ביצה | מתוך שהותרה לצורך

בשיעור שעבר עסקנו ביסודות היתר עשיית מלאכה עבור הכנת אוכל נפש ביום טוב. השבוע נמשיך לעסוק בהיתר מלאכות אוכל נפש לאור הרחבה משמעותית שעולה בסוגיית הגמרא.^[1].

המשנה בפרק ראשון מביאה סדרה של מחלוקות בין בית הלל ובית שמאי ואחת מהמחלוקות עוסקת במלאכת הוצאה:

"אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים. ובית הלל מתירין"     (פ"א, משנה ה).

רוב המחלוקות בין בית שמאי ובית הלל בפרק הראשון קשורות להכנת מאכלים, ועולה בהם השאלה אילו מהמלאכות מותרות ביום טוב, והאם קיימת בהם בעיה מצד הלכות מוקצה. המשנה שלנו עוסקת בשלושה מקרים של מלאכת הוצאה. כבר לאור הבחנה זו עולה השאלה האם המחלוקת קשורה בדווקא למלאכת הוצאה, וכן האם שלושת הדוגמאות שמובאות בגמרא עקרוניות.

סוגיית הגמרא  

סוגיית הגמרא מתחלקת לשלושה שלבים. נקודת ההנחה שעולה בדברי רבי יצחק בשלב הראשון הינה שמחלוקת ב"ה וב"ש נוגעת לשאלה האם אומרים את הכלל 'מתוך שהותרה הוצאה לצורך, הותרה אף שלא לצורך'. לאור כך רבי יצחק מסיק לגבי זהות אומר התנא ששנה את ההלכה לגבי שוחט עולת נדבה ביום טוב:

"תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבדימי: השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה. אמר ליה: דאמר לך מני - בית שמאי היא, דאמרי: לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך. דאי בית הלל - הא אמרי: מתוך שהותרה הוצאה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך. הכא נמי, מתוך שהותרה שחיטה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך"       (יב.).

לדעת התנא, מי ששוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה. במקרה זה לא מדובר על אוכל נפש הואיל והקרבן עולה כליל על המזבח, ולכן יש לבחון האם מלאכת שחיטה הותרה באופן גורף ביום טוב או שמא רק לצורך^[2]. רבי יצחק מבין שב"ש סוברים שלא אומרים מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה גם שלא לצורך, ולכן אין להוציא את הקטן שלא לצורך וכן אין לשחוט את הבהמה כאשר לא ניתן לאוכלה.

רבה חולק על נקודת ההנחה שבדברי רבי יצחק: מחלוקת ב"ש וב"ה אינה בדיני מתוך, אלא קשורה למקרה המיוחד שעליו דנה הגמרא- מלאכת הוצאה:

"מתקיף לה רבה: ממאי דבית שמאי ובית הלל בהא פליגי? דלמא בערוב והוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה ליום טוב קא מיפלגי? מר סבר: ערוב הוצאה לשבת וערוב הוצאה ליום טוב, ומר סבר: ערוב הוצאה לשבת, ואין ערוב הוצאה ליום טוב, כדכתיב 'ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת', בשבת - אין, ביום טוב – לא".

לדעתו, יתכן ובית הלל סוברים שאין כלל מלאכת הוצאה ביום טוב. לא מדובר על היתר הוצאה עבור אוכל נפש, אלא מדובר על היתר כללי שמיוחד למלאכת הוצאה. מדברי הנביא ירמיה ניתן לדייק שהוא מלמד אותנו שמלאכת הוצאה נאמרה רק על שבת ולא על ימים טובים. לא מצאנו לימוד מיוחד כעין זה לגבי מלאכת שוחט וממילא לא ניתן ללמוד בין שתי המשניות.

רב יוסף מקשה על רבה וחוזר להבנת רבי יצחק:

"מתקיף לה רב יוסף: אלא מעתה ליפלגו באבנים! אלא, מדלא מפלגי באבנים, שמע מינה: בהוצאה שלא לצורך פליגי".

רבי יוסף מדייק מן העובדה שהמשנה עסקה בתינוק, לולב וספר תורה ולא בהוצאת אבנים, שהיא עוסקת בדין מתוך. אם הגמרא רצתה ללמד שאין כלל מלאכת הוצאה ביום טוב היה צריך להזכיר רק הוצאת אבנים שזה דבר שאינו לצורך כלל. אך לאור העובדה שהגמרא עוסקת במקרים מסוימים עולה שהיא דנה בהוצאה שלא לצורך והאם אומרים את דין מתוך^[3].

לאור העיון בסוגיית הגמרא עולה מספר שאלות בסיסיות:

1. מה הסברה בבסיס דין מתוך- למה בית הלל סוברים שאם מלאכה הותרה במקרה אחד היא הותרה גם במקרים נוספים.
2. מדוע הגמרא הביאה את שלושת הדוגמאות של קטן לולב וספר תורה?
3. האם שלושת הדוגמאות מלמדות אותנו שרק במקרים מסוימים אומרים את דין מתוך? באילו מקרים אומרים הלכה זאת?
4. האם דווקא במלאכת הוצאה אומרים מתוך או גם במלאכות נוספות^[4]? 

שיטות הראשונים

שיטת רש"י

רש"י הבין שדברי רבה על מלאכת הוצאה מדברים על כך שלא תקנו עירובי חצרות ביום טוב. לאחר מכן רש"י מסביר את דברי רב יוסף:

"... שמע מינה דלכולי עלמא יש הוצאה ליום טוב, אלא שמן התורה הותרה לצורך, ובית הלל אית להו כיון דהותרה לצורך הותרה מן התורה לגמרי, אלא רבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך, כגון אבנים, אבל בקטן וספר תורה, דצריכינן להו ביום טוב - לא גזור, ובית שמאי לית להו מיגו, ומידי דצורך אכילה שהתורה התירתו - הותר, ושאינו צורך אכילה - באסורו עומד מן התורה"    (ד"ה ליפלגו באבנים).

לדעת רש"י דין 'מתוך' מתיר את מלאכת הוצאה באופן גורף. לכן גם אם אין צורך כלל בטלטול או הוצאת החפצים, אין בכך כל בעיה ביום טוב. מדיוק בדברי רש"י עולה שהוא מבין שדין מתוך מגדיר את היתר התורה. בית הלל סוברים שכיוון שהותרה הוצאה לצורך מהתורה, אז היא הותרה לגמרי. היקף ההיתר הוא כעין הותרה, ולכן אין זה משנה לצורך מה עושים בפועל את המלאכה, והעיקר שהיא הותרה בבסיסה בגלל אוכל נפש. מדרבנן גזרו על דברים שאין בהם צורך כלל משום טרחה, אך בשאר דברים שיש צורך כל שהוא חכמים לא גזרו.

שיטת תוספות ורבנו חננאל

בעלי התוספות חולקים על רש"י בהבנת איסור הוצאה שהגמרא העלתה^[5], וכן בנוגע לשאלה העקרונית באילו מלאכות אומרים מתוך. שיטת תוספות הינה שמלאכת אוכל נפש הותרה בשבת רק כאשר יש בה צורך יו"ט קצת - "אבל שלא לצורך יו"ט כלל ודאי דאסור מן התורה". בניגוד לרש"י שסבר שיש היתר גורף מהתורה ומדרבנן גזרו על אבנים משום טרחה, לדעת תוספות ההיתר מהתורה הוא רק כאשר יש צורך כל שהוא בשביל יו"ט- "דליכא לא צורך נפש ולא שמחת יו"ט חייב מדאורייתא".

לפי שיטת תוס' יש להבין שהמשנה הביאה מספר דוגמאות של דברים שיש בהם צורך כל שהוא עבור יו"ט. אבל באמת מקרים שאין בהם כלל צורך הם נאסרים מהתורה. בדומה לכך רבנו חננאל מבין שיש צורך לא סתם בצורך כל שהוא:

"אלא מדלא תנינן דפליגי באבנים אלא בדברים שיש בהן צד מצוה".

הגמרא דייקה וכתבה מקרים שהם לא סתם צורך שמחת יו"ט אלא דברים שיש בהם מעשה מצוה כמו לולב וספר תורה.

אחת השאלות המתבקשות והבלתי פשוטה היא מה הסברה של דין מתוך. בשורות הבאות ננסה להעלות מספר כיווני חשיבה שעולים ממחלוקת הראשונים בנוגע להיקף ההלכה. לשיטת רש"י נראה שהיתר אוכל נפש שנאמר בתורה הוא היתר גורף. כל מלאכה שיש בה אפשרות של הכנת אוכל נפש הותרה בצורה כללית גם ללא קשר לתכלית המלאכה. לכן אם צורת הפעולה היא של הכנת אוכל נפש, יש היתר גם למקרים בהם עושים את הפעולה אך עבור תכלית שונה. לעומת זאת מדברי תוס' עולה שהתורה התירה מלאכות שקשורות לצורך יו"ט, וגדרי המלאכות נבחנים לפי תכליתם ולא לפי אופן פעולתם.

שאלה נוספת שעולה היא האם ההיתר הוא דווקא לגבי מלאכת הוצאה שנזכרה במשנה, או שניתן להגיד מתוך במלאכות נוספות. לכאורה ניתן לתלות שאלה זו במחלוקת הראשונים- לפי רש"י משמע שכל מלאכה שהותרה משום אוכל נפש מותרת מדין מתוך, ולשיטת תוספות כל פעולה שיש בה צורך יו"ט וקשורה לאוכל נפש מותרת.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם מזכיר את היתר דין 'מתוך' במקום אחד בהלכות שביתת יו"ט:

"כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה לוקה, חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה. לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה, ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן, וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן"                (הלכות שביתת יו"ט פ"א, הלכה ד).

מדברי הרמב"ם עולה שהוא פוסק את דין מתוך רק לגבי מלאכות הוצאה והבערה. ישנן מלאכות שהם לצורך אוכל נפש שהותרו, מלאכות שאינן אוכל נפש שאסורות כמו בשבת, ומלאכות הוצאה והבערה שהותרו מחמת דין מתוך. בפרק ה' הלכה א' הרמב"ם מסביר שלמרות שהותרה הוצאה גם שלא לצורך, עדיין יש איסור על נשיאת משאות כבדים וכן יש לקחת את המשא בשינוי^[6].

המגיד משנה מסביר שלכאורה מלאכות הוצאה והבערה היו אמורות להיות אסורות ביו"ט הואיל ואין בהם הכנת מאכלים. לגביהם נאמר הדין של מתוך ולכן הם הותרו באופן גורף:

"המכוון אצלי בדעת רבינו כך הוא מלאכה שחייבין עליה בשבת ואותה מלאכה היא שלא לצורך אכילה אם עשה אותה ביו"ט לוקה חוץ מן ההוצאה וההבערה שאע"פ שאינן לצורך אכילה אינו לוקה ואפילו עשאן שלא לצורך אכילה. ופירוש מלאכה שהיא שלא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו שכולל כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתייה וא"כ היה מן הדין שיהיו הבערה והוצאה נאסרין כמו כתיבה ואריגה אלא שמתוך שהותרו לצורך אכילה הותרו שלא לצורך".

אך עדיין יש להבין מדוע יוחדו שתי מלאכות אלו: מלאכת הוצאה קשורה באופן עקיף להכנת האוכל ולגבי מלאכת הבערה מצאנו ייתור מיוחד בפסוק.

"ונראה טעם לשני אלו, ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואע"פ שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך, והבערה אע"פ שאינה באוכלין ומשקין כתיב לא תבערו אש בכל מושבותיהם ביום השבת בשבת הוא דאסור הא ביו"ט שרי... אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון הכתיבה וההריסה והאריגה והבנין אפילו עשאן לאכילה לוקה ושאר המלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפייה אפילו עשאן שלא לאוכלן אינו לוקה...".

המגיד משנה מסביר שהרמב"ם סובר בדומה לשיטת רש"י שיש היתר גורף של המלאכות ובדברים שאינם לצורך יו"ט או שיש בהם טרחה יתירה חכמים אסרו. דבר זה עולה בקנה אחד עם שיטת הרמב"ם כפי שראינו בשבוע שעבר בנוגע לגדרי היתר אוכל נפש ביו"ט.

נראה כי יש להציע תוספת הסבר בדברי הרמב"ם ונקדים שיש להבחין בין שלושה סוגי מלאכות^[7]:

1. מלאכות שעיקרם הכנת אוכל נפש כגון שחיטה אפיה ולישה.
2. מלאכות עבודה שאינן חלק מהכנת המאכלים כגון אריגה בנין וכתיבה.
3. מלאכות שהן בבחינת מכשירי אוכל נפש. מלאכות אלו אינן עוסקות בהכנת המאכלים עצמם אלא מכשירות את הקרקע עבור הבישול והן אף יכולות להיות הכרחיות לפעולת הבישול.

התורה פירטה בשתי מלאכות שהן מהסוג השלישי (מכשירי אוכל נפש) שהן מותרות באופן גורף גם לא בשביל הכנת האוכל. מלאכת הבערה אינה עוסקת בבישול עצמו אלא מאפשרת את הבישול. כך גם מלאכת הוצאה שהכרחית למעבר המאכלים ממקום למקום ומאפשרת את הכנת האכול.

התורה בפרשת ויקהל כותבת- "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" (שמות לה,ג). מפסוק זה נלמד שבשבת^[8] אין אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביום טוב. גם לגבי מלאכת הוצאה מצאנו לימוד מיוחד בסוגייתנו מהפסוק בירמיה שייחד את מלאכת הוצאה בשבת אך לא נאסרה ביום טוב.

בגדרי המלאכות האחרות, כגון מכשירי אוכל נפש והנאות הגוף נחלקו התנאים האם הם הותרו ובעניין זה נדון בשיעורים נפרדים.

בסוגיית הגמרא נחלקו הראשונים כיצד להסביר את דין המשנה- האם המשנה חולקת בדין מתוך או שנחלקו האם מלאכת הוצאה נאסרה ביו"ט (שיטת רב יצחק). לכאורה הרמב"ם פסק גם את דין מתוך וגם את ההלכה שאין כלל מלאכת הוצאה ביו"ט- כיצד הוא פוסק כשתי שיטות שונות בגמרא^[9]?

נראה שיש להסביר לשיטת הרמב"ם שלאחר שהסברו של רבי יצחק נדחה, נקודת ההנחה שאין מלאכת הוצאה ביו"ט לא נדחתה. באמת לבית הלל מלאכת הוצאה הותרה מהתורה, אך דבר זה מסביר מדוע יהיה פטור על עשיית המלאכה. אך יתכן ועדיין יהיה אסור לעשות זאת מפאת גזרת חכמים, והעובדה שלא נחלקו במשנה באבנים מראה שיש כאן גזירת חכמים כלשהיא וממילא לא ניתן לבנות את הסבר המשנה סביב היתר מלאכת הוצאה. דין מתוך הוא ברמת דרבנן (לפי שיטת הרמב"ם) וזה המישור בו דנה המשנה- יש היתר גם מדרבנן ולא רק פטור מדין תורה.

'מתוך' במלאכות נוספות

הזכרנו לעיל שהשאלה האם ניתן להרחיב את דין 'מתוך' למלאכות שלא הוזכרו במשנה ובגמרא, תלויה בשיטות הראשונים השונות. מדברי רש"י נראה שניתן להרחיב למלאכות שהותרו חלקית משום אוכל נפש. לשיטות ר"ח ותוס' יש תנאי שהמלאכה תהיה לצורך המועד או לצורך מצווה. לפי שיטת הרמב"ם ראינו שדין זה מיוחד לשתי מלאכות בלבד- הבערה והוצאה.

המאירי מצמצם את דין 'מתוך' למלאכות שהוזכרו בגמרא, ואומר כך:

"שאר מלאכות אין אומרים עליהם 'מתוך'. אע"פ שאמרו בביאה^[10] לכתחלה בשבת מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך הרי דבר זה בכלל שחיטה הוא... וכן כל מקום שאתה מוצא מתוך בענינים הללו אתה יכול לכללן באחת מאלו שהזכרנו...".

המאירי לפני זה מפרש שדין 'מתוך' נאמר לגבי מלאכת הוצאה וכל מלאכה שנעשית תמיד לצורך אכילה. שיטתו שונה מדברי הרמב"ם אך גם לדבריו אין להרחיב את הכלל למקרים שלא הוזכרו בפירוש. בעקבות כך הוא מוסיף- "מגדולי המחברים לא כללו בדין זה שחיטה ובישול ואפייה...".

גם באחרונים שאנו מוצאים הרחבה של דין 'מתוך', מדובר במלאכות של אוכל נפש. כך לדוגמה ה'נשמת אדם' כותב:

"אולם מלאכות אוכל נפש הותרו לגמרי מדין 'מתוך' אפילו שלא לצורך כלל..."   (כלל פ,א).

דבריו הם בדומה לשיטת רש"י כאשר כוונת היתר 'מתוך' הינו לדין דרבנן, אם כי יתכן שלשיטתו דין מתוך הוא מדאורייתא ודרבנן אסרו בחלק מהמקרים.