּדוֹל לִי לַבַּעַל 
          כֹּל אֲשֶׁר יִפָּקֵד – לֹא יִחְיֶה. 
          וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה, לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל.
כ         וַיֹּאמֶר יֵהוּא: קַדְּשׁוּ עֲצָרָה לַבַּעַל! וַיִּקְרָאוּ.
כא       וַיִּשְׁלַח יֵהוּא בְּכָל יִשְׂרָאֵל, וַיָּבֹאוּ כָּל עֹבְדֵי הַבַּעַל 
          וְלֹא נִשְׁאַר אִישׁ אֲשֶׁר לֹא בָא 
          וַיָּבֹאוּ בֵּית הַבַּעַל וַיִּמָּלֵא בֵית הַבַּעַל פֶּה לָפֶה.
כב       וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל הַמֶּלְתָּחָה: הוֹצֵא לְבוּשׁ לְכֹל עֹבְדֵי הַבַּעַל 
           וַיֹּצֵא לָהֶם הַמַּלְבּוּשׁ.
כג        וַיָּבֹא יֵהוּא וִיהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב בֵּית הַבָּעַל 
           וַיֹּאמֶר לְעֹבְדֵי הַבַּעַל: חַפְּשׁוּ וּרְאוּ פֶּן יֶשׁ פֹּה עִמָּכֶם מֵעַבְדֵי ה' 
           כִּי אִם עֹבְדֵי הַבַּעַל לְבַדָּם.
כד        וַיָּבֹאוּ לַעֲשׂוֹת זְבָחִים וְעֹלוֹת, וְיֵהוּא שָׂם לוֹ בַחוּץ שְׁמֹנִים אִישׁ 
           וַיֹּאמֶר: הָאִישׁ אֲשֶׁר יִמָּלֵט מִן  הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל יְדֵיכֶם 
           נַפְשׁוֹ תַּחַת נַפְשׁוֹ.
כה        וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לַעֲשׂוֹת הָעֹלָה, וַיֹּאמֶר יֵהוּא לָרָצִים וְלַשָּׁלִשִׁים: 
           בֹּאוּ הַכּוּם! אִישׁ אַל יֵצֵא 
            וַיַּכּוּם לְפִי חָרֶב, וַיַּשְׁלִכוּ הָרָצִים וְהַשָּׁלִשִׁים וַיֵּלְכוּ עַד עִיר בֵּית הַבָּעַל.
כו          וַיֹּצִאוּ אֶת מַצְּבוֹת בֵּית הַבַּעַל וַיִּשְׂרְפוּהָ.
כז          וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל, וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל 
             וַיְשִׂמֻהוּ למחראות (קרי: לְמוֹצָאוֹת) עַד הַיּוֹם.
כח         וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל.
כט         רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט, אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל 
            לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם 
             עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן.
 
3. מכוח איזו סמכות פעל יהוא כשהרג את עובדי הבעל[1]
 
האם כלול מעשה זה של יהוא – הריגת כל עובדי הבעל בישראל – במשימה שהוטלה עליו על ידי הנביא? ואם לא כן, האם היה רשאי לעשותו?
 
בדברי הנביאים שיהוא פעל על פי דברם לא מצאנו הוראה מפורשת על כך, לא בדברי אליהו לאחאב בכרם נבות (מל"א כ"א – נבואה שיהוא היה עד שמיעה לה כעדותו שלו בסיפורנו – ט', כה–כו), ולא בדברי הנער הנביא שמשח את יהוא ברמות גלעד (ט', ו–י).[2]
 
 
ואף על פי כן, מעשהו זה של יהוא הוא גולת הכותרת והחיתום הנאות של השמדת בית אחאב. הרי הסיבה העיקרית להשמדת בית אחאב היא בכך שהנהיג בישראל את עבודת הבעל הממלכתית, תוך שרדף את נביאי ה' ועבדי ה' הנאמנים.[3]
ובכן, מה טעם יש בביעורו של בית אחאב מן הארץ, תוך השארת תוצאות מעשיו על מקומן? ההיגיון מחייב שהמאבק הבלתי מתפשר בבית אחאב יימשך במאבק דומה כנגד טביעת חותמו של בית זה – עבודת הבעל בישראל וציבור עובדיה.
 
אולם לא רק ההיגיון מחייב זאת. מעשיו של יהוא בתחום ביעור עבודת הבעל מישראל שואבים את כוחם ממצוות התורה, המחייבות את ישראל בכל שעה, בלא קשר למאבק המסוים בבית אחאב שעליו נצטווה יהוא בשעה היסטורית זו. איסור עבודה זרה הוא מן החמורים באיסורי התורה, ובכמה מקומות נאמר בתורה שעונשם של העוברים על איסור זה (כאשר מתקיימים התנאים לכך) הוא מוות.[4]
 
ניתן להוכיח ממהלכיו של יהוא כי פעל את פעולותיו בהתאם להוראת התורה, המחייבת עונש מוות לעובד עבודה זרה בפועל:
 
גם כאשר השיג יהוא את מטרתו וכבר לכד את כל עובדי הבעל בבית אחד (תוך שהוא מוודא שלא התערבו בתוכם עובדי ה'), יהוא לא מיהר להרגם, אלא המשיך 'עד הסוף' את מעשה ההונאה שלו:
 
כד      וַיָּבֹאוּ לַעֲשׂוֹת זְבָחִים וְעֹלוֹת...
כה      וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לַעֲשׂוֹת הָעֹלָה, וַיֹּאמֶר יֵהוּא לָרָצִים וְלַשָּׁלִשִׁים:
         בֹּאוּ הַכּוּם! אִישׁ אַל יֵצֵא!
         וַיַּכּוּם לְפִי חָרֶב...
 
ובכן, מדוע מאפשר יהוא לעובדי הבעל "לַעֲשׂוֹת זְבָחִים וְעֹלוֹת", ואף משתתף במעשה זה?[5] כך מפרש בעל המצודות את כוונתו:
 
(כה) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לַעֲשׂוֹת הָעֹלָה – כאשר השלים יהוא לעשות העולה על ידיהם (– אז ציווה את אנשיו להרגם, כמבואר בהמשך פסוק זה), כי אחר שעשו העולה, התפרסם אמיתת הדבר שהמה עובדי הבעל, ומעתה לא יאמרו שהרג נקיים.
       ובדומה לו פירש מלבי"ם:
(כד) וַיָּבֹאוּ לַעֲשׂוֹת זְבָחִים וְעֹלוֹת – ובזה נתחייבו מיתה על הזביחה והעבודה, ואז ציווה להכותם כדין.
      ו'דין' זה הוא המפורש בתורה (שמות כ"ב, יט) "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם".
      לו היה יהוא הורג את עובדי הבעל בלא מעשה העלאת העולות והזבחים לבעל, אלא על פי הודאתם כי הם שייכים למפלגת עובדי הבעל בישראל, אפשר שהיה בכך כדי להשלים את מעשה הכרתת בית אחאב (כפי שהסברנו בראש סעיף       זה), אך הדבר לא היה נעשה על פי משפט התורה בענישת עובדי עבודה זרה.
 
אחר כל זאת, חובה לציין כי יהוא הרג את עובדי הבעל שלא על פי הפרוצדורה המשפטית הרגילה כפי שההלכה מגדירה אותה: באופן רגיל, יש לדון כל אדם שעבד עבודה זרה בנפרד, וביום אחר, לפני בית דין שראוי לדון דיני נפשות, ועל פי עדים והתראה.[6] דינו של עובד עבודה זרה הוא בסקילה, ואילו את עובדי הבעל הרגו שמונים חייליו של יהוא בסיף: "וַיַּכּוּם לְפִי חָרֶב" (פסק כה).
 
כל התנאים הללו לא התקיימו כמובן במעשהו של יהוא, ומטבע הדברים גם לא היו יכולים להתקיים. יהוא הרי התכוון לבער את עבודת הבעל מישראל בפעולה קצרה וכוללת, בדומה לפעולתו שפעל במרד שמרד בבית אחאב. לו היה פועל בדרך המשפטית הרגילה, היה הדבר נמשך זמן מרובה, וגם תוצאותיו לא היו מושלמות.
 
הרקע המשפטי לפעולתו של יהוא קשור בסמכותו של מלך לדון ולהרוג שלא על פי כללי המשפט הרגילים, כאשר הדבר נחוץ לתקנת העם.[7] וכך מנסח הרמב"ם קטגוריה משפטית זו (הלכות מלכים ומלחמות ג, י):
 
כל ההורגין נפשות שלא בראיה ברורה או בלא התראה, אפילו בעד אחד... יש למלך רשות להרוג אותן, ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה. והורג רבים ביום אחד, ותולה ומניחן תלויין ימים רבים, להטיל אימה ולשבור יד רשעי העולם.
 
הרמב"ם אמנם עוסק בהריגת רוצחים שלא על פי הפרוצדורה המשפטית הרגילה, אולם נראה שזוהי אך דוגמה, ולאחריה בא הכלל לפעולתו של המלך: "לתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה" – כל שעה היסטורית, וקלקוליה שאותם יש לתקן.
 
על דברי הרמב"ם הללו הוסיף פרשנו רדב"ז את הדברים הבאים:
 
ובכל אלו, צריך שיתבונן המלך להעמיד הדת ולתקן המעוות, ולא לכבודו.
 
נראה כי בנסיבות שבהן פעל יהוא, לאחר שנים רבות של שלטון בית אחאב, היה מעשהו לצורך "תיקון העולם כפי מה שהשעה צריכה". הזהירות שבה פעל יהוא את פעולתו, ותוכנה של פעולתו כפי שהוא עצמו הגדירה בדבריו אל יהונדב בן רכב (פס' טז) "וּרְאֵה בְּקִנְאָתִי לַה'", מעידות כי יהוא אכן פעל על פי התביעה המנוסחת בדברי רדב"ז "להעמיד הדת ולתקן המעוות, ולא לכבודו."
 
4. יהוא בעקבות אליהו
 
אף שלא מצאנו נבואה מפורשת המטילה על יהוא להרוג את עובדי הבעל בישראל, בכל זאת קיים תקדים נבואי למעשהו – במעשה שעשה אליהו בהר הכרמל ובנחל קישון שלמרגלותיו. באותו אירוע שחט אליהו את ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל, ואף מעשה זה לא נעשה על פי הפרוצדורה המשפטית הרגילה, אלא היה בגדר הוראת שעה של נביא.[8]
 
השוואת מעשיהם אלו של אליהו ושל יהוא מגלה כי הדמיון ביניהם אינו כללי בלבד, אלא יורד עד לפרטי המעשים ומובע בקשרי לשון שוודאי אינם מקריים:
 
א. אליהו ויהוא מתחילים את מעשיהם בקיבוץ כל העם ובקיבוצם של נביאי הבעל:
אליהו (מל"א י"ח, יט–כ )
יהוא (י', יח–כא)
וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל...
וַיִּקְבֹּץ יֵהוּא אֶת כָּל הָעָם...
וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל...
וְעַתָּה כָל נְבִיאֵי הַבַּעַל... קִרְאוּ אֵלַי
וַיִּשְׁלַח אַחְאָב, בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וַיִּשְׁלַח יֵהוּא בְּכָל יִשְׂרָאֵל
וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל
וַיָּבֹאוּ כָּל עֹבְדֵי הַבַּעַל...
 
ב. הריגתם של עובדי הבעל בשני המקומות באה לאחר זבח שהם זובחים לו:
אליהו (מל"א י"ח, כו )
יהוא (י', כד–כה)
וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם
וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל...
וַיָּבֹאוּ לַעֲשׂוֹת זְבָחִים וְעֹלוֹת...
וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לַעֲשׂוֹת הָעֹלָה...
 
ג. בשני המקומות פועלים אליהו ויהוא במרמה כדי לעודד את עובדי הבעל לעשות את מעשיהם, ובשניהם מקפיד הכתוב לציין זאת, כדי למנוע מן הקורא את המחשבה המוטעית שאישים אלו מאמינים במה שאמרו:[9]
אליהו (מל"א י"ח, כז )
יהוא (י', יח–יט)
...וַיְהַתֵּל[10] בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר:
קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא,
כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ
אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ.
...וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:
אַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל מְעָט
יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה.
...זֶבַח גָּדוֹל לִי לַבַּעַל...
וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה
לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל.
 
ד. ההוראה לתפיסתם של עובדי הבעל נאמרת בלשון דומה בשני המקומות:
אליהו (מל"א י"ח, מ)
יהוא (י', כד)
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם:
תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל
אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם...
  •  
הָאִישׁ אֲשֶׁר יִמָּלֵט מִן הָאֲנָשִׁים
אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל יְדֵיכֶם...
 
ה. לבסוף, הדמיון במעשה:
אליהו (מל"א י"ח, מ)
יהוא (י', כה)
וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן,
וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם.
וַיֹּאמֶר יֵהוּא... בֹּאוּ הַכּוּם...
וַיַּכּוּם לְפִי חָרֶב.
 
 
וכבר עמדנו על הדמיון המהותי בין פעולותיהם – שני האישים פועלים פעולה כוללת ומהירה, שלא על פי הפרוצדורה המשפטית הרגילה.
 
לאור כל הקשרים הללו, אנו רשאים להסיק, כי יהוא פעל מתוך מודעות לכך שהוא מחקה את מעשהו של אליהו (תוך התאמתו לנסיבות השונות שבהן פעל). יהוא רואה את מעשהו של אליהו כתקדים וכהשראה, והוא בוחר ללכת בדרכו של אליהו.[11]
 
 
[1] הדברים מכאן ועד לסופו של עיון זה מובאים בסגנון שונה במקצת ב'פרקי אלישע' עמ' 633–636.
[2] אולי מתחייב מעשהו של יהוא מן הנבואה שנאמרה לאליהו בהר חורב (מל"א י"ט, יז–יח): "וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא... וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל...", אלא שעדיין יש להוכיח כי יהוא הכיר נבואה זו.
[3] מל"א כ"א, כב ושם פס' כו; מל"ב ט', ז.
[4] ראה במדבר כ"ה, ד–ה; דברים י"ג, יג–טז; שם י"ז, ב–ז.
[5] יהוא הוא הנושא של המשפט הטפל (המשמש כתיאור זמן) בראש פסוק כה "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לַעֲשׂוֹת הָעֹלָה".
[6] בפעולת יהוא כנגד עובדי הבעל, לא זו בלבד שלא התרו בהם, אלא שפעלו בדרך הפוכה – פיתו אותם לעבוד את הבעל כדי לחייבם אחר כך מיתה. באופן רגיל, פרוצדורה כזאת קיימת רק ביחס לעבירה אחת: המסית לעבודה זרה. וכך נאמר במשנה (סנהדרין ז, י):
כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהם (– מחביאין עליהן עדים) חוץ מזו... אמר (– המסית) לאחד, הוא אומר: יש לי חברים רוצים בכך. אם היה (– המסית) ערום ואינו יכול לדבר בפניהם, מכמינין לו עדים אחורי הגדר, והוא (– האחד) אומר לו: אמור מה שאמרת לי ביחוד, והלה אומר לו... העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.
הטעם לדינו המיוחד של המסית הוא בכך שטיב העבירה ואופן עשייתה בסתר מחייבים פרוצדורה מיוחדת, שבלעדיה לא יהא ניתן להעניש מסיתים. דבר דומה ניתן לומר גם על הסיטואציה שבה פועל יהוא כנגד עובדי הבעל.
[7] ראוי לציין שלא רק המלך רשאי להעניש בהוראת שעה שלא על פי כללי המשפט הרגילים כאשר השעה צריכה לכך, אלא גם הנביא (ראה 'פרקי אליהו' עמ' 207–208) וגם בית הדין (ראה סנהדרין מו ע"א).
[8] ראה בהערה הקודמת ובהפניה ל'פרקי אליהו' שם.
[9] ראה הערה 9 בחלקו הראשון של עיון זה ובדוגמאות הנוספות הבאות שם.
[10] ההוראה של השורש הת"ל-תל"ל היא 'לשקר', כפי שניכר בכל הופעותיו של השורש הזה במקרא. ראה פרקי אליהו, עמ' 159–161
[11] במעשים הקודמים שעשה יהוא לשם השמדת בית אחאב ובדבריו המפורשים המלווים מעשים אלו, ניכרה מודעותו של יהוא לכך שהוא פועל להגשמת נבואת אליהו. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)