משכן, מקדש ושלום

בשיעור זה ברצוננו להתבונן בזיקה העמוקה ביותר הקיימת בין המשכן והמקדש לשלום. לנקודה זו מספר רב של ביטויים, ובשיעור זה נבקש לעסוק בכמה מהם:

• המשכן בעצם הקמתו הוא שלום.
• ישנו קשר מהותי בין עיתוי בניית המקדש לבין השלום.
• דרך הבניה של המזבח קשורה לשלום ועל כן בונה המקדש הוא שלמה ולא דוד.
• עובדי המקדש ושבט לוי כולו אינם נוחלים נחלה, לא יוצאים ומשתתפים במלחמה ואינם נכללים בחלוקת השלל. ה' הוא נחלתם.
• עבודת המקדש והקרבנות קשורים לשלום.
• ישנו קשר משמעותי בין העיר ירושלים בשמה ובמהותה לשלום, הן בהווה והן בעתיד.

1. המשכן עצמו שלום

הקמת המשכן עצמו, מביאה לעולם את השלום, לעומת המחלוקת שהייתה בעולם לפני הקמת המשכן. וכך אומר המדרש:

"רבי יוחנן אמר ביום כלות משה ביום שכלתה איבה מן העולם. שעד שלא הוקם המשכן הייתה איבה וקנאה ותחרות ומחלוקת בעולם, אבל משהוקם המשכן נתנה אהבה וחיבה ורעות וצדק ושלום בעולם" (פסיקתא דרב כהנא א).

וכן אומר המדרש הדורש את משמעותה של חנוכת המשכן.

"וישם לך שלום... ביום כלות משה. הה"ד 'אשמעה מה ידבר האל ה' וגו'' (תהילים פ"ה,ט), את מוצא בשעה שעשו ישראל אותו מעשה וכעס עליהם הקב"ה וכו'. כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו. אר' ברכיה הכהן בשם ר' יהודה בר' סימון אמר הקב"ה למשה, לשעבר היתה איבה ביני לבין בני שנאה ביני ובין בני תחרות ביני ובין בני, אבל עכשיו שנעשה המשכן אהבה ביני ובין בני שלום ביני ובין בני, הוי כי ידבר שלום אל עמו, אלו ישראל על שעשו המשכן... ומנין אתה אומר שבמשכן הכתוב מדבר שכן כתיב אחריו 'אך קרוב ליראיו ישעו לשכון כבוד בארצנו'. אמתי היתה שלום לישראל בזמן ששכן כבוד הקב"ה במשכן כמה דתימא  'וכבוד ה' מלא את המשכן' (שמות כב, לה). אמר רשב"ל מה לי ללמד דבר זה מספר תהלים דברי תורה היא אפילו במקומה אינה חסרה כלום מה כתיב וישם לך שלום אימתי ביום כלות משה"                   (במדבר רבה יב ,א).

בהקשר זה, מעניינים דברי הגמרא בנוגע לקיום המצוות בעתיד:

"דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא: מאי דכתיב 'כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה' (זכריה ח'). קרי להו צום, וקרי להו ששון ושמחה - בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, אין שלום - צום. אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום, רצו - מתענין, רצו - אין מתענין"                                                (ר"ה יח:).

ומפרש ר' חננאל על אתר:

 "בזמן שיש שלום - כלומר כל זמן שביהמ"ק קיים יהיה לששון ולשמחה".

2. עיתוי בניית המקדש

ישנו קשר מעניין ביותר בין זמן בניית המקדש לבין השלום בעולם.

אומרת התורה בפרשת ראה:

"כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם"                                  (דברים י"ב, ט-יא).

בקריאה פשוטה, ההנחה מן האויבים קודמת לבחירת המקום על ידי הקב"ה לשכן שמו שם. כאשר יניח לנו הקב"ה מאויבינו ויהיה שלום בארץ, אז יבנה המקדש.

לאור דברים אלו ננסה לדון בשאלה מדוע אין דוד בונה את הבית.

ראשית, מעניין כי שאלה זו מקבלת תשובות שונות בספר שמואל ובדברי הימים.

בספר שמואל (שמואל ב ז, ובמקבילה בדברי הימים א, יז), התורה מבארת כי על מנת שיהיה בית צריכה להיות שושלת מלכותית קבועה ולכן רק בנו של דוד הוא זה שיבנה את הבית. סיבה זו קשורה בקביעות ובהמשכיות הממלכה והשלטון ואינה קשורה באופן ישיר לעניין השלום.

לעומת זאת, בספר דברי הימים א (פרקים כ"ב, כ"ח), הספר מסביר כי דוד אינו בונה את הבית מפני שהוא שפך דמים רבים^[1], וכי שפיכות דמים הינה היפוכו של בניין מקדש. בין אם מדובר על שפיכת דמים של האויבים במלחמות בהן דוד נלחם על מנת לבסס את מלכות ישראל, ובין אם מדובר על מלחמות פנימיות בתוך ישראל (הרד"ק מציע כי הכוונה לאוריה החיתי), שפיכות דמים הינה ניגוד חזיתי לבניין מקדש.

בהקשר זה, מעניין לעיין בניסוח ספר דברי הימים אודות בחירת שלמה:

"הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם"     (דברי הימים א כ"ב, ט-י).

בנוסף, הנימוק המובא ע"י שלמה לחירם, מתייחס לא לדוד כשופך דמים אלא למציאות כללית של מלחמה מסביב המונעת את אפשרות הבניה:

"וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חִירָם לֵאמֹר. אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱ-לֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת ה' אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָי. וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱ-לֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע"           (מלכים א ה', טז-יח).

וכך פוסק הרמב"ם:

"שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ. למנות להם מלך שנאמר 'שום תשים עליך מלך'. ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר 'תמחה את זכר עמלק'. ולבנות בית הבחירה שנאמר 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'         

מינוי מלך קודם למלחמת עמלק, שנאמר 'אותי שלח ה' למשחך למלך עתה לך והכיתה את עמלק'. והכרתת זרע עמלק קודמת לבניין הבת שנאמר 'ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנוכי יושב בבית ארזים'"

                                                (הל' מלכים א, א-ב).

מלחמה בעמלק, המסמל את תכלית השנאה לישראל, הוא התנאי לבניין הבית. המנוחה מן האויבים מסביב אינה רק תנאי מעשי כי אם עניין פנימי. מציאות השלום היא הרקע הרוחני לבניין מקדש שמהותו שלום.

3. בניית בית ה' על ידי שלמה

בשיעור שעבר ראינו כי שלמה הרחיב את האיסור המקורי לגזוז בכלי ברזל את אבני המזבח, ונמנע משימוש בכלי ברזל בכל שטח הר הבית:

"והבית בהבנתו אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו"         (מלכים א ו', ז).

הגמרא מתייחסת לשיטת הבנייה ואומרת כך:

"משחרב בהמ"ק - בטל השמיר. ת"ר: שמיר - שבו בנה שלמה את בהמ"ק, שנא': 'והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה' (מלכים א ו'), הדברים ככתבן, דברי ר' יהודה; אמר לו ר' נחמיה: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר: (מלכים א ז') כל אלה אבנים יקרות וגו' מגוררות במגרה! אם כן, מה ת"ל לא נשמע בבית בהבנותו? שהיה מתקין מבחוץ ומכניס מבפנים; אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה - באבני מקדש, ודברי ר' נחמיה - באבני ביתו"                  (סוטה מח:).

ואכן הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פוסק כדעת רבי נחמיה:

"...ואין מפצלין את אבני הבניין בהר הבית אלא מפצלין אותן ומסתתין אותן מבחוץ, ואחר כך מכניסין אותו לבנין, שנאמר: 'אבנים גדולות יקרות לייסד הבית אבני גזית'. ואומר: 'ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו'"          (הל' בית הבחירה פ"א, הלכה ח).

לדעת רבי נחמיה היו עוקרים את האבנים מההר על ידי כלי ברזל ומסתתין אותן בכלי ברזל במקום חציבתן. שלמה רצה להרחיק את הברזל ככלל מבית המקדש, ומשמעות הפסוק 'והבית בהבנתו אבן שלמה' הינו שהבית נבנה מאבנים חלקות שאין בהן פגימה, ופירוש 'מסע נבנה' שהאבן הובאה לבית המקדש בגודלה כפי שהיתה בשעה שעקרו אותה מההר ולא חילקו את הסלע לאבנים קטנות כמנהג הבונים.

נראה כי הרחבה זו שביצע שלמה, מבטאת אף היא את צד השלום שבמקדש. שלמה רצה להדגיש את השלום שבמקדש ולכן הרחיב את איסור כלי הברזל על כל שטח הבית.

4. איזה שימוש עשה שלמה במה שהכין דוד אביו?

בסיום מלאכת בית ה' נאמר:

"וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה' וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה'"                                                (מלכים א ז', נא).

מדוע לא השתמש שלמה בקודשים שהכין דוד אביו? על כך דן המדרש:

"יש דורשין לשבח יש דורשין לגנאי:

דרוש לשבח: דוד ביקש על הדבר, אמר לו: רבון העולמים, צופה אני בנבואתי שסוף בית המקדש עתיד ליחרב, וכל מה שהפרשתי הוא מבתי עכו"ם שהייתי מחריב, שלא יהיו האומות העולם אומרים מה דוד סבור החריב בית אלהינו ועשה בית לא‑להים נינערו אלהינו וגבו נקמתם והחריבו בית א‑להים, לכך נתפלל שלא יצטרך להם שלמה.

ומי שדורש לגנאי: שבא הרעב בימי דוד שלש שנים והיה לדוד כמה תסבריות צבורין כסף וזהב מה שהיה מתקן לבניין בית המקדש, והיה צריך להוציאו להחיות את הנפשות, ולא עשה כן. אמר לו הא‑להים: בניי מתים ברעב ואתה צובר ממון לבנות בו בניין, לא היית צריך אלא להחיות בו נפשות, לא עשית כן, חייך אין שלמה נצרך ליטול הימנו כלום"  (פסיקתא רבתי ו).

ומוסיף אברבנאל:

"כמו שלא רצה שדוד יבנה את הבית בימיו לפי שדמים רבים שפך, כן לא הסכים שיבנה אותו מהממון אשר אסף במלחמותיו משלל הגויים. אך שלמה שהיה איש שלום ומה שקיבץ מהממון היה בשלום ובמישור הוא יבנה את הבית מזה הממון ולא מדבר אחר כי ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום^[2]".

וייתכן שיש כאן גם ביטוי של עצמאות: שלמה מבקש לבנות את הבית מכוחו הוא.

יש לציין כי למרות דברים אלו, בדברי הימים מפורש כי שלמה השתמש לפחות בחלק ממה שהכין דוד (ודוק: מדובר כאן בשלל מלחמה!):

"וּמִטִּבְחַת וּמִכּוּן עָרֵי הֲדַדְעֶזֶר לָקַח דָּוִיד נְחֹשֶׁת רַבָּה מְאֹד בָּהּ עָשָׂה שְׁלֹמֹה אֶת יָם הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת הָעַמּוּדִים וְאֵת כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת"           (דה"א י"ח, ח).

5. עובדי המקדש

התורה מתארת בחירת שבט שלם - שבט לוי, שלא נפקד יחד עם שאר שבטי ישראל ותפקידו לשאת את המשכן ולשמור עליו, והוא מוקדש כולו לעבודת ה'. שבט לוי אינו נוחל נחלה רגילה, לא יוצא למלחמה עם שאר השבטים ואין הוא נכלל בחלוקת השלל.

הרמב"ם מסכם את עיקרי ההלכות הקשורות בשבט לוי:

"כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים, שנאמר: 'לא יהיה לכהנים הלווים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל' - חלק בביזה ונחלה בארץ. וכן הוא אומר 'בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם בביזה'.

ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. לפיכך הובדלו מדרכי העולם - לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה' חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך"    (הל' שמיטה ויובל פי"ג י-יב).

לא רק המשכן עצמו שלום, ועתוי בנייתו קשור בעניין המנוחה מן האויבים, אלא כל שבט העובדים בו מוקדש כולו לה' ועל כן אין לו שום זיקה למלחמה ולתוצאותיה, לביזה ולשלל.

6. כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו

"אמר ר' יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר 'ידיכם דמים מלאו'"      (ברכות לב:).

"כהן שהרג את הנפש, אפילו בשוגג, לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה. הגה: וי"א דאם עשה תשובה, נושא כפיו ויש להקל על בעלי תשובה, שלא לנעול דלת בפניהם, והכי נהוג" (שו"ע סיק קכ"ח סעיף לה).

מעיר על כך המשנה ברורה :

"אפילו עשה תשובה - טעם דעה זו דס"ל דאע"פ שאין לך דבר שעומד בפני התשובה מ"מ אין קטיגור נעשה סניגור דבידים אלו שהרג את הנפש אין ראוי לישא את כפיו אע"פ שעשה תשובה".

7. עבודת המקדש

מעבר לכל המרכיבים שהוזכרו עד כה, עניין השלום בא לידי ביטוי באופן בולט לעין בעבודה השוטפת של המקדש. דבר זה ניכר במיוחד בקרבן השלמים, ולהלן נביא כמה ממדרשי חז"ל בעניין זה:

"וזאת תורת זבח השלמים רבי מני דשאב ור' יהושע דסכנין בשם רבי לוי גדול שלום שכל ברכות וטובות ונחמות שהקב"ה מביאן על ישראל חותמין בשלום, בקריאת שמע, פורס סוכת שלום, בתפילה עושה שלום, בברכת כהנים וישם לך שלום. ואין לי אלא בברכות, בקרבנות מניין? זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים אין לי אליו בכלל, בפרט מניין? זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה, זאת תורת החטאת, זאת תורת האשם, זאת תורת זבח השלמים ואין לי אלא בקרבנות יחיד, בקרבנות ציבור מניין? תל' אלה תעשו לה' במועדיכם ומסיים בשלמים (ולשלמיכם)"   (ויקרא רבה פ"ט, ט).

"למה נאמר 'זבח השלמים' - שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל. בא וראה העולה היתה כולה לאשם והחטאת היתה חלביה ואימוריה למזבח ועורה ובשרה לכהנים, ולא היה ממנה הנאה לישראל וכן האשם אבל התודה היתה דמה ואמוריה למזבח והחזה והשוק לכהנים ועורה ובשרה לישראל נמצאת עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל, לכך נקראת זבח השלמים שעשה שלום לכל"

                                                   (תנחומא ישן צו).

"זבח השלמים - ר"ש אומר מי שהוא שלום מביא שלמים ואין אונן, מביא שלמים"         (ויקרא רבה פ"ט, ח).

מצב האנינות בו נמצא האדם שמת אחד מקרוביו הוא היפוכו של מצב השלום והשלמות ועל כן אין אונן מביא שלמים.

היבט נוסף של הופעת השלום במקדש, הינה ברכת הכהנים שבמקורה נעשית על ידי הכהנים בבית ה' ומסתיימת במילים "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו,כו). חז"ל דורשים את משמעות ברכה זו:

"וישם לך שלום. הקב"ה שהוא בוחן כליות ולב היה אומר לאהרן אתה נתכוונת לטובה ועשית שלום ביני ובין בני ישראל, אני מוציא ממך בנים שמכפרים על ישראל בכל שנה ושנה וקוראין עליהם שלום בכל יום ויום ויאמרו להם יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".

המדרש קושר בין ברכת הכהנים לברכה שנתברך פנחס בעקבות קנאותו לה':

"וישם לך שלום - הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כה,יג). אמר הקב"ה לפניהם אתה הטלת שלום בין אדם לחברו הוי אתה מברך את בני בשלום שנאמר ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".

מעניין מאד הניסוח של המשנה בתמיד המתארת את תחילת עבודת בבוקר במקדש:

"נטל את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס מבית המוקד לעזרה ונכנסו הכהנים אחריו ושתי אבוקות של אור בידם. נחלקו לשתי כיתות אלו מהלכין באכסדרה דרך המזרח ואלו מהלכין באכסדרה דרך המערב היו בודקין והולכין עד שהן מגיעין למקום בית עושי חביתין. הגיעו אלו ואלו אומרין שלום, הכל שלום"

                                                     (פ"א משנה ג).

מבאר על אתר בעל תפארת ישראל בפירושו יכין ובועז:

 "כל כת שאלה לחברתה שלום - ר"ל הכי: לא חסר כלום מכלי המקדש. והשיבו כת האחרת הכל שלום ועומד על מכונו".

בדומה לכך גם הברכה שהיו מברכים בשבת את המשמר היוצא כללה ברכת שלום:

"בשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. מאי ברכה אחת? אר' חלבו משמר היוצא אומר למשמר הנכנס מי ששיכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעות" (ברכות יב.).

'שלום' הינו אחד משמותיו של הקב"ה, וגילויו של הקב"ה בביתו הוא בכך שהוא משכן את שמו במקום.

המדרש בתנחומא עומד על הזיקה בין הקרבנות לשלום בנוגע לעם ישראל דווקא:

"'וזאת תורת זבח השלמים' (ויקרא ז', יא) זה שאמר הכתוב 'אשמעה מה ידבר האל כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו' (תהילים פ"ה, ח). אמרו אומות העולם לבלעם: למה אמר הקב"ה לישראל שיהיו מקריבין לו קורבנות (שלמים) ולנו לא אמר כלום? אמר להם בלעם הקרבנות אינן אלא שלום ומי שקיבל את התורה שכתובין בה צריך שיקריב קרבנות. אתם מתחילה התחלתם אותה (ולא רציתם לקבלה) ועכשיו אתם מבקשים להקריב קרבנות? מי שקבלה הוא מקריב קרבנות, שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום'"          (תנחומא צ"ו, ד).

עד עתה ראינו היבטים רבים מאוד הקושרים באופן מהותי בין המקדש לשלום. מעניין לראות כי נביאים שונים הניבאים על בנייתה מחדש של ירושלים ומקום המקדש, מתארים חזון של מתן תורה מחודש בהר המוריה בו יכירו כל האומות במלכותו של הקב"ה ומכח הכרה זו יתגלה השלום. כך למשל:

"ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"                                                       (ישעיהו ב', ז).

חזון השלום העולמי יתגלה לעתיד לבא במקדש כאשר כל אומות העולם יכירו במלכותו של הקב"ה, ומכח הכרה זו לא תהיה עוד מלחמה בעולם בין עם לעם מפני שישנו מלך אחד בעולם ובמובן זה כולם בטלים אליו.

8. ירושלים והשלום

יש הדורשים את שמה של ירושלים - מתוך המילה שלם (תהילים ע"ו, ג) - שלום.

ביטוי מעניין להיות העיר ירושלים קשורה בשלום הם דברי המשורר בתהילים:

"שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך יהי שלום בחיל שלווה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. למען בית ה' אלוקינו אבקשה טוב לך"                                                 (קכ"ב, ו).

גם חזון מלך המשיח בירושלים קשור לעניינו של השלום:

"והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלים ונכרתה קשת מלחמה ודבר שלום לגויים ומשלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ"          (זכריה ט', ט-י).

ירושלים במהותה הינה הרחבה של המקדש^[3] ועל כן היא קשורה במהותה בעניין השלום. שם מתגלית נוכחות ה' בעולם הקשורה במהותה בשלמות ובשלום.

9. המזבח - מקום בו יכולים לחסות רוצחים?

להשלמת השיעור, ברצוננו לגעת בגבולות הגדרת המשכן והמקדש כביטוי לשלום.

האם קיימת אפשרות שהמזבח או המקדש כולו יהיה מקום המעניק חסות כלשהי לרוצחים? לעניין זה מתייחסת התורה בפרשת משפטים:

"וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות"        (שמות כ"א, יד).

הרב כשר, מביא פירוש על התורה לר' סעדיה גאון (סוף אות רפ"א) המפרש כי המינוח 'מעם מזבחי' נאמר בדרך הפלגה. בנוסף הוא אומר כי אפשר גם כן שהתורה רצתה לומר שאם ברח למחנה לוויה או למחנה ה' - יש להוציאו ולהורגו.

לפי הבנה זו, אין הכוונה למזבח בלבד אלא לכל השטח שנמצא סביב המשכן" מחנה לויה או מחנה שכינה (בדרך זו מפרש גם הספורנו על אתר והאברבנאל).

בהמשך דבריו, כותב הספורנו: "תקחנו למות: כעניין 'המערת פריצים היה הבית הזה' (ירמיהו ז,יא)". הספורנו רומז לדברי הנביא ירמיהו בימי המלך יהויקים בהם הוא אומר:

"הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל.  הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה'"            (ירמיהו ז', ח-יא).

פירושו הפשוט של הפסוק על פי דעת מקרא לעמוס חכם: "אם יעשה מישהו בזדון דבר כלפי רעהו להרגו בערמה אף אם הרוצח ברח אל המזבח, המזבח לא יהווה לו מקום מקלט ובית דין חייב להוציאו משם ולהמיתו כראוי לו".

מכך שהתורה התייחסה לרוצח בזדון, עולה כי המזבח קולט רוצח בשגגה. וכך פוסק הרמב"ם:

"המזבח קולט שהרי נאמר בהורג בזדון 'מעם מזבחי תקחנו למות' מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח, לפיכך ההורג בשגגה וקלטו מזבח והרגו שם גואל הדם הרי זה נהרג עליו כמי שהרגו בתוך עיר מקלטו"

                                        (הל' רוצח ושמירת נפש פ"ה הלכה יב).

אולם בעקבות הגמרא במסכת מכות (יב:) פוסק הרמב"ם:

"אין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים בלבד. ואינו קולט אלא כהן ועבודה בידו, אבל זר או כהן שאינו עובד בשעה שנהרג או שהיה עובד ולא היה על גגו אלא סמוך למזבח או אוחז בקרנותיו אינו נקלט.

וכל מי שקלטו המזבח אין מניחין אותו שם אלא מוסרין לו שומרין ומגלין אותו לעיר מקלטו. במה דברים אמורים במחוייב גלות, אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות או מבית דין שלא יהרגוהו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך לו ואפילו היה זר הרי זה ניצל, ואין לוקחין אותו מעל המזבח למות לעולם אלא אם כן נתחייב מיתת בית דין בעדות גמורה והתראה כשאר כל הרוגי בית דין תמיד"                                                          (שם יג-יד).

לכאורה ההבנה הפשוטה של דין זה היא כי לא ניתן להעלות על הדעת שרוצח שיגאל את ידו בדם, ימצא מחסה בתחום הקודש. יש לציין כי בניגוד לרעיון ערי המקלט שהינו רעיון שמקורו בתורה ואינו מצוי בתרבויות השכנות- לא בבבל, לא במצרים ולא באשור, החסות בצל מזבח קיימת ומוכרת לכל העולם הקדום^[4].

לכאורה רעיון היסוד של מתן חסות המזבח או המקדש לנרדפים, היא ההשקפה שתחום המקדש הוא ברשות האלוהות וכל מה שנמצא ברשותה, אין יד אדם ואין כוחה של כל רשות אחרת רשאים ליגוע ולפגוע בו^[5].

בניגוד לכך, העיקרון הבסיסי של ערי המקלט הינו שאלו ערים שבהן עצמן אין קדושה, והן נועדו לקלוט אך ורק רוצחים בשגגה. מדובר רק על רוצח בשגגה ואין כלל להעלות על הדעת מתן חסות כלשהי לרוצח במזיד.

לגבי טעם המצווה, כותב הרמב"ם:

"לעומת זאת, כאשר תוקפן עושק מבקש את חסותנו, אין לתת לו חסות ואין לרחם עליו, ובשום פנים אין לוותר לו על חובה מחובותיו, אף אם הוא מבקש חסות מהאדם הנכבד וגדול המעלה ביותר, שנאמר: מעם מזבחי תִּקחנו למות. והרי זה ביקש את חסותו של האל יתעלה ונאחז במה שמיוחס לשמו, והוא לא העניק לו חסות, אלא ציווה למסרו לידי בעל הזכות שמלפניו הוא ברח. כל שכן המבקש חסות מבן-אדם, לא ראוי לאותו אדם לרחם עליו ולא להעניק לו חסות, מפני שהרחמים כלפי התוקפנים המשחיתים הם אכזריות כלפי הבריות כולם"                (מורה נבוכים ח"ג, פרק לט).

בעקבות הרמב"ם, רבנו בחיי  מחדד בפירושו כך:

"מעם מזבחי תקחנו. יאמר הכתוב: אין צריך לומר אם נס אל אחת מערי מקלט שהזכיר למעלה 'ושמתי לך מקום' שמוציאין אותו משם, אלא אפילו הלך והחזיק בקרנות המזבח כיואב, דכתיב: 'וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח' (מלכים - א ב, כח), מוציאין אותו משם והורגין אותו, וזה באמת מדיני היושר ומכלל חקים ומשפטים צדיקים, שאפילו זה שהיה חושב להיות נעזר בהקב"ה או במזבח המיוחס לו, כיון שהוא רוצח ונתחייב מיתה צוה הכתוב להוציאו משם ולמסרו ביד בעל דינו ואין ראוי לחמול ולרחם עליו, כי הרחמנות במקום הזה אכזריות הוא על הנבראים"

                                                     (שמות כ"א,יד).

הרב הירש, בפירושו לפסוק, מבאר כדרכו בטוב טעם את המשמעות הרוחנית הכוללת של ציווי התורה בהקשר זה:

"מעם מזבחי וגו'. המזבח היהודי אינו נותן הגנה לפושע. אין כאן, כביכול, שני עקרונות המגבילים וממתיקים זה את זה והמתייחסים זה אל זה בביקורת הדדית, כגון הכנסיה והמדינה, החסד והמשפט וכיוצא באלה. מקום ה'משפט' בישראל, בית הדין הגדול, היה סמוך למזבח, שעליו לא תונף החרב (עי' לעיל כ,כב). העיקרון שטופח במזבח - הוא העיקרון שבא לידי הגשמה לפני הסנהדרין. כל מושג משפט החנינה נעדר מספר החוקים של המדינה היהודית. החוק והמשפט בישראל – לא-לוהים הוא, ולא לאדם. החוק הא-לוהי ניתן לנו על כל פרטיו ודקדוקיו, ולא נותר בו מקום לשרירות האדם. ואם גזר חוק זה דין מוות על פושע פלילי, הרי שאין בהוצאתו לפועל של גזר הדין משום חומרא שאפשר להמתיקה בהתחשב בנסיבות, אלא היא עצמה כפרה רבת התחשבות, כפרת הכלל, כפרת הארץ, כפרת הפושע, - כפרה היא כשם שהקרבן הקרב על גבי המזבח - כפרה הוא. ואפילו יעמוד הכהן ליד המזבח, ואפילו אין כהן אחר שיקריב את הקרבן, ותפגע בו אשמת רצח - מעם מזבחי תקחנו להביאו למשפט ולעשות בו כדין וכתורה".

סמיכות הסנהדרין אצל המזבח^[6], משמעותה כי מקום הצדק ומקום הפולחן אחד הם. לא ניתן לנתק ביניהם אלא להיפך שניהם יונקים מאותו המקור מהשראת השכינה האלוקית.