דילוג לתוכן העיקרי

מרד יהוא (מל"ב ט', א – י', ל) | 5 | משיחת יהוא בידי הנער הנביא (המשך)

קובץ טקסט
ה. משיחת יהוא בידי הנער הנביא (המשך)
 
ד         וַיֵּלֶךְ הַנַּעַר הַנַּעַר הַנָּבִיא רָמֹת גִּלְעָד.
ה        וַיָּבֹא וְהִנֵּה שָׂרֵי הַחַיִל יֹשְׁבִים
וַיֹּאמֶר: דָּבָר לִי אֵלֶיךָ הַשָּׂר!
וַיֹּאמֶר יֵהוּא: אֶל מִי מִכֻּלָּנוּ?
וַיֹּאמֶר: אֵלֶיךָ הַשָּׂר.
ו         וַיָּקָם וַיָּבֹא הַבַּיְתָה וַיִּצֹק הַשֶּׁמֶן אֶל רֹאשׁוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ:
כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל
מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל עַם ה' אֶל יִשְׂרָאֵל.
ז         וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ
וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וּדְמֵי כָּל עַבְדֵי ה' מִיַּד אִיזָבֶל.
ח        וְאָבַד כָּל בֵּית אַחְאָב
וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל.
ט        וְנָתַתִּי אֶת בֵּית אַחְאָב כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט
וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה.
י         וְאֶת אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל וְאֵין קֹבֵר
וַיִּפְתַּח הַדֶּלֶת וַיָּנֹס.
 
3.       'נוסחת הכרתה של בית מלוכה' בספרנו ומשמעותה
 
מהו פשר דבר זה, ששלושה נביאים בספר מלכים (אחיה השילוני, יהוא בן חנני ואליהו), אשר חיו בדורות שונים, בבואם לנבא נבואת פורענות לבית המלוכה החוטא שבדורם, חוזרים על עונש אחד כמעט באותן מילים? והרי לימדונו רבותינו (סנהדרין פט ע"א) כי "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"! האם לא היה ראוי שלכל מלך חוטא תינתן נבואת עונש מיוחדת כראוי לו ולביתו?[1]
 
נראה שלפנינו נוסחת הכרתה קבועה וידועה, והיא משמשת בכל מקום שבו נגזר דינו של בית מלוכה להתחלף. כוונת הנוסחה היא להליך המתבצע על פי חוקים קבועים במסגרת המציאות הפוליטית בת התקופה.
 
נבהיר את דברינו: אף ש'נוסחת ההכרתה' מנוסחת תמיד כעונש הבא מאת ה' ('והכרתי ל[מלך פלוני]... ונתתי את ביתך...'), כוונתה היא שעונש זה יתממש בידי אדם, במסגרת פוליטית של מרד ומהפכה.
 
דבר זה מפורש בנבואת ההכרתה הראשונה, זו של אחיה השילוני, המבאר היטב כיצד יתממש עונש ההכרתה:
 
מל"א י"ד, יד        וְהֵקִים ה' לוֹ מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל
אֲשֶׁר יַכְרִית אֶת בֵּית יָרָבְעָם...
 
זוהי כמובן גם כוונת יהוא בן חנני בנבואתו על בית בעשא, וזוהי גם כוונת אליהו בנבואתו על בית אחאב. ואף שלא אמרו במפורש כי יקום מלך אשר יכרית את בית המלוכה החוטא (כפי שאחיה אמר זאת), הרי כך התקיימה נבואתם בפועל: מורד קם על בית המלוכה, ובמסגרת תפיסתו את השלטון, השמיד את בית המלוכה שכנגדו מרד.[2]
 
נוהג זה היה רווח בעולם העתיק (ובמקרים מסוימים עד המאה העשרים[3]): כאשר קם מורד לתפוס את המלוכה (– אוּזוּרְפָּטוֹר), היה משמיד את כל בני משפחת המלוכה שאותה הוא בא לרשת, וזאת כדי למנוע כל ערעור על הלגיטימיות של המלך החדש מצד יורש של בית המלוכה הקודם. יורש כזה, אם ייוותר בחיים, עלול לטעון כי הוא הנצר הלגיטימי של בית המלוכה שהודח שלא כדין. לפיכך תהליך ההשמדה שבו נקט המורד היה חייב להיות החלטי, מהיר וטוטאלי.[4]
 
זהו הרקע ההיסטורי-פוליטי של 'נוסחת ההכרתה' החוזרת ביחס לשלושה בתי מלוכה בספרנו. כאשר נביא משתמש בנוסחה זו בעומדו אל מול מלך חוטא, הוא מתכוון לכך שכנגד בית המלוכה הזה יפרוץ מרד, והמורד שיקום, יכרית כליל את בית המלוכה הקיים, כנהוג וכמקובל בקרב תופסי שלטון בימים ההם.[5]
 
עתה נשוב אל סיפורנו: מסתבר כי כאשר הטיל אלישע את השליחות על אחד מבני הנביאים ללכת לרמות גלעד ולמשוח את יהוא ולומר לו: "מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל", בשעה זאת, כשהוא עסוק במערכה ברמות גלעד, והמלך יורם שוכב ומתרפא במרחק משם – מסתבר שכוונתו הייתה שיהוא ינצל הזדמנות זו ויממש את מלכותו על ישראל באמצעות מרידה ביורם בן אחאב. זוהי הדרך המתאימה לתפוס את המלוכה בנסיבות אלו.
 
מעתה, בין אם ציווה אלישע על הנער לשאת את נאום ההכרתה, כדעת רלב"ג, ובין אם הנער הנביא נשא נאום זה כנביא עצמאי, כדעת מלבי"ם, ברור שכוונת המשיחה של יהוא אחת היא: על יהוא לקשור כנגד יורם בן אחאב. מרד זה, מעצם טבעו אמור לכלול הכרתה של בית המלוכה הקודם, המולך מזה עשרות שנים ובמשך שלושה דורות.
 
נמצא כי הפער בין נבואת אלישע לנבואת הנער הנביא על פי המלבי"ם אינו כה דרמטי כפי ששאלנו בסעיף הקודם, ואף ההבדל בין פירוש רלב"ג לפירוש מלבי"ם אינו עקרוני עוד. 'נאום ההכרתה' בפי הנער הנביא, אינו אלא 'תרגום' של ההוראה המשתמעת ממעשה המשיחה שקדם לו: מעשה המשיחה, אומר הנער הנביא ליהוא, אינו הבטחה בלבד לזמן בלתי ידוע, אלא הוראת פעולה עכשווית: עליך למרוד ביורם בן אחאב, ולנהוג בדרך הפוליטית שבה נוהגים תופסי מלוכה מאז ומקדם – להשמיד את בית המלוכה של אחאב באופן מוחלט.  
 
4.       בין נוסחת ההכרתה של הנער הנביא לשלוש הנוסחאות שלפניה  
 
האם יש הבדל כלשהו בין נבואת הנער הנביא בהשתמשו בנוסחת ההכרתה, לבין שלוש הנבואות שקדמו לה שהשתמשו באותה נוסחה? הבדל משמעותי ניכר בשתי שורות בטבלת ההשוואה שעשינו בסעיף 2 בין דברי הנער הנביא לבין נבואת אליהו המשמשת לה בסיס:
 
נבואת אליהו
 
נבואת הנער הנביא
כא
וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ
ח
וְאָבַד כָּל בֵּית אַחְאָב
כב
וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ...
ט
וְנָתַתִּי אֶת בֵּית אַחְאָב...
 
אליהו נושא את דברו אל אחאב עצמו, ועל כן הוא פונה אליו בגוף שני כנוכח, ואילו הנער הנביא מדבר אל יהוא על אודות גורלו של בית אחאב, ועל כן הוא מדבר על בית אחאב בגוף שלישי – כנסתר.
 
מן הבחינה הזאת, נבואת אליהו לאחאב דומה לנבואת יהוא בן חנני לבעשא וכן לנבואת אחיה לירבעם.[6] שלושת הנביאים הללו משתמשים בנוסחת ההכרתה, כשהם מטיחים אותה כעונש עתידי המבשר לחוטאים שעמדו מולם מה יעלה בגורלם. אולם בפיו של הנער הנביא נוסחת ההכרתה אינה באה כהודעת עונש למלך חוטא, אלא כהטלת שליחות, כהוראת ביצוע לאותה הודעת עונש קודמת, ותכליתה להבהיר למבצע מה עליו לעשות לבית המלוכה החוטא.
 
כל שלוש נבואות ההכרתה נתקיימו במציאות: בית ירבעם הוכרת בימי נדב בן ירבעם בידי הקושר בעשא, כפי שחזה זאת אחיה השילוני בנבואתו (מל"א ט"ו, כז–ל). כיוצא בכך הוכרת בית בעשא בימי אלה בן בעשא בידי זמרי, כפי שחזה זאת יהוא בן חנני (מל"א ט"ז, יא–יג). בית אחאב הוכרת בימי יורם בן אחאב בידי יהוא.
 
אולם שונה יהוא משני קודמיו. ביחס לבעשא, ספק אם הכיר בכלל את נבואת אחיה, ודאי שלא נצטווה בנבואה לפעול כפי שפעל. בעשא פעל נגד נדב בן ירבעם מטעמיו שלו, ועל פי הנוהג הרווח בקרב תופסי שלטון, להכרית את בית המלוכה הקודם כדי להבטיח את שלטונם מפני ערעור של יורש בית המלוכה הקודם. אגב כך נתקיימה נבואת אחיה השילוני שלא מדעת זה שקיימה. אף זמרי לא עשה מעשיו מפני נבואת יהוא בן חנני, שספק אם הכירה. הוא פעל כדרכם של קושרים, החפצים להבטיח את שלטונם מפני מערער. באמצעות פעולתו מתוך מניעיו שלו, התקיים העונש לבית בעשא על חטאיו, כפי שניבא יהוא בן חנני.
 
לפנינו דוגמה ל'סיבתיות כפולה' בהתרחשות ההיסטורית הנוגעת לשני בתי המלוכה הללו: הכרתתם נעשתה מסיבות פוליטיות ועל פי המקובל בקרב קושרים. אך להכרתת בתי המלוכה הללו הייתה גם סיבה דתית – היה זה עונש על חטאי המלכים שיסדו את בתי המלוכה הללו. אך נראה כי נבואות העונש שנאמרו למלכים אלה לא היו ידועות לקושרים שביצעו אותן בפועל, ולא השפיעו על מניעיהם ועל פעולתם.[7]
 
שונה הדבר במה שנוגע לבית אחאב: הכרתתו של בית זה נעשתה בציווי נבואי מפורש על יהוא ההופך להיות שליח מדעת של הנבואה. חזרת נוסחת ההכרתה בפי הנער הנביא הפונה אל יהוא, אינה בגדר הודעת עונש נבואית, כמו שהייתה בפעמים הקודמות, אלא ציווי ליהוא:
 
ז-ח          וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ... וְאָבַד כָּל בֵּית אַחְאָב.
 
לפיכך תיאור קיומה של נבואת אליהו אינו כתיאור נבואתם של אחיה השילוני ושל יהוא בן חנני: יהוא פועל מתוך תודעה עמוקה שעליו מוטל לקיים את הנבואה, ושהוא פועל בדבר ה' וכהוראת נביאו להעניש את בית אחאב החוטא.
 
ההקשר הפוליטי האופייני שבו מתרחשת הכרתת בית אחאב – מרד שבו פועל הקושר כמקובל – אינו אלא מסגרת פורמלית לתוכן הנבואי: מניעי הקושר להכרתת בית אחאב אינם פוליטיים, או לפחות אינם פוליטיים בעיקרם, אלא דתיים, והמעיין בסיפור מרד יהוא יווכח עד כמה מפעמת את יהוא תודעת קיום הנבואה וצדקת העונש לבית אחאב על פשעיו.
 
האם היו למרד יהוא גם מניעים פוליטיים? אין לפקפק בתשובה החיובית על כך, ועל זאת נדון בעיון הבא. גם כאן אפוא פועלת 'סיבתיות כפולה', אלא שהיא הפוכה למה שראינו בהכרתת בתי המלוכה הקודמים: הסיבה הגלויה להכרתת בית אחאב היא סיבה דתית-נבואית. זוהי נקודת המוצא לפרוץ המרד, והיא המשמשת מניע ראשי בפעולתו של יהוא. אלא שפעילותו לא הייתה מצליחה לולי היו גם סיבות פוליטיות שסייעו למרדו, והניעו אישים שונים להצטרף אליו.
 
עתה נוכל לענות על השאלה ששאלנו בסעיף 2א אליבא דפירוש רלב"ג. לדעתו נבואת הנער הנביא נאמרה לו מפי אלישע, והכתוב קיצר כדי לא לכפול את הדברים. שאלנו שם מדוע העדיף המקרא להשמיע את נבואת ההכרתה דווקא מפיו של הנער בדברו אל יהוא, ולא מפי אלישע שציווה על הנער כן?
 
התשובה היא שנאום הנער הנביא ליהוא הוא בעל חשיבות גדולה יותר. נאום זה היה בגדר ציווי מעשי ליהוא, הוא זה שקבע את תודעתו של יהוא כמגשים נבואה, והוא שכיוון את פעולתו בהמשך הסיפור. לו הייתה הנבואה באה מפי אלישע לשלוחו, בלא שתחזור בפי הנער (כפי שהצענו בשאלתנו), היה מתקפח בתודעת הקורא הרושם שיהוא פעל בציוויו הישיר של ה' "וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב...".
 
5.       בין מינויו של יהוא למלך לבין מינויים של קודמיו
 
בעיון המבוא ג השווינו את בחירתו של יהוא למלך לבחירתם של שלושה ממלכי ישראל לפניו: שאול, דוד וירבעם. עמדנו שם על ההבדל בין יהוא לבינם מבחינת הרקע שנותן המקרא לבחירה הא-לוהית בכל אחד מן המלכים: למינויים של שלושת המלכים הראשונים קדם רקע כזה או אחר שיש בו כדי לנמק את בחירתם, ואין הדבר כך ביחס ליהוא.
 
על פי מה שנתברר בסעיפים הקודמים, עולה כי הבדל נוסף קיים בין יהוא לבינם: מינויים של שלושת המלכים הקודמים ליהוא, לא כלל כל הוראה לאותם אישים לפעול לקידום היותם מלכים: שאול וירבעם לא נצטוו להקים מלוכה חדשה[8] ודוד לא נצטווה לתפוס את המלוכה באמצעות מרד כנגד המלך הקיים[9]. אדרבה: מבחנם של אישים אלו היה בתביעה להאמין בנבואה ולצפות להתגשמותה, ללא שהם ינקפו אצבע להגשמתה.
 
ואכן, שלושתם עמדו בתביעה משתמעת זו: שאול העלים מדודו את דבר משיחתו בידי שמואל הנביא, ובעת שהעם נאסף לברר במי בחרה ההשגחה הא-לוהית, נחבא שאול אל הכלים. דוד צפן בלבו את משיחתו הסודית בידי שמואל, ולא השתמש בה לקידום היותו מלך, ופעמיים נמנע מלהרוג את שאול בעת שהיה לאל ידו לעשות כן. ירבעם ניהל את המשא ומתן של העם עם רחבעם בידיים נקיות, בלא כל ניסיון להכשיל משא ומתן זה כדי לקדם את הפרישה מבית דוד. אף כשפרשו השבטים ממלכות רחבעם, לא הציע ירבעם את עצמו כמלך עליהם, אלא חיכה בעירו עד ששבטי ישראל פנו אליו והציעו לו את המלוכה.
 
משיחתו של יהוא שונה מכל אלו: היא אינה הבטחה נבואית לעתיד רחוק, והיא אינה מורה ליהוא לשבת בחיבוק ידיים ולצפות להתגשמות דבר ה' בנסיבות ההיסטוריות המשתנות. ההפך הוא הנכון: משיחתו של יהוא היא הוראת פעולה אקטיבית המייעדת אותו לתפוס את המלוכה מידי בית אחאב במעשה מרידה צבאי-פוליטי, המלווה בפעולה תואמת: השמדת בית המלוכה שבו הוא מורד.
 
מבחנו של יהוא הפוך אפוא ממבחנם של קודמיו: מבחנו הוא בעשייה נמרצת לשינוי פניה של ממלכת ישראל, ובניצול כל גורם שיכול לסייע במטרה זו, ורתימתו לשם קידום המטרה.
 

[1] חוקרי מקרא אחדים הסיקו מחמת חזרה זו, שלפנינו נוסחה, שעורך ספר מלכים הכניס אותה בכל המקומות הללו, והיא אינה חלק מקורי בסיפור שבו היא מופיעה. מלבד השלילה העקרונית של דרך זו, היא מונעת לעתים התמודדות עניינית עם הקושי.
על עיקר הדברים בסעיף זה כבר עמדנו בסדרת העיונים 'אשת ירבעם' (מל"א י"ד), עיון ה1 תת-סעיף ב.
[2] על בית ירבעם קם בעשא ותפס את המלוכה מיד נדב בן ירבעם תוך השמדת בית ירבעם, כפי שניבא אחיה השילוני (מל"א ט"ו, כז-ל); על בית בעשא קם זמרי ותפס את המלוכה מיד אלה בן בעשא, תוך שהוא משמיד את בית בעשא כפי שניבא יהוא בן חנני (שם ט"ז, ט-יג); על בית אחאב קם יהוא.
[3] אף במהפכה הבולשביקית ברוסיה ב-1917 הושמד בית המלוכה של הצאר הרוסי באופן רחב ויסודי.
[4] חששו של שאול מפני דוד נבע מפחדו, שאם דוד יתפוס את המלוכה הוא ינהג ביחס לבית שאול בדרך המקובלת, וישמיד את בית שאול – ראה דבריו אל דוד בסמוך למערת עין גדי – שמ"א כ"ד, כ–כב.
[5] כאן יש מקום לשאול: אם השמדת בית מלוכה קודם הייתה נוהג פוליטי מקובל על תופסי שלטון, מדוע התקיים נוהג זה בקורותיה של ממלכת ישראל רק שלוש פעמים, והרי מספר המרידות שאירעו בממלכה זו גדול בהרבה (שמונה מקרים)?!
התשובה על כך היא, שרק בית מלוכה שהתבסס בתודעת הבריות כבית מלוכה לגיטימי ויציב היה ראוי להכרתה בעיני המורד, ואילו כשהמרד כוון אל מלך שלא הספיק להעביר את המלוכה לדור שני, לא היה צורך להכרית את ביתו, משום שמלכותו לא הספיקה להתבסס.
זהו ההסבר לתופעה החוזרת דור אחר דור: בראשיתה של ממלכת ישראל, אחיה מאשים את ירבעם בהאשמות חמורות, וגוזר כליה על ביתו בידי מלך שיתפוס את השלטון. והנה זוכה ירבעם למלוך 22 שנה ולהוריש את מלכותו לנדב בנו, ורק אז מתקיימת נבואת אחיה; יהוא בן חנני מנבא נבואת כליה לבעשא ולביתו, אך בעשא מולך 24 שנים ומעביר את המלוכה לאלה בנו, ורק אז מתקיימת נבואת יהוא. ובכן, מדוע לא התקיימה הנבואה בימי המלך החוטא עצמו – בימי ירבעם ובימי בעשא?
התשובה היא שלו היה קם מורד שהיה תופס את המלוכה מירבעם עצמו או מבעשא עצמו, הוא לא היה רואה צורך להשמיד את ביתם של המלכים הללו. רק לאחר שסיימו למלוך כשנות דור, והעבירו את המלוכה לבניהם אחריהם, נתבססו בתי המלוכה הללו בתודעת ישראל כבתי מלוכה לגיטימיים, ועל כן מי שתפס את השלטון מהם פעל להכריתם. נמצא שבאופן פרדוכסלי, כדי שנבואת ההכרתה תתקיים בידי תופסי השלטון, הפועלים ממניעים פוליטיים משל עצמם, היא חייבת להיאזר באורך רוח, ולאפשר למלכים החוטאים להשלים את ימיהם, ואף להעביר את המלוכה לבניהם אחריהם, וכך נוצרת מראית עין של יציבות והמשכיות ונדמה שהנבואה 'נשכחה'. או אז קם המורד, וממניעיו שלו מקיים את הנבואה, כאשר התנאים הפוליטיים הארציים הבשילו לכך.
דוק ותמצא, שרוב המרידות בממלכת ישראל (מלבד השלוש שעליהן ניבאו הנביאים) כוונו למלך בדור ראשון, שלא הספיק להעביר את המלוכה לבנו (ולעתים, אף הוא עצמו לא הספיק למלוך אלא תקופה קצרה).
יוצאת דופן היא המרידה בזכריה בן ירבעם, שהיה דור חמישי ליהוא, שם נהרג זכריה לבדו (מל"ב ט"ו, ח-טו). נראה שהסיבה לאי הכרתת בית יהוא היא בכך ששלום בן יבש שרצח את זכריה, הספיק למלוך חודש אחד בלבד, עד שנרצח בידי מנחם בן גדי. מסתבר ששלום לא הספיק להשמיד את בית יהוא, וכאשר עלה מנחם במקומו, כבר נפטר בית יהוא מגזר הדין שהיה צפוי לו (וכמובן שגם מבחית הנבואה, היה זה עוול חמור לבית יהוא, לו היה גורלו כגורל בית אחאב או בית ירבעם).
עוד יוצאת דופן היא המרידה שמרד פקח בן רמליהו בפקחיה בן מנחם שהיה דור שני למלוכה (מל"ב ט"ו, כג-כו), ועלה אחר אביו מנחם, שמלך 10 שנים בלבד.
 
[6] אמנם אחיה פנה בדבריו לאשת ירבעם, אך הוא הקדים ואמר לה "לְכִי אִמְרִי לְיָרָבְעָם: כֹּה אָמַר ה'..." (מל"א י"ד, ז). ממילא הנאום הנבואי מנוסח כפנייה לירבעם כנוכח.
[7] בסדרת העיונים 'פילוג הממלכה' (מל"א י"ב) הקדשנו את עיון ג לדיון רחב בסיבתיות הכפולה בסיפורי המקרא. בסעיף 3 באותו עיון דנו ב'מידת החשיפה של הסיבה הא-לוהית בסיפור המקראי – מהעלם ועד לגילוי'. תיאורי הכרתת בתי המלוכה של ירבעם ושל בעשא שייכים לאותם תיאורים שבהם האישים הפועלים להכרתת אותם בתי מלוכה (בעשא, זמרי) אינם מודעים לסיבתיות הכפולה, אף שאפשר כי בתוך בתי המלוכה עצמם היו כאלה שהיו מודעים לנבואה (מחמת שנאמרה לאבי בית המלוכה).
[8] בנבואת המינוי של ירבעם (מל"א י"א) הדבר ברור ביותר: "הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים" (פס' לא);
"וְלָקַחְתִּי הַמְּלוּכָה מִיַּד בְּנוֹ וּנְתַתִּיהָ לְּךָ אֵת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים... וְאֹתְךָ אֶקַּח וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְהָיִיתָ מֶּלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל" (לה–לז). ברור שירבעם נדרש להיות פסיבי, וה' הוא שיפעל להמליכו על ישראל.
לאחר משיחתו של שאול (שמ"א י', א) בא דברו של שמואל: "הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד" – דבר דומה למה שנאמר ליהוא בעת משיחתו "מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ... אֶל יִשְׂרָאֵל". שמואל נתן לשאול אותות שונים, ואמר לו (פס' ז שם) "וְהָיָה כִּי תָבֹאנָה הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה לָךְ, עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ...". לכאורה הורשה כאן שאול לפעול לשם היותו מלך. אך נראה שכוונת שמואל למה שיורשה שאול לעשות לאחר המלכתו בפועל (כפי הנראה במלחמה נגד נחש העמוני), וכך נראה גם מהמשך דברי שמואל לשאול. ביחס לעצם המלכתו של שאול – ברור שהיא תלויה בפעילותו של שמואל, כפי שמלמד המשך פרק י' (פסוקים יז–כז).
[9] משיחתו של דוד בידי שמואל נעשתה בסתר ובשתיקה גמורה, ולא נאמר לו דבר וחצי דבר על עתיד מלכותו. ממילא ברור שאין מוטלת עליו כל משימה, מלבד הציפייה להתגשמות ההבטחה הנבואית הצפונה בעצם מעשה המשיחה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)