מרד יהוא (מל"ב ט', א–י', ל)

  • הרב אלחנן סמט

 

יהוא הורג את איזבל (ט', ל-לז)
 
ט', ל        וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה
              וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ
              וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן.
לא           וְיֵהוּא בָּא בַשָּׁעַר, וַתֹּאמֶר:
              הֲשָׁלוֹם זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו?!
לב           וַיִּשָּׂא פָנָיו אֶל הַחַלּוֹן וַיֹּאמֶר: מִי אִתִּי מִי?
              וַיַּשְׁקִיפוּ אֵלָיו שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סָרִיסִים.
לג           וַיֹּאמֶר: שִׁמְטוּהָ!
              וַיִּשְׁמְטוּהָ, וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר וְאֶל הַסּוּסִים
              וַיִּרְמְסֶנָּה.
לד           וַיָּבֹא וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ
              וַיֹּאמֶר: פִּקְדוּ נָא אֶת הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ
              כִּי בַת מֶלֶךְ הִיא.
לה           וַיֵּלְכוּ לְקָבְרָהּ
               וְלֹא מָצְאוּ בָהּ כִּי אִם הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם.
לו             וַיָּשֻׁבוּ וַיַּגִּידוּ לוֹ, וַיֹּאמֶר:
               דְּבַר ה' הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר:
               בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת בְּשַׂר אִיזָבֶל.
לז             וְהָיְתָה נִבְלַת אִיזֶבֶל כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל
                       אֲשֶׁר לֹא יֹאמְרוּ, זֹאת אִיזָבֶל.
 
1. "וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ" – הפרשנות הרווחת
 
כניסתם של יהוא ואנשיו בשערי העיר יזרעאל נתעכבה, מחמת הריגת שני המלכים יורם ואחזיה. עד שנכנס יהוא ליזרעאל, כבר שמעה איזבל את אשר אירע, והיא מתכוננת לבואו של יהוא שר הצבא הקושר אל היכל אחאב אשר בעיר יזרעאל.[1]
 
תמוהות הן ההכנות שעורכת איזבל לקראת בואו של יהוא:
 
ל         וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן.[2]
 
מדוע התאפרה איזבל וסירקה את שערה לקראת בואו של יהוא?
 
רוב המפרשים הסבירו זאת על פי ההקשר המקובל של מעשים אלו: אישה מתייפה כדי למצוא חן בעיני גבר. ומכיוון שבמקרה הנידון כאן איזבל מצפה לבואו של יהוא, משמע שהיא חפצה למצוא חן בעיניו. אולם מדוע תחפוץ איזבל בכך?
 
רש"י: וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ – ... כדי שתהא לחֵן בעיני יהוא ויישאנה.
 
האם פירושו סביר? הרי יהוא הרג זה עתה את בנה, וציווה להשליך את גופתו בחלקת שדה נבות כגמול על רצח נבות בידי אחאב, רצח שבו לאיזבל היה תפקיד עיקרי. עוד קודם לכן הטיח יהוא ביורם "מָה הַשָּׁלוֹם עַד (=בעוד) זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים!". והכתוב מעיד (בפסוק ל) "וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה", ומסתבר ששמעה לא רק על עצם הריגת בנה, אלא גם על זהותו של המורד שהרגו ועל מניעיו. כיצד אפוא עלה על דעתה שיהוא יישאנה לאישה?[3]
 
פרשנים אחרים מייחסים לאיזבל מניעים פחות נועזים:
 
רד"ק: קישטה את עצמה כדי שתמצא חן בעיניו (– של יהוא) ולא יהרגנה.
רלב"ג בפירושו הראשון: אולי עשתה זה כדי שתישא חן בעיניו ויחמול עליה ולא יהרגנה.
 
וכך פירש גם בעל המצודות. אולם האם כדי לעורר את חמלתו של יהוא איזבל מרגישה צורך להתקשט ולהתייפות? אפשר שההפך הוא הנכון, ודווקא מראה מנוול הוא שמעורר חמלה.[4]
 
מלבי"ם הרגיש בקושי שיש בדברי קודמיו, ועל כן נמנע מלפרש שאיזבל חפצה למצוא חן בעיני יהוא או לעורר את רחמיו, ובמקום זאת חיפש יעד גברי אחר:
 
וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ – היא חשבה שתמצא חן בין שרי החיל, ושיימצא מי מהם שיחזיק בידה נגד העבד המורד באדוניו.
 
אולם אין זה מסתבר שהתייפותה של איזבל תשנה את דעתו של מי מחבריו של יהוא השותפים למרד. בנוסף, נראה כי איזבל המשקיפה בעד החלון – רק ליהוא היא ממתינה, ועל כל פנים, 'המפגש' המתואר בכתוב – רק בין שניהם הוא, ואם התייפתה איזבל בשביל שרי החיל הרי שהכנותיה היו לשווא, ומדוע יזכירן הכתוב?
 
2. "הֲשָׁלוֹם זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו?"
 
את כוונתה של איזבל בהתאפרה לקראת בואו של יהוא יש להבין גם מתוך דבריה, שבהם היא מקדמת את פני יהוא הבא בשער ההיכל: "הֲשָׁלוֹם זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו?"
 
הבה נראה כיצד הבינו את דבריה המפרשים שהובאו בסעיף הקודם:
 
רש"י: הֲשָׁלוֹם – תרצה להיות עמי בשלום?
 
           זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו – אם הרגת את אדוניך, אין זה דבר חדש, שהרי זמרי גם הוא הרג את אלה בן בעשא.
 
רש"י ממשיך בעקביות את פירושו הקודם: איזבל מבקשת מיהוא 'להיות עמה בשלום', ומצדיקה במשתמע את הריגת בנה בידי יהוא!
 
אף בעל המצודות מפרש את דברי איזבל כרש"י, תוך שהוא מוסיף הבהרה:
 
לזה קראה אותו בשם 'זמרי', וכאילו באה להקל אשמתו לומר שכבר היה לעולמים. וכדי להחניפו אמרה כן.
 
הפרשנים הללו התעלמו מן האסוציאציה העולה מזיכרונו של זמרי: זמרי אמנם הרג את אדונו, אך הספיק למלוך בתרצה שבעה ימים בלבד. בבוא עמרי, נבחרם של אנשי הצבא (ומייסד שושלת בית אחאב!) לצוּר על זמרי בתרצה, זמרי איבד עצמו לדעת בארמון המלוכה:
 
מל"א ט"ז, יח  וַיְהִי כִּרְאוֹת זִמְרִי כִּי נִלְכְּדָה הָעִיר
וַיָּבֹא אֶל אַרְמוֹן בֵּית הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׂרֹף עָלָיו אֶת בֵּית מֶלֶךְ בָּאֵשׁ וַיָּמֹת.[5]
 
איזו חנופה יכולה להתקיים אפוא בהשוואה זו שעורכת איזבל בין יהוא לבין זמרי? לו רצתה לציין תקדים ראוי למעשה יהוא, הייתה משווה אותו לבעשא, הורגו של נדב ומשמיד שושלת ירבעם. הלה מלך עשרים וארבע שנים, ואף העמיד את אלה בנו כמלך תחתיו (מל"א ט"ו, לג; ט"ז, ו).
 
מלבי"ם, שכפי שראינו קודם הרגיש בקושי שבדברי קודמיו, פירש את דברי איזבל על פי שיטתו: כשם שמטרתה של איזבל בהתייפותה הייתה למצוא בין שרי החיל חבריו של יהוא מי שיתמוך בה ויחזיק בידה נגד העבד המורד באדוניו, כך גם דבריה מכוונים לאותה מטרה:
 
ולכן אמרה 'זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו' – להזכיר כי זמרי נהרג, ולא אבו ישראל להמליך את המורד והורג אדוניו.
 
ובכן, מלבי"ם רואה במילותיה של איזבל דברי גנאי ליהוא, הן בהשוואתה אותו לזמרי, והן בתיאורה אותו כ'הורג אדוניו'. לפי פירושו ניסתה איזבל לשכנע באמצעות כינוי הגנאי הזה את שרי החיל לבטל את תמיכתם ביהוא.
כינוי זה של איזבל את יהוא, "זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו", באמת אינו יכול להתפרש כמתן לגיטימציה למעשה יהוא (כדברי רש"י ובעל המצודות), אלא כביקורת ארסית שלה על מעשהו. ברם קשה לקבל את המשתמע מדברי המלבי"ם, כי משפט זה היה מכוון לשרי החיל שעם יהוא. הללו אינם מוזכרים כלל בחלק זה של סיפורנו, וספק אם היו בחברת יהוא באותה שעה. את דבריה הארסיים מפנה איזבל ליהוא עצמו.[6]
 
3. סרקזם מלכותי גאה
 
הפירוש הפשוט לדבריה של איזבל ליהוא הוא שדבריה נאמרו בסרקזם. את 'המוסיקה' המלווה את דבריה, את טון הבוז ואת נימת הזלזול שבהם השתמשה איזבל, אין המקרא יכול להשמיע לנו. אולם תוכן הדברים אשר בפיה מדבר בעד עצמו.[7]
 
שאלת השלום בפיה של איזבל, משמעה איחול הפוך משלום ליהוא. דבר זה מובע בכינוי שהיא מכנה אותו 'זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו' – אותו זמרי שמרדו לא צלח בידו, ולבסוף מת בעצמו. בכך מאחלת איזבל ליהוא סוף מהיא ואכזרי דומה לזה של זמרי, אך בנוסף לכך מביע כינוי זה בוז לעבד המתפרץ והורג את אדוניו.[8]
 
לכאורה דומה שאלת השלום של איזבל ליהוא לשאלות השלום החוזרות ונשנות ששלח יורם ליהוא בהתקרב יהוא עם אנשיו ליזרעאל. בייחוד דומה שאלתה לזו שבפי יורם עצמו "הֲשָׁלוֹם יֵהוּא?" (פסוק כב). אלא שבאמת אין הדבר כן: השאלות ההן, פשוטן היה כמשמען, ואילו זו שבפי איזבל נשאלה בסרקזם, ופשוטה הפוך ממשמעה המילולי. מחמת הבדל זה יורם קורא ליהוא בשמו, ואילו איזבל ממירה את שמו בכינוי של זלזול ולעג.
 
הבדל זה בין שאלות השלום בפי יורם ושלוחיו לבין שאלת השלום שבפי איזבל יבאר לנו את ההבדל בתגובת יהוא לשאלות הללו: שאלות השלום הענייניות של יורם זכו למענה מפי יהוא. אמנם היה זה מענה בוטה ("מַה לְּךָ וּלְשָׁלוֹם..."; "מָה הַשָּׁלוֹם עַד זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים"), אך בכל זאת היה זה מענה ענייני, השולל את 'השלום' שבפי השואלים. היינו מצפים שיהוא יטיח דברים דומים באיזבל עצמה כשזו תדרוש בשלומו.[9] אך יהוא אינו עונה על שאלת השלום שלה כלל. יהוא מבין שכל תשובה מילולית שישיב לפנייתה הבוטה של איזבל תותיר את הלועגת לו בעמדת עליונות. לפיכך מגיב יהוא בדרך המבטאת את יתרונו שלו על פני איזבל. בצעד מעשי הוא שם קץ למילותיה של איזבל: הוא מחפש משתפי פעולה בין עבדי איזבל, וכשהם נמצאים לו הוא מצווה עליהם 'שִׁמְטוּהָ'.
 
מעתה יֵקל עלינו לבאר את התנהגותה של איזבל בטרם בוא יהוא:
 
וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן.
 
לא כדי למצוא חן בעיני יהוא עשתה איזבל כך, ולא כדי למצוא חן בעיני שרי החיל שלו.
 
איזבל הבינה נכונה כי סופה קרוב מאוד, וכי אויבה בנפש עומד לבוא בשערי ארמונה כדי להורגה (הרי שמעה על כך: "וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה"). לפיכך החליטה כי לא תשפיל עצמה ברגעיה האחרונים, לא בבריחה חסרת סיכוי,[10] לא בהתרפסות ובקשת רחמים,[11] ולא בהתנהגות היסטרית.[12] בהדר מלכות היא מתייצבת בפני מבקש נפשה, ואל מול נשקו שלו, הכוח והאלימות, היא שולפת את נשקה שלה: בוז צונן של גבירה מלכותית, המתייצבת ללא מורך אל מול פני מותה הקרב. לפיכך היא טורחת לשמור על הופעתה המטופחת והמלכותית, ומעֶמְדת הגובה שהיא מתייצבת בה, כשהיא נשקפת בעד החלון בקומה העליונה בארמונה, היא שולחת ביהוא הרוכב על סוסו מתחתיה את מדקרות החרב של לשונה – את דבריה הטבולים ברעל והמלאים בוז, דברי גבירה אל עבדה המתפרץ – "הֲשָׁלוֹם זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו?"
 
נמצא שאף התייפותה של איזבל, כוונה אירונית יש בה: היא עושה זאת כדי להתנשא על יהוא, שר הצבא החזק. היא מציגה עצמה כמי שאינה יראה ממותה בידיו, ובכך היא זוכה בעליונות פסיכולוגית עליו.
 
מבין פרשנינו הראשונים, פירש את התנהגותה של איזבל בדרך המוצעת כאן רלב"ג בפירושו השני (בראשון פירש כרד"ק). ואלו דבריו:
 
וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ – ... עשתה זה להחזיק המלוכה עדיין... ולזה אמרה בגאווה ליהוא 'הֲשָׁלוֹם זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו'.
 
נראה שכוונתו במילים 'להחזיק המלוכה עדיין' היא כפי שאמרנו: להחזיק עצמה כמלכה אף ברגעיה האחרונים.[13]
 
(המשך העיון בשבוע הבא)
 
 

[1] ראה מל"א כ"א, א.
[2] מלבד איזבל, נשקפות בעד החלון עוד שלוש נשים במקרא: "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב" (שופטים ה', כח); "וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז..." (שמ"ב ו',טז ודהי"א ט"ו, כט); "כִּי בְּחַלּוֹן בֵּיתִי בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי" (האישה הזרה המפתה, משלי ז', ו). גם גבר אחד משקיף בעד החלון: "וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כ"ו, ח). בכל הופעותיו, קשור מוטיב זה ביחסים בין אישה לגבר. בממצא האמנותי ארכיאולוגי של ארצות המזרח הקדום נפוצה דמות אישה הנשקפת בעד החלון, בייחוד באמנות הפיניקית. וראה עולם התנ"ך מלכים ב עמ' 79. לורית רמון ז"ל הקדישה למוטיב זה את עבודת הדוקטור שלה, אשר יצאה כספר לאחר מותה: בעד החלון נשקפה – השתקפות המוטיב במקרא ובספרות הבתר מקראית, תל אביב תשע"ב. הדיון בסיפורנו נמצא שם בעמ' 113–129 (ובהמשך, עד עמוד 136, היא  דנה בתרגומים העתיקים ובדברי יוסף בן מתתיהו הנוגעים לסצנה של איזבל ויהוא).
[3] נראה שאיזבל גם לא הייתה בת דורו של יהוא, אלא מבוגרת ממנו. יהוא הוא בן דורו של יורם בנה.
[4] דוגמה לכך שדווקא גורל מר הוא שמעורר חמלה באה בהמשך הפסקה: מותה המנוול של איזבל מעורר את חמלתו של יהוא, והוא מצווה: "פִּקְדוּ נָא אֶת הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ..." (לד).
[5] אמנם רד"ק ובעל המצודות פירשו, שעמרי הוא ששרף את הארמון על זמרי, אך אין בכך לשנות את טענתנו למעלה, ואדרבה, על פי פירושם הקושיה מתעצמת: עמרי, אבי השושלת שאליה שייכת איזבל, הוא ששרף את זמרי! ואם כך ודאי שאין לומר שבהשוואת יהוא לזמרי אויבו של עמרי, איזבל מחניפה ליהוא.
[6] מלבי"ם מתייחס בפירושו רק למילים "זמרי הרג אדניו", והוא מתעלם משיבוצן במשפט השלם, הפותח בפנייה ישירה ליהוא, פנייה שיש בה שאלת שלום: "הֲשָׁלוֹם זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו?".
[7] על משמעו של המונח 'סרקזם' ועל ההבדל בינו לבין 'אירוניה', וכן על הדרכים לזיהוים של אלו בפי דוברים במקרא, עמדנו בנספח השני לעיון ח בסדרה 'מלחמת רמות גלעד ומות אחאב בה' – מל"א כ"ב. שם גם מובא תקציר של עיוננו הנוכחי כדוגמה שנייה לזיהוי אירוניה (או סרקזם) בפי דובר במקרא.
[8] יש להשוות את דבריה של איזבל אל יהוא לאלו של נבל הכרמלי על דוד (שמ"א כ"ה, י): "הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו". יש לשים לב שכמו יהוא ביחס ליורם מלכו, אף דוד היה שר צבא של שאול המלך, וכך גם זמרי היה "שַׂר מַחֲצִית הָרָכֶב" בצבא בעשא שאותו הרג (מל"א ט"ז, ט). אלא שדוד, בניגוד לשניים האחרים, לא מרד בשאול.
[9] על שאלתה "הֲשָׁלוֹם..." יכול היה לענות 'מה השלום עד זנונייך וכשפייך הרבים'.
[10] כפי שניסו לעשות יורם ואחזיהו בלא הצלחה.
[11] כפי שפירשו רד"ק ובעל המצודות את מטרת התייפותה.
[12] כזו של עתליה בת אחאב, ואולי גם בת איזבל (להלן י"א, יד): "...וַתִּקְרַע עֲתָלְיָה אֶת בְּגָדֶיהָ וַתִּקְרָא: קֶשֶׁר קָשֶׁר!"
[13] א. בדורות האחרונים הלכו בדרך זו ר' משה יצחק אשכנזי מטריאסטי בביאורו 'הואיל משה' לנביאים ראשונים (גוריציאה 1870), וא"ש הרטום בביאורו לספר מלכים.
ב. את דבריה של איזבל ("הֲשָׁלוֹם זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו") פירשו רבים, קדמונים כחדשים, בדרך דומה למה שהוצע בעיון זה. אולם את התייפותה לא פירשו כן אף רבים מן החדשים (ראה לדוגמה את פירושו המוזר של ארליך לכך, ואת דברי קיל ב'דעת מקרא' ההולך בעקבות רש"י ורד"ק).
ג. בסופו של העיון שצוין בהערה 7 (בסעיפו האחרון), עמדנו על השאלה מדוע נמנעו פרשנינו הראשונים (ורש"י בעיקר) מלפרש דברים שניכרת בהם האירוניה בדרך זו, אלא התאמצו לפרשם כמשמעם המילולי, תוך תשלום מחיר פרשני כבד. העלינו שם שתי השערות ודנו בהן.