פרקי נביאים בספר מלכים -
שיעור 85
מרד יהוא (מל"ב ט', א–י', ל) | 12 | נאום המלך (י', ח–יא)
קובץ טקסט
יב. נאום המלך (י', ח–יא)
י', ח וַיָּבֹא הַמַּלְאָךְ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר:
הֵבִיאוּ רָאשֵׁי בְנֵי הַמֶּלֶךְ
וַיֹּאמֶר: שִׂימוּ אֹתָם שְׁנֵי צִבֻּרִים פֶּתַח הַשַּׁעַר עַד הַבֹּקֶר.
ט וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד וַיֹּאמֶר אֶל כָּל הָעָם:
צַדִּקִים אַתֶּם
הִנֵּה אֲנִי קָשַׁרְתִּי עַל אֲדֹנִי וָאֶהְרְגֵהוּ
וּמִי הִכָּה אֶת כָּל אֵלֶּה.
י דְּעוּ אֵפוֹא
כִּי לֹא יִפֹּל מִדְּבַר ה' אַרְצָה
אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עַל בֵּית אַחְאָב
וַה' עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ.
יא וַיַּךְ יֵהוּא אֵת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְבֵית אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל
וְכָל גְּדֹלָיו וּמְיֻדָּעָיו וְכֹהֲנָיו עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד.
1. "שִׂימוּ אֹתָם שְׁנֵי צִבֻּרִים פֶּתַח הַשַּׁעַר עַד הַבֹּקֶר"
בסצנה הקודמת תואר כיצד שרי בית אחאב והאומנים שבשומרון שחטו את בני המלך כמצוות יהוא. את ראשיהם הם שמו בדודים "וַיִּשְׁלְחוּ אֵלָיו יִזְרְעֶאלָה" (פס' ז).[1] המלאך ששלחו שרי בית אחאב אל יהוא שביזרעאל מילא שליחותו בנאמנות: הוא מתייצב לפני יהוא ומודיע לו בלקוניות: "הֵבִיאוּ רָאשֵׁי בְנֵי הַמֶּלֶךְ", כאדם המודיע: 'החבילה הגיעה'. יהוא מקבל את הודעתו של השליח ומצווה על אנשיו: "שִׂימוּ אֹתָם שְׁנֵי צִבֻּרִים פֶּתַח הַשַּׁעַר[2] עַד הַבֹּקֶר".
מדוע ציווה יהוא על אנשיו לעשות כן?
כדי לענות על שאלה זו, נשתמש בכלל המשמשנו בלימוד הסיפור במקרא במקרים מעין אלו: במקום שבו מתאר המקרא פעולה של אחת הדמויות, בלא לבאר את מניעיה לפעולתה, ומניעים אלו אינם מובנים מאליהם, או שניתן לפרשם בדרכים שונות, יש להמשיך בקריאת הסיפור, ולבחון מהן התוצאות של אותה פעולה סתומה. בדרך כלל ניתן להניח שלתוצאות אלו התכוון הפועל בפעולתו, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".[3]
שימוש בכלל זה במקומנו יבהיר את מניעיו של יהוא למעשהו: יהוא ביקש להעמיד את ראשי בני המלך בפתח השער "עַד הַבֹּקֶר", ומיד בהמשך מסופר שעם בוקר עמד יהוא לנאום מול אנשי העיר: "וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד וַיֹּאמֶר אֶל כָּל הָעָם...". נראה אם כן שבהוראתו להעמיד את הראשים הכרותים בפתח השער התכוון יהוא להקהיל את אנשי העיר בטרם ישא את דבריו בפניהם. בצאתם מביתם בבוקר קיבלו את פניהם שני ציבורים של ראשים כרותים משני צדי פתח השער של היכל אחאב, והם הכירו מהרה כי ראשים אלו – של בני משפחת המלוכה הם.[4] השמועה עברה מהרה בעיר יזרעאל, וכל בני העיר נקהלו בשתיקה אל מול המחזה המבעית הזה, כשהם אחוזים פלצות. אין צריך לומר מה חשבו בלבם על שר הצבא הקושר, המתגלה במעשה זה באכזריותו הצינית. יהוא השקיף מן הקומה העליונה של הארמון אל פתח השער החיצוני, וראה את התקהלות "כָּל הָעָם" אל מול שני ציבורי הראשים. כעת יכול היה לצאת אליהם ולשאת בפניהם את דבריו.
העמדת הראשים בפתח השער הייתה אם כן פרובוקציה שנועדה לגרום לאסיפת אנשי העיר כדי שיהוא יוכל לנאום בפניהם. אולם לא היה זה אמצעי טכני בלבד, אלא בסיס ענייני לתוכן הנאום עצמו.
המשך עיוננו יוקדש לניתוח הנאום של יהוא: לפרשנות דבריו ולבירור כוונתו, הן בנאום עצמו, והן במעשה שקדם לו, אשר סלל את הדרך לקראת עצם הנאום.
2. מבנה נאומו של יהוא
נאומו של יהוא משתרע על פני פסוקים ט–י, והוא עיקרה של הפסקה שאנו עוסקים בה בעיון זה, הן מבחינה כמותית[5] והן מבחינת עוצמתו הרטורית. הנאום מורכב משני חלקים:
חלקו הראשון בפסוק ט מכיל צירוף של שלושה משפטים:
- צַדִּקִים אַתֶּם!
- הִנֵּה אֲנִי קָשַׁרְתִּי עַל אֲדֹנִי וָאֶהְרְגֵהוּ.
- וּמִי הִכָּה אֶת כָּל אֵלֶּה?
כוונת חלק זה של הנאום סתומה במידה רבה. אמנם כל מילה בו מובנת, ואף כל משפט בפני עצמו נראה מובן ברמה המילולית, אולם יש קושי בכוונה המסתתרת מאחרי משפט 1, ובתשובה לשאלה במשפט 3 – מהי. כמו כן קשה להבין את ההיגיון בצירוף שלושת המשפטים כאחד. בסעיפים 3 ו-4 נציע פתרונות לקשיים שמעורר חלקו הראשון של הנאום.
חלקו השני של הנאום בפסוק י מכיל שלוש צלעות:
- לֹא יִפֹּל מִדְּבַר ה' אַרְצָה
- אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עַל בֵּית אַחְאָב
- וַה' עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ.
חלק זה נהיר יותר מהחלק הראשון: בראשיתו מופיע עיקרון תיאולוגי ביחס לדבר ה' הבא בנבואה[6]; בהמשכו מפרש יהוא לאיזה דבר של ה' הוא מתכוון – לנבואה על בית אחאב, ולבסוף הוא מדגים זאת באמצעות האירועים האחרונים שאירעו לבית אחאב (ושהוא עצמו עומד מאחריהם): "וַה' עָשָׂה (– באירועים האחרונים) אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ".
בכל אחד מחלקי הדיבור הזה מופיע שמו של ה' והשורש דב"ר כשם או כפועל במשמעות דבר ה'.
הנאום מסתיים בהזכרת שמו של אליהו עבדו של ה' (– נביאו), ורומז לנבואתו על בית אחאב בפרשת נבות (מל"א כ"א, יט–כד).
בין שני חלקי הנאום, זה שבפסוק ט וזה שבפסוק י, מופיעות (בראש פסוק י) מילות הקישור הללו:
דְּעוּ אֵפוֹא כִּי...
ומשתמע מהן לכאורה, כי בחלקו הראשון של הנאום (הסתום במשמעו) מתעמת יהוא עם אי-ידיעת שומעיו את הדברים הבאים בחלקו השני של הנאום. כלומר, החלק הראשון הוא הקדמה למסקנה המובאת בחלק השני, שדבר ה' על בית אחאב יתקיים במלואו.[7]
3. פירוש רד"ק לחלקו הראשון של הנאום
...וַיֹּאמֶר אֶל כָּל הָעָם:
צַדִּקִים אַתֶּם!
הִנֵּה אֲנִי קָשַׁרְתִּי עַל אֲדֹנִי וָאֶהְרְגֵהוּ
וּמִי הִכָּה אֶת כָּל אֵלֶּה?
כבר אמרנו שחלקו הראשון של הנאום, הכלול בפסוק ט, סתום. עתה נפרט את התמיהות שהוא מעורר:[8]
- 'צדיק' בלשון המקרא (שלא כבעברית המאוחרת) פירושו 'זכאי'. ואכן כך תרגם יונתן את המילים "צַדִּקִים אַתֶּם" – "זכאין אתון". ובכן, למה מתכוון יהוא בכנותו את העומדים לפניו 'צדיקים'? מאיזו אשמה הוא מזכה אותם?
- מהי התשובה לשאלה ששואל יהוא "וּמִי הִכָּה אֶת כָּל אֵלֶּה"? מי באמת היכה את שבעים בני אחאב? שתי תשובות אפשריות: בפועל היכו אותם אומניהם גדולי העיר שומרון, אולם הם עשו זאת בפקודת יהוא ומחמת מוראו עליהם. ובכן, לאיזו תשובה מתכוון יהוא מבין השתיים?
- כיצד מתקשרים שלושת המשפטים בחלק זה של הנאום זה לזה, ואיזה מסר יהוא מביע בצירוף משפטים אלה? וכמובן, כיצד מתקשר מסר זה למסקנה המנוסחת בחלקו השני של הנאום הבא בפסוק י?
רד"ק פירש את פסוק ט בהרחבה יחסית וענה על השאלות שהעלינו:
צַדִּקִים אַתֶּם – אין אתם חייבים בדם אלה האנשים (– שבעים בני אחאב).
ואם תאמרו כי אני עשיתי רע וקָשַׁרְתִּי עַל אֲדֹנִי וָאֶהְרְגֵהוּ,
אֵלֶּה – לא הכיתי אני, אלא גדולי העיר (– שומרון) היכו אותם ולא רצו להילחם עליהם.
תוכלו להכיר ולדעת (– מכך) כי מה' יצא הדבר, ואני ואתם צדיקים בדם כל בית אחאב.
על פי פירוש רד"ק מטרת יהוא בנאום כולו על שני חלקיוהיא להרגיע את המצפון המייסר: יהוא מסיר אחריות למות בני אחאב הן מעל כתפיו שלו עצמו והן מעל האנשים שאליהם הוא פונה, וטוען כי האחראי לכל מהלך המרד הזה ותוצאותיו הוא ה', וכל מה שאירע היה כדברו אשר דיבר.[9]
אל מי מדבר יהוא לפי פירוש רד"ק, מיהם נמעניו של הנאום?
אם הנמענים הם אנשי העיר יזרעאל – מה צורך במשפט הראשון "צַדִּקִים אַתֶּם"? מדוע ינסה יהוא לְזַכותם ולהרגיע את מצפונם, והרי הללו אינם שותפים כלל במעשי יהוא! להפך, הם מסתייגים נמרצות (בלבם) ממעשיו ועומדים מזועזעים ממראה עיניהם, ממה שעולל יהוא לבית המלוכה שהם קשורים בו! איש לא העלה בדעתו כי הם אשמים בכך, ובוודאי אין בלבם כל ייסורי מצפון, ואין אפוא כל טעם בדברי ההרגעה של יהוא "צַדִּקִים אַתֶּם" וכו'.
ובכן, שמא אמר יהוא דברי הצדקה אלה לחייליו. אולם אם הנמענים הם חייליו של יהוא, הרי מדובר באנשי צבא קשוחים, שהצטרפו ליהוא במסעו מרמות גלעד לשם מרידה ותפיסת השלטון. כיצד יאמרו אנשיו של יהוא על מפקדם את מה שניסח רד"ק בפיהם: "ואם תאמרו כי אני עשיתי רע וקשרתי על אדני ואהרגהו" – הרי בדיוק לשם מטרה זו הצטרפו אליו אנשים אלו ברמות גלעד?! אנשיו בוודאי אינם מאשימים אותו על כך, ואין עליו להצטדק בפניהם. מי שמאשים את יהוא בקשר נגד יורם הם דווקא אנשי יזרעאל שיורם היה בן עירם.
דוחק הוא להניח כי נמעניו של יהוא היו גם אנשי יזרעאל וגם חייליו, והוא פונה אל אנשיו במשפט הראשון של נאומו, ואל אנשי יזרעאל במשפט השני. שני הקהלים הללו שונים מהותית זה מזה.
נמצא כי בכל דרך שנבאר מי הם הנמענים לנאומו של יהוא יהא קושי במשפט אחד מתוך נאומו.
בין כך ובין כך קשה פירושו של רד"ק למשפט השלישי בנאום:
"וּמִי הִכָּה אֶת כָּל אֵלֶּה?" – אלה, לא הכיתי אני, אלא גדולי העיר הכו אותם ולא רצו להילחם עליהם.
יהוא אינו יכול להתנער מאחריותו להריגת 'אֵלֶּה'. גדולי העיר שומרון "לא רצו להילחם עליהם" משום אימתו של יהוא, שהטיל אותה עליהם בדרך מחושבת (ראה עיוננו הקודם). הם הרגו את שבעים בני אחאב בפקודתו המפורשת של יהוא, ושלחו את הראשים ליזרעאל גם כן בפקודת יהוא.
שמא יענה רד"ק על כך, שיהוא ניסה להסתיר את אחריותו להריגת שבעים בני אחאב מן הקהל שאליו הוא פונה בנאום, וזאת לצורך המסקנה הדתית שהוא מסיק מן הטיעון הכלול במשפט זה: "תוכלו להכיר ולדעת (– מכך שגדולי העיר הרגו את בני אחאב מעצמם) כי מה' יצא הדבר".
דבר זה אינו מסתבר: ראשית, דמותו של יהוא המצטיירת כבר עתה לעינינו אינה דמות של מי שבורח מאחריותו למעשים שעשה, או מתבייש בהם.
שנית, זהו שקר שעתיד להתגלות מהרה, שכן ההתכתבות בין יהוא לגדולי העיר שומרון תתפרסם ברבים, ואז תתברר אחריותו של יהוא למעשים שנעשו בשומרון.
שלישית, כבר עתה מדברות העובדות בעד עצמן: ראשיהם של בני אחאב הובאו ליהוא ביזרעאל, ויהוא הוא זה שפקד להעמידם בשני ציבורים פתח השער. בכך חשף יהוא לעיני כל את שייכותו האמיצה למעשה הריגתם, וכיצד יתכחש בדבריו למעשים אלו?
ובכלל, לפי פירוש רד"ק, יהוא עושה דבר והיפוכו: הוא מציב את הראשים הכרותים בפתח השער ומעורר בצופים זעזוע, ואחר כך נושא נאום להרגעת מצפונם ולהוכחת 'חפותו'. אל יזעזע ואל ירגיע. אם מטרתו של יהוא הייתה לנקות עצמו ממעשיו, מוטב היה לו להעלים את הראשים הללו, ולחסוך מעצמו, משומעיו ומאתנו את הנאום הזה.[10]
רד"ק ניסה ליישב את כל השאלות המתעוררות בקריאת נאומו של יהוא, אך תשובותיו אינן מתקבלות על הדעת.
בסעיף הבא נציע קריאה חדשה ושונה בנאומו של יהוא.
(המשך העיון בשבוע הבא)
[1] כזכור, ציווה יהוא על הזקנים והאומנים לבוא אליו בעצמם ליזרעאל עם ראשי בני אדוניהם (פס' ו), אך הללו העדיפו לשלוח אליו שליח, מטעם שהוסבר בסוף העיון הקודם. (סוף סעיף 4).
[2] 'השער' הוא שער 'היכלו' של אחאב ושל ביתו בעיר יזרעאל, ו"פֶּתַח הַשַּׁעַר" הוא הכניסה החיצונית אל השער, הפונה אל תוך העיר. נראה שבמקום זה עצמו התרחש העימות הדרמטי בין יהוא לאיזבל בשעה שזה "בָּא בַשָּׁעַר" של ההיכל (ט', ל–לג).
[3] אין דרכו של המקרא לחשוף באופן ישיר את מניעי הפעולה של דמויותיו, אלא רק בדרכי עקיפין שונות: באמצעות דיבורה של הדמות, באמצעות תיאור מעשיה ובאמצעים רטוריים שונים. המקרים שבהם המקרא מבאר את מניעי הפעולה של דמות בסיפור הם נדירים ויוצאי דופן, ובדרך כלל יש לכל מקרה כזה סיבה מיוחדת. הנורמה בסיפור המקראי לתאר את פעולתה של דמות ללא חיווי מפורש בדבר מניעיה, מחייבת את הקורא להיות שותף פעיל בהבנה ובניתוח הפרשני-פסיכולוגי של הדמות בסיפור ובהערכתה. בדרך כלל ניתן לעמוד על המניעים של פעולות ללא קושי מסברה, או מתוך דברי הדמות הפועלת, או על פי ההקשר שקדם לפעולתה. הכלל שהבאנו למעלה נועד למקרים שכל הדרכים הללו אינן מועילות.
[4] מוצא משפחת בית אחאב הוא בעיר יזרעאל, ובני משפחת המלוכה חיו הן בארמון בשומרון והן בהיכל שביזרעאל, כמוכח מסיפור כרם נבות (מל"א כ"א) ומסיפורנו עצמו. מסתבר אפוא שצעירי בית המלוכה היו מוכרים ביזרעאל, ואנשי העיר יכלו לזהות את ראשיהם בפתח הארמון. אף לולי כן, יכלו לשער למי שייכים ראשים אלו מן ההקשר שבו פועל יהוא.
[5] תיאור המעשים השונים שקדמו לנאום כלול ב-26 מילים, ואילו הנאום מכיל 35 מילים.
[6] רעיון זה מופיע פעמים אחדות במקרא, הנה דוגמה: "כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו" (ישעיהו נ"ה, יא).
[7] 'אי-ידיעה' זו, אין כוונתה בהכרח אי ידיעת עצם קיומו של דבר ה' על בית אחאב (אף שהדבר אפשרי), אלא בעיקר אי ידיעת העיקרון התיאולוגי שדבר ה' יתממש במלואו.
[8] לא כל הפרשנים ראו צורך לבאר את פסוקנו הסתום ולענות על התמיהות שהוא מעורר. רלב"ג בפירושו דילג על פסוקים ט–י לחלוטין. בעל המצודות פירש את שני הפסוקים במילים ספורות, שאין בהן להבהיר את כוונתו, וכך גם פרשנים נוספים שקשה לעמוד על משמעות פירושם.
[9] רד"ק אמנם לא פירש את פסוק י בפני עצמו, אך בדבריו האחרונים המובאים למעלה עשה פרפרזה קצרה לפסוק י, ומדבריו ניכר כיצד פירש את פסוק י ואת הקשר בינו לבין פסוק ט שקדם לו.
[10] אף הטיעון הדתי בנאומו של יהוא כפי שפירשו רד"ק "תוכלו להכיר ולדעת כי מה' יצא הדבר, ואני ואתם צדיקים בדם כל בית אחאב" אינו מובן: "מה' יצא הדבר" נאמר על דבר שאירע בלא שהשתדלות אנושית גרמה לו (בראשית כ"ד, נ על רקע דברי העבד שקדמו). אולם כאן אירעו המעשים בידי אדם! ועל כן יהוא היה צריך לטעון דבר שונה: כל מעשינו בהריגת בית אחאב נעשים על פי דבר ה' ולשם קיומו, ועל כן צדיקים אנו בהריגת בית אחאב, וזכות תיחשב לנו בכך.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)