[1] ראה מל"א כ"א, א.

[2] מלבד איזבל, נשקפות בעד החלון עוד שלוש נשים במקרא: "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב" (שופטים ה', כח); "וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז..." (שמ"ב ו',טז ודהי"א ט"ו, כט); "כִּי בְּחַלּוֹן בֵּיתִי בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי" (האישה הזרה המפתה, משלי ז', ו). גם גבר אחד משקיף בעד החלון: "וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כ"ו, ח). בכל הופעותיו, קשור מוטיב זה ביחסים בין אישה לגבר. בממצא האמנותי ארכיאולוגי של ארצות המזרח הקדום נפוצה דמות אישה הנשקפת בעד החלון, בייחוד באמנות הפיניקית. וראה עולם התנ"ך מלכים ב עמ' 79. לורית רמון ז"ל הקדישה למוטיב זה את עבודת הדוקטור שלה, אשר יצאה כספר לאחר מותה: בעד החלון נשקפה – השתקפות המוטיב במקרא ובספרות הבתר מקראית, תל אביב תשע"ב. הדיון בסיפורנו נמצא שם בעמ' 113–129 (ובהמשך, עד עמוד 136, היא  דנה בתרגומים העתיקים ובדברי יוסף בן מתתיהו הנוגעים לסצנה של איזבל ויהוא).

[3] נראה שאיזבל גם לא הייתה בת דורו של יהוא, אלא מבוגרת ממנו. יהוא הוא בן דורו של יורם בנה.

[4] דוגמה לכך שדווקא גורל מר הוא שמעורר חמלה באה בהמשך הפסקה: מותה המנוול של איזבל מעורר את חמלתו של יהוא, והוא מצווה: "פִּקְדוּ נָא אֶת הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ..." (לד).

[5] אמנם רד"ק ובעל המצודות פירשו, שעמרי הוא ששרף את הארמון על זמרי, אך אין בכך לשנות את טענתנו למעלה, ואדרבה, על פי פירושם הקושיה מתעצמת: עמרי, אבי השושלת שאליה שייכת איזבל, הוא ששרף את זמרי! ואם כך ודאי שאין לומר שבהשוואת יהוא לזמרי אויבו של עמרי, איזבל מחניפה ליהוא.

[6] מלבי"ם מתייחס בפירושו רק למילים "זמרי הרג אדניו", והוא מתעלם משיבוצן במשפט השלם, הפותח בפנייה ישירה ליהוא, פנייה שיש בה שאלת שלום: "הֲשָׁלוֹם זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו?".

[7] על משמעו של המונח 'סרקזם' ועל ההבדל בינו לבין 'אירוניה', וכן על הדרכים לזיהוים של אלו בפי דוברים במקרא, עמדנו בנספח השני לעיון ח בסדרה 'מלחמת רמות גלעד ומות אחאב בה' – מל"א כ"ב. שם גם מובא תקציר של עיוננו הנוכחי כדוגמה שנייה לזיהוי אירוניה (או סרקזם) בפי דובר במקרא.

[8] יש להשוות את דבריה של איזבל אל יהוא לאלו של נבל הכרמלי על דוד (שמ"א כ"ה, י): "הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו". יש לשים לב שכמו יהוא ביחס ליורם מלכו, אף דוד היה שר צבא של שאול המלך, וכך גם זמרי היה "שַׂר מַחֲצִית הָרָכֶב" בצבא בעשא שאותו הרג (מל"א ט"ז, ט). אלא שדוד, בניגוד לשניים האחרים, לא מרד בשאול.

[9] על שאלתה "הֲשָׁלוֹם..." יכול היה לענות 'מה השלום עד זנונייך וכשפייך הרבים'.

[10] כפי שניסו לעשות יורם ואחזיהו בלא הצלחה.

[11] כפי שפירשו רד"ק ובעל המצודות את מטרת התייפותה.

[12] כזו של עתליה בת אחאב, ואולי גם בת איזבל (להלן י"א, יד): "...וַתִּקְרַע עֲתָלְיָה אֶת בְּגָדֶיהָ וַתִּקְרָא: קֶשֶׁר קָשֶׁר!"

[13] א. בדורות האחרונים הלכו בדרך זו ר' משה יצחק אשכנזי מטריאסטי בביאורו 'הואיל משה' לנביאים ראשונים (גוריציאה 1870), וא"ש הרטום בביאורו לספר מלכים.

ב. את דבריה של איזבל ("הֲשָׁלוֹם זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו") פירשו רבים, קדמונים כחדשים, בדרך דומה למה שהוצע בעיון זה. אולם את התייפותה לא פירשו כן אף רבים מן החדשים (ראה לדוגמה את פירושו המוזר של ארליך לכך, ואת דברי קיל ב'דעת מקרא' ההולך בעקבות רש"י ורד"ק).

ג. בסופו של העיון שצוין בהערה 7 (בסעיפו האחרון), עמדנו על השאלה מדוע נמנעו פרשנינו הראשונים (ורש"י בעיקר) מלפרש דברים שניכרת בהם האירוניה בדרך זו, אלא התאמצו לפרשם כמשמעם המילולי, תוך תשלום מחיר פרשני כבד. העלינו שם שתי השערות ודנו בהן.