מרד יהוא (מל"ב ט', א–י', ל)

  • הרב אלחנן סמט

 

ט. הריגת אחזיהו מלך יהודה (המשך)

כז            וַאֲחַזְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה רָאָה, וַיָּנָס דֶּרֶךְ בֵּית הַגָּן
וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו יֵהוּא וַיֹּאמֶר:
גַּם אֹתוֹ הַכֻּהוּ אֶל הַמֶּרְכָּבָה בְּמַעֲלֵה גוּר אֲשֶׁר אֶת יִבְלְעָם
וַיָּנָס מְגִדּוֹ וַיָּמָת שָׁם.
כח           וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ עֲבָדָיו יְרוּשָׁלְָמָה
וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִקְבֻרָתוֹ עִם אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד.
כט           וּבִשְׁנַת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיוֹרָם בֶּן אַחְאָב
מָלַךְ אֲחַזְיָה עַל יְהוּדָה.

3. מניעיו של יהוא להריגת אחזיהו והערכת המעשה

השאלה המרכזית העומדת לפני המעיין בפסוקים הנדונים בעיון זה היא מדוע הרג יהוא את אחזיה? פרופ' בוסתנאי עודד כותב (עולם התנ"ך עמ' 78): "לא ברור מדוע ביקש יהוא להרוג את אחזיהו, מה עוד שהרדיפה אחריו הרחיקה אותו מיזרעאל, שאליה חזר לפי פסוק ל". ואכן, הרדיפה אחר אחזיהו והשיבה לעיר יזרעאל נמשכו בוודאי שעות אחדות, שבמהלכן הייתה העיר יזרעאל יכולה לסגור את שערה, ולהתכונן להתנגדות לכניסת יהוא ואנשיו אליה, ובכך היה יהוא מפסיד את גורם ההפתעה שהשיג בהתקרבו ליזרעאל. דבר זה אמנם לא התרחש, אך יהוא ודאי חשש לאפשרות זו. על כן מסתבר שהיו ליהוא מניעים רציניים להריגת אחזיה.
ושאלה נוספת מתעוררת, והיא נגזרת מתשובת השאלה הראשונה: כיצד עלינו להעריך את הריגת יהוא את אחזיה, והאם יש במקרא הערכה למעשה זה?  

א. האם נכלל אחזיה ב'בית אחאב'?

התשובה לשאלת המניע של יהוא פשוטה לכאורה: אחזיהו היה בן בתו של אחאב, בנה של עתליה, ואף מבחינת מעשיו, מעיד עליו הכתוב שהלך בדרכי סבו (ח', כז): "וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ בֵּית אַחְאָב וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּבֵית אַחְאָב כִּי חֲתַן בֵּית אַחְאָב הוּא". היותו בן משפחת אחאב מתבטא גם בשיתוף הפעולה שבינו לבין יורם בן אחאב במלחמה ברמות גלעד (ח', כח), וגם בביקורו את יורם הפצוע בעיר יזרעאל (ט', טז). ממילא, חלה הוראת הנער הנביא ליהוא בראש סיפורנו (פס' ז – ח) "וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ... וְאָבַד כָּל בֵּית אַחְאָב" על אחזיה מלך יהודה, כפי שהיא חלה על יורם מלך ישראל.
אם אחזיה אכן כלול בהגדרה 'בית אחאב', הרי שיהוא מילא את חובתו לקיים את דבר ה' בכך שהרג את שני המלכים כאחד, ולשם כך היה מוכן לסכן את כניסתו החלקה לעיר יזרעאל, ולדחות את כניסתו אליה בשעות אחדות.
ואם כך הדבר, ניתן לומר שהערכת הנביא ליהוא בסוף סיפורנו (י', ל) "יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב..." מתייחסת להריגת אחזיה, כפי שהיא מתייחסת להריגת יורם.
אלא שתשובה זו לשאלת מניעיו של יהוא אינה כה פשוטה כפי שהיא נראית ממבט ראשון.
מהו בדיוק ההיקף של 'בית אחאב' שאותו, ורק אותו, נצטווה יהוא להכות בגזירת "וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב"? האם אחזיה אכן כלול בהגדרה 'בית אחאב'? אמנם אחזיה היה נכדו[1] של אחאב, אך נכדו מצד בתו של אחאב, ולא מצד בנו. והפרש גדול יש בין שני אלו, כפי שנבאר להלן.
בעיון ה3 עסקנו בהוראה הנבואית שניתנה ליהוא, ושם הסברנו כי כוונתה היא שיהוא ינהג כתופס מלוכה (אוזורפטור), המשמיד את בית המלוכה שאותו הוא בא לרשת. נוהג פוליטי זה היה מקובל בקרב תופסי מלוכה בעת ההיא, מן הטעם שהוסבר באותו עיון: כדי למנוע כל ערעור על הלגיטימיות של המלך החדש מצד יורש של בית המלוכה הקודם. ממילא, השמדת בית המלוכה הקודם כללה את כל היורשים הפונטציאליים שעלולים לתבוע לעצמם את החזרה למלוכה. אך בישראל של אותם ימים, כמו גם בארצות רבות שמסביב לישראל, עברה המלוכה אך ורק מאב לבנו, או ליורש זכר אחר, ואילו בנות לא ירשו את המלוכה וגם לא העבירו את זכות המלוכה לבניהן אחריהן.[2] דבר זה נהג גם ביחס לירושת נחלת הארץ בעם כולו. מצב זה, האופייני לחברה הפטריארכלית, נוסח במימרה הקצרה והקולעת של רבותינו ז"ל: "משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה" (בבא בתרא קט ע"ב). ואם כן, מסתבר שההוראה להשמדת בית אחאב לא כללה את נשות המשפחה (מלבד איזבל שנזכרה במפורש)[3] ולא את צאצאיהן, שכן הללו ממילא לא היו ראויים לרשת את המלוכה.
אחזיה מלך יהודה לא נכלל בהוראה הנבואית ליהוא "וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ" גם מטעם נוסף: הוראה זו אינה כוללת את בית המלוכה שביהודה – את בית דוד. הרי ברור שיהוא אינו מצווה להילחם ביהודה ובירושלים ואינו מצווה על השמדת בית דוד, אף שבאותו דור היה בית דוד קשור בקשר משפחתי גם לבית אחאב! שייכותו של אחזיה לבית דוד והיותו מלך יהודה מקנות לו 'חסינות' מפני הגזרה שנגזרה על בית אחאב. דבר זה כמעט מפורש ב'פסקה הקבועה' המוקדשת ליורם בן יהושפט מלך יהודה, אבי אחזיה:
ח', יח וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בֵּית אַחְאָב
כִּי בַּת אַחְאָב הָיְתָה לּוֹ לְאִשָּׁה
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'.
יט וְלֹא אָבָה ה' לְהַשְׁחִית אֶת יְהוּדָה (– מלכות יהודה)
לְמַעַן דָּוִד עַבְדּוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ (– הבטיח לו)
לָתֵת לוֹ נִיר לְבָנָיו כָּל הַיָּמִים.
ובכן, אף אם בית דוד התערבב בקשרי חיתון עם בית אחאב באותו דור, ואף אם מעשי המלכים יורם ואחזיה בנו היו כמעשי בית אחאב, ומשתי הסיבות הללו היה ראוי בית המלוכה בירושלים להכרתה ולהחלפה בבית מלוכה אחר כשם שנעשה בבית המלוכה בישראל, אף על פי כן גוברת שבועת ה' לדוד (שמ"ב ז') שלא להשחית את בית דוד מכל וכול, אלא לתת לדוד ניר (= נר), בדרך של המשכיות בית המלוכה מדור לדור.
אם כך, לא ניתן לראות בהריגת אחזיה ביד יהוא קיום של נבואת הכרתת בית אחאב.

ב. היעדר הסבר נבואי להריגת אחזיה

נראה כי אף יהוא היה מודע לכך שאחזיהו אינו כלול בהוראה שניתנה לו להכות את 'בית אחאב' (מן הטעם הראשון שכתבנו, או מן הטעם השני, או משניהם כאחד). ראיה לדבר, בכך שאת כל המעשים שעושה יהוא, מלבד הריגת אחזיה והריגת ארבעים ושניים אחיו, הוא מלווה בהסבר מילולי לפני המעשה או לאחריו, ובו הוא מזכיר את הנבואה שעל פיה הוא פועל:
  • את הריגת יורם הוא מלווה בנאום הנאמר לבדקר שלישו (כה–כו).[4]
  • את דרך הריגת איזבל הוא מלווה בנאום לאנשיו (לו–לז).
  • את הריגת שבעים בני אחאב הוא מנמק בנאום הנאמר לאנשי יזרעאל אל מול שבעים ראשיהם הכרותים (י', ט–י).[5]
  • נאום אחרון זה גם מקדים ומצדיק את הריגת הנשארים לבית אחאב בעיר יזרעאל.
בכל הנאומים הללו מזכיר יהוא את הנבואה שעל פיה הוא פועל. ואף במעשה שעשה יהוא ושלא ליווה אותו בנאום – הריגת כל הנשארים לאחאב בשומרון, משלים הכתוב את החסר, ומוסיף כי מעשהו היה "כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל  אֵלִיָּהוּ" (י', יז).
והנה בשני מעשי הריגה שנעשו במהלך מסעו של יהוא – הריגת אחזיה (כז–כט) והריגת ארבעים ושניים אחי אחזיה (י', יג–יד) – אין בפי יהוא כל נאום הסבר או הצדקה, וגם הכתוב אינו מזכיר נבואה שעל פיה פעל. אין זאת, אלא ששני מעשי הריגה אלו, הנוגעים בבית דוד ובממלכת יהודה, לא נעשו על פי הנבואה, וכך הדבר הן בתודעת יהוא והן בהשקפת הכתוב על מעשים אלו.

ג. שיפוט שלילי להריגת אחזיה

היעדר כל חסות נבואית להריגת אחזיה (וכן להריגת ארבעים ושניים אחיו), עשוי להביא את הקורא בסיפור מרד יהוא להערכה שלילית של מעשה זה: כאן חרג יהוא מן ההוראה הנבואית ומן הסמכות שניתנה לו להכות את בית אחאב, ובסערת המרד נסחף לשפיכות דמים בלתי מוצדקת. כיוון שניתנה הרשות למשחית להשחית, אינו מבחין בין מי שראוי להשחתה לבין מי שאינו ראוי לכך.
ואם הערכה זו צודקת, מחפש הקורא אישור לכך במקרא: האם קיימת  ביקורת כנגד מעשה זה של יהוא?[6]
ואכן, פרשן מן הראשונים, ר' אליעזר מבֶּלגֶנצי[7], פירש את הריגת אחזיה כמעשה שלילי, ומצא לכך תימוכין מן האמור בראש ספר הושע (א', ד):
וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו (– אל הושע): קְרָא שְׁמוֹ (– של בנך) יִזְרְעֶאל
כִּי עוֹד מְעַט, וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא...
פסוק זה בספר הושע עוד יידון בהרחבה באחד העיונים האחרונים בסדרה זו, אך בינתיים, מפשטות הדברים נראה שנבואה זו מותחת ביקורת על הדמים שנשפכו ביזרעאל (או בסביבתה) על ידי יהוא. והקושי ברור: הרי יהוא קיים את הנבואה שבה נצטווה להכות את בית אחאב, ואף זכה לשבח מפי הנביא על שעשה כן, ומדוע יפקוד עליו ה' 'עוון' זה?
ובכן, ר"א מבלגנצי בפירושו לפסוק בספר הושע, מיישב שאלה זו:
ופקדתי את דמי יזרעאל – דמים ששפך ביזרעאל, הם דמי אחזיהו מלך יהודה, ואנשים הרבה שלא היו מזרע אחאב (– נראה שכוונתו לארבעים ושניים אחי אחזיה)[8]. כי לא אמר לו הנביא להכרית, כי אם מזרע אחאב.

ד.  מניע פוליטי-צבאי להריגת אחזיה

נדמה כי עדיין לא יצאנו ידי חובת התשובה על השאלה ששאלנו בראש הסעיף, מדוע הרג יהוא את אחזיהו.? האפשרות שהעלינו לעיל, כי יהוא לעשות כן 'בסערת המרד' ו'כיוון שניתנה הרשות למשחית להשחית אינו מבחין...', נראה כי אין בה כדי לתת הסבר מתקבל על הדעת למעשהו.
בראש הסעיף הסברנו כי ברדיפתו אחר אחזיה הנמלט בדרך בית הגן, העמיד יהוא בסכנה את כניסתו החלקה לעיר יזרעאל. המרדף של יהוא אחר אחזיה הנמלט במרכבתו הסיט אותו מיעדו, וגרם לו לשוב על עקבותיו ליזרעאל רק לאחר שעות אחדות, שבהן יכלה העיר יזרעאל להתכונן לבואו של יהוא. על כן מסתבר שהיו ליהוא מניעים רציניים למרדף זה לשם הריגת אחזיהו. ובכן, מה היו מניעיו?
נראה כי התשובה על כך היא שמניעיו היו פוליטיים-צבאיים. הבה נבהיר זאת: יהושפט מלך יהודה ואחאב מלך ישראל הפכו את ממלכת יהודה וממלכת ישראל לבנות ברית. כאשר השיא יהושפט את יורם בנו בכורו ויורש העצר לעתליה בתו של אחאב[9], התאחדו שני בתי המלוכה למשפחה אחת ממש. בדור שבו מתרחש סיפורנו מולכים הן בירושלים והן בשומרון צאצאיו של אחאב, והשיתוף בין שני בתי המלוכה אינו רק משפחתי, צבאי ופוליטי, אלא גם דתי-תרבותי[10].
כל ה'אידיליה' הזאת ששררה בין שתי הממלכות פקעה בבת אחת עם פרוץ המרד של יהוא. משעה שיהוא הרג את יורם בן אחאב הפך עצמו לאויב מר של בית המלוכה הירושלמי, שהמלך המולך בו הוא נכדו של אחאב ואחיינו של יורם בנו, והגבירה בממלכה היא עתליה בת אחאב. מרדו של יהוא ביורם מלך ישראל נבע מהתנגדות למעשים מן התחום הדתי שעשה בית אחאב בישראל. ממילא התפרש המרד כאיום אף על ממלכת יהודה, שבה עשו יורם ואחזיה בנו ועתליה הגבירה בירושלים כמעשי איזבל בשומרון.
הדבר המתבקש לאחר מרד יהוא הוא שממלכת יהודה תפעיל את כוחה הצבאי כנגד יהוא המורד, ומתוך שיתוף פעולה עם נאמני בית אחאב שבישראל ינסו שני כוחות ההתנגדות הללו לעצור את המרד ולחסל את העומד בראשו.[11] יהוא מבין כי עליו לנטרל במהירות האפשרית את כל הכוחות התומכים בבית אחאב. הריגת אחזיה תבטיח את הצלחת המרד בהמשך, בכך שתמנע איום מצד קרוביו ובני בריתו של יורם מלך ישראל המצויים ביהודה. בכך יזרע יהוא בירושלים פחד ובלבול (כפי שאכן קרה), וישתק כל פעילות אפשרית ביהודה כנגד יהוא ומרדו.
והנה, זומנו ליהוא בבואו ליזרעאל שני המלכים, של ישראל ושל יהודה, במקום אחד. אילולא היה יהוא הורגו בהזדמנות זו, היה אחזיה שב לירושלים, מארגן את צבאו ויוצא למלחמה ביהוא ובאנשיו. ואת זאת בדיוק חפץ יהוא למנוע באמצעות הריגת אחזיהו יחד עם יורם.
נראה שחפצו זה של יהוא צלח בידו: בירושלים התקבלה הידיעה בדבר הירצחו של אחזיהו בהפתעה, ועתליה תפסה את המלוכה, תוך שהיא משמידה את בית המלוכה – צאצאי אחזיה בנה. במצב דברים זה, לא היה בכוחה של יהודה להתנגד ליהוא, ויהוא הצליח להמשיך במרדו ללא הפרעה מבפנים או מבחוץ.
 
אם אכן אלו היו מניעיו של יהוא להרוג את אחזיה, נוכל להבין שני דברים שצוינו בדברינו למעלה:
ראשית, מובנת נכונותו של יהוא להתעכב שעות אחדות בכניסתו לעיר יזרעאל, מעשה שיש בו סיכון מסוים, כדי להרוג את אחזיה כאן ועכשיו, ולא לתת לו להתחמק ולהגיע לירושלים. הסכנה הנשקפת ליהוא מהתארגנות צבאית של אחזיה בירושלים גדולה לאין שיעור מהחשש למה שיתרחש בעיר יזרעאל. את העיר יזרעאל יוכל יהוא להכניע בכל מקרה, והשאלה היא רק האם ייכנס אליה באין מפריע. אולם אם יצטרך יהוא להילחם עם צבאו של אחזיה ועם תומכי בית אחאב שבישראל, יש חשש לכך שהמרד ייכשל, ועל כל פנים תתרחש בישראל מלחמת אחים רבת דמים.
שנית, מובנת שתיקתו של יהוא סביב מעשה הריגתו של אחזיהו: מעשה זה אינו חלק מן החובה המוטלת על יהוא לקיום דבר ה' כנגד בית אחאב – יהוא אינו יכול לצטט נבואה המחייבת את הריגת אחזיהו. אך מאידך, השיקול להריגת אחזיהו בהחלט קשור בקיום הנבואה ותורם למימושה, ועל כן בצוותו על הריגת אחזיה מדמה זאת יהוא להריגת יורם: "גַּם אֹתוֹ הַכֻּהוּ אֶל הַמֶּרְכָּבָה" (פס' כג).
ומעתה עלינו לשוב אל שאלת השיפוט הערכי של מעשה הריגת אחזיהו. לא נוכל עתה להסכים עם פירושו של ר' אליעזר מבלגנצי כי מעשה זה נחשב לשפיכות דמים אסורה, וכי לכך מתכוון הנביא הושע בנבואתו "וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא".[12] השיקול שבגללו הרג יהוא את אחזיהו – היה שיקול רציני ומוצדק. ואף אם צודק פרשן זה באמרו "כי לא אמר לו הנביא להכרית, כי אם מזרע אחאב", וצודק הוא גם בכך שאחזיה אינו כלול בזרע אחאב, הרי שהריגתו הייתה מחויבת המציאות, הן לשם הצלחת המרד שעליו נצטווה יהוא, והן כדי למנוע שפיכות דמים רחבה במסגרת מלחמת אחים, שעשויה הייתה להתפתח לו היה אחזיה חוזר לירושלים.
 
(סיום העיון יישלח בשבוע הבא)
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ח
עורכת: נחמה בן אדרת 
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
[1] אנו משתמשים כאן במונח 'נכד' כשימושו בעברית החדשה – בן בנו או בן בתו של אדם. אך אין זו משמעות המילה במקרא.
[2] עתליה היא מקרה יוצא דופן של התמלכות אישה ביהודה. אולם עתליה לא עלתה למלוכה כיורשת חוקית (לא מצד אחאב אביה שהיה מלך ישראל, ולא מצד יורם בעלה), אלא תפסה את המלוכה בכוח הזרוע. ואדרבה, היא הרגה את נכדיה, בניו של אחזיה, היורשים הלגיטימיים של מלכות אביהם, כדי למנוע כל תביעה לסילוקה מן המלוכה.
[3] הציווי על הריגת איזבל אכן אינו מנומק בשייכותה ל'בית אחאב', אלא בחטאים שחטאה (פס' ז): "וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וּדְמֵי כָּל עַבְדֵי ה' מִיַּד אִיזָבֶל."
[4] אף לפני הריגת יורם הוא רומז לטעם הריגתו בפסוק כב: "מָה הַשָּׁלוֹם עַד זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים." על הנאום שיהוא נושא לפני בדקר, ראה עיון ח "נאום יהוא בסמוך לחלקת נבות".
[5] ראה עיון יב "נאום המלך".
[6] לכאורה, ההערכה החיובית שלה זוכה יהוא מפי נביא בסיום סיפורנו (י', ל): "... הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב", שוללת אפשרות של ביקורת מצד המקרא על יהוא, שהרג את אחזיה ואת ארבעים ושניים אחיו. אלא שדבר זה אינו מוכרע בוודאות: אפשר שהנביא משבח את יהוא על הכרתת בית אחאב, אך נמנע מלגנותו על מעשים שעשה מעבר לכך שלא כדין, מטעם כזה או אחר. ממילא אם יימצא מקום שבו המקרא מגנה את יהוא על כך, לא יהא בכך סתירה לפסוק החותם את סיפור המרד.
[7] פרשן המקרא ר' אליעזר, בן העיר בלגנצי בצפון צרפת, היה בן דורם של בעלי התוספות הראשונים נכדיו של רש"י, בראשית המאה הי"ב. מבין פירושיו לספרי המקרא שרדו פירושיו לישעיהו, ליחזקאל ולתרי עשר. היה מחשובי הפשטנים בצרפת.
[8] קשה לתאר שהפרשן מתכוון לעובדי הבעל: הללו נהרגו בשומרון, ולא ביזרעאל, והריגתם לאחר סיום המרד נעשתה כדין, על עבודת הבעל שעבדו.
[9] כאמור בדהי"ב י"ח, א "וַיְהִי לִיהוֹשָׁפָט עֹשֶׁר וְכָבוֹד לָרֹב וַיִּתְחַתֵּן לְאַחְאָב."
[10] ח', יח; שם כז; י"א, יח.
[11] האפשרות הזאת מזכירה את ההתרחשות באירופה בשנים האחרונות של המאה הי"ח לנוכח המהפכה הצרפתית: מלכים שונים באירופה, שחלקם היו קרובי משפחה של לואי השישה עשר, חברו להילחם בצרפת הנתונה בידי כוחות המהפכה, וזאת בשיתוף פעולה עם המלוכנים בצרפת עצמה. הסיבה לכך הייתה תחושתם של אותם מלכים כי המהפכה הצרפתית והאידאולוגיה שלה מסכנות את כיסאם שלהם, שכן רעיונות המהפכה עמדו כנגד את המקובל במשטרי המלוכה המסורתיים באירופה.
[12] על הפסוק בספר הושע עוד נדון בעיון בפני עצמו, ושם ייבחנו פירושים שונים שנאמרו לנבואה זו.