מתי נדרשת מחאת חכמים?

הקדמה

"ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם. ואלו הן שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע וקוצרין וגודשין לפני העומר - ולא מיחו בידם. ואלו שמיחו בידם: מתירין גמזיות של הקדש, ואוכלין מתחת הנשרים בשבת ונותנים פאה לירק - ומיחו בידם חכמים" (משנה פסחים פ"ד, משנה ח).

המשנה מספרת על מספר מנהגים של אנשי יריחו ויחסם של חכמים כלפיהם. במשנה אין הסבר מדוע חכמים מיחו על חלק מהמקרים, ומה היה יחסם כלפי המקרים בהם לא מיחו. הרמב"ם בפירושו למשנה כותב:

"אלו הששה דברים כולם היו שלא ברצון חכמים, אלא שעל שלשה מהם והם הראשונים לא מיחו בידם חכמים, ושלשה המנוים באחרונה מיחו בידם".

אם כן בכל במקרים לא נחה דעת חכמים ממעשיהם אך מדוע רק על חלק מהם מחו?

בתוספתא מובאת מחלוקת בין התנאים כלפי שלושת המעשים הראשונים של אנשי יריחו, כאשר פירוש הרמב"ם כשיטת ר' יהודה:

"ששה דברים עשו אנשי יריחו- שלשה כרצון חכמים ושלשה שלא כרצון חכמים. אילו כרצון חכמים- מרכיבין דקלים בערבי פסחים כל היום, וכורכין את שמע וקוצרין לפני העומר. ואילו שלא כרצון חכמים: מתירין גיזיות של הקדש, ואוכלין נשרים בשבת ונותנין פיאה לירק. אמ' ר' יהודה אם כרצון חכמים הן עושין יהו כל אדם עושין, כן אלא שלשה מיחו בידן ושלשה לא מיחו בידן אילו שלא מיחו בידן..."                                                            (ג', יט).

בסוגיות התלמודים עיקר הדיון נוגע בהבנת מהות המנהגים ומדוע הם עוררו את הסתייגות החכמים. בשיעור השבוע נעסוק במשנה זו ונבחן בעקבותיה את השאלה העקרונית מתי יש למחות במנהג שאינו ראוי, ומתי יש להניח לציבור כפי מנהגם.

למה מה עשו?

המשנה מזכירה ששה דברים שעשו אנשי יריחו, והגמרא דנה במהות המעשים ומדוע הם עוררו את חמת חכמים:

1. הרכבת דקלים במשך כל יום י"ד בניסן, למרות איסור עשיית מלאכה אחרי חצות היום. ההסבר המקובל למעשיהם הינו שמדובר על מלאכת דבר האבד שהותרה בכל יום י"ד, בדומה למלאכה בחול המועד^[1]. לפי הסבר זה אנשי יריחו נהגו כהלכה ולכאורה אין אף בסיס למחות על כך, אא"כ מדובר על מחלוקת במציאות האם יש במקרה זה גדר של 'דבר האבד'.

2. בהבנת המעשה השני - 'כורכין על שמע' נחלקו בגמרא:

"וכורכין את שמע. היכי עבדי? אמר רב יהודה: אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ולא היו מפסיקין. רבא אמר: מפסיקין היו אלא שהיו אומרים היום על לבבך - דמשמע: היום על לבבך, ולא מחר על לבבך. תנו רבנן: כיצד היו כורכין את שמע? אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ולא היו מפסיקין, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואנן מאי טעמא אמרינן ליה?... התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי..."      (נו.).

מהשיטות השונות עולה שאנשי יריחו לא דייקו בקריאת שמע כפי שנהגו בשאר המקומות, אך אין זה ברור שמדובר על מעשה אסור ממש.

3. קצירת העומר לפני הקרבתו - מעשה זה נאסר על ידי חכמים משום סייג (כפי שמופיע במשנה ובתוספתא בפרק י במנחות). נראה כי אנשי יריחו עשו זאת הואיל והתבואה הבשילה בזמן מוקדם יותר, והם פחדו מלהמתין עד לאחר הקרבת העומר. מעשה זה נתון במחלוקת תנאים במסכת מנחות:

"משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוק ירושלים שהוא מלא קמח וקלי שלא ברצון חכמים - דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: ברצון חכמים היו עושים..."                                                  (פ"י, משנה ה).

אם כן, ניתן לסכם כי בנוגע לשלושת הפעולות הראשונות ישנה מחלוקת האם פעולות אלו נעשו ברצון חכמים או לא. קשה למצוא קו מקשר בין שלושת המקרים שהרי הראשון נראה שנעשה לפי ההלכה, בשני מדובר על חוסר דיוק והשלישי מנוגד לתקנת חכמים - אולם הקו המקשר ביניהם הוא שבשלושתם לא מיחו חכמים.

כעת ננסה להסיק מהסברי הגמרא למעשיהם הנוספים של אנשי יריחו מדוע מחו בידם במקרים אלו:

4.       "ומתירין גמזיות של הקדש, של חרוב ושל שקמה. אמרו: אבותינו לא הקדישו אלא קורות, ואנו נתיר גמזיות של הקדש, של חרוב ושל שקמה. ובגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן, וסברי לה כמאן דאמר אין מעילה בגידולין. ורבנן סברי: נהי דמעילה ליכא - איסורא מיהא איכא"                                                        (נו:).

המעשה הרביעי נתון במחלוקת הלכתית מציאותית. לכאורה שיטת אנשי יריחו לגיטימית אם כי לא נפסקה להלכה על ידי חכמים. מדברי התוספתא בזבחים (פרק יא) עולה שאנשי יריחו נלחמו כנגד כוהנים גזלנים ובעקבות כך הקדישו את העצים כך שהגזלנים לא יהנו מהם.

5. בדומה לכך גם לגבי אכילת הנשרים, נחלקו האמוראים בהבנת המעשה:

"...דרבנן סברי: גזרינן שמא יעלה ויתלוש, ואנשי יריחו סברי: לא גזרינן שמא יעלה ויתלוש. אבל בשל בין הכיפין - דברי הכל מותר. אמר ליה רבא: והא מוקצות נינהו! וכי תימא הואיל דחזי לעורבין - השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, דתנן, רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבילה מערב שבת - אסורה, לפי שאינה מן המוכן, מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם? - אמר ליה: אין, מוכן לאדם - לא הוי מוכן לכלבים, דכל מידי דחזי לאיניש לא מקצה ליה מדעתיה. מוכן לעורבים - הוי מוכן לאדם, כל מידי דחזי לאיניש דעתיה עלויה. כי אתא רבין אמר רבי שמעון בן לקיש: מחלוקת בשל בין כיפין, דרבנן סברי: מוכן לעורבים לא הוי מוכן לאדם, ואנשי יריחו סברי: מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם. אבל בשל מכבדות - דברי הכל אסור, גזרינן שמא יעלה ויתלוש".

גם בעניין זה עולה מדברי האמוראים שמדובר על מחלוקת בתוך בית המדרש כאשר אנשי יריחו הבינו את גזירות חכמים בצורה שונה. בצורה דומה בתלמוד הירושלמי מובא שמדובר על מקרה של ספק נולד, ובעניינים אלו נראה שאנשי יריחו נהגו כשיטת בית שמאי^[2].

6. כך גם עולה בדברי הגמרא לגבי המעשה האחרון:

"ונותנין פיאה לירק. ולית להו לאנשי יריחו הא דתנן, כלל אמרו בפיאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום - חייב בפיאה. ...ומכניסו לקיום - פרט לירק. אמר רב יהודה אמר רב: הכא בראשי לפתות עסקינן, ומכניסו לקיום על ידי דבר אחר קמיפלגי. מר סבר: מכניסו לקיום על ידי דבר אחר - שמיה קיום, ומר סבר: לא שמיה קיום...".

בהמשך הגמרא מובא הסבר נוסף שבעניין זה סברו אנשי יריחו כשיטה הלכתית שנדחתה בדורות מאוחרים: "תנו רבנן: בראשונה היו נותנין פיאה ללפת ולכרוב...". יתכן ודעת אנשי יריחו הייתה ההלכה הקדומה שנדחתה בשלב יותר מאוחר.

ניתן לראות שבשלושת המקרים בהם מחו חכמים, מדובר על מחלוקות שנמצאות בתוך עולם בית המדרש, כאשר אנשי יריחו נטו מן ההלכה המקובלת. במקרים אלו חכמים עמדו ומחו והדגישו מהי ההלכה שהתקבלה למעשה בכל ישראל. לעומת זאת במקרים שחכמים לא מחו למרות שכנראה הדבר נעשה שלא ברצונם אין קו מנחה אחיד.

מנהג טעות

כבר בשיעור הראשון על פרק רביעי עסקנו בתשובות הרמב"ם בנוגע למנהגים, ונזכיר כאן את עיקרי הדברים. באגרת לראש הישיבה בבבל (עמ' רעז-רעט באגרות הרמב"ם מהדורת שילת) הרמב"ם מתיחס לכחו של המנהג ואומר: "המנהג הוא דבר שצריך להזהר בו מאד". הוא מביא את הכלל שטבע הירושלמי, וקובע שמנהג שנהגו משום סייג אי אפשר להתיר לפניהם. אך אם נהגו כך משום טעות אין מניחים אותם באותה מחשבה וצריך למחות בהם ולהודיע להם שהוא מותר.

גישה זו של הרמב"ם, עולה במספר תשובות נוספות, כדוגמת:

"שאלה: מה אומר אדוננו בדבר ספר תורה, כאשר יחתמנו המפטיר, היחזירנו להיכל ואחר כך יקרא ההפטרה או ישימנו בתיבה, לפי שצר הדוכן, שעליו קוראים בספר התורה, עד אשר יפטיר ויחזירנו להיכל למקומו? התשובה אין הבדל בזה ואין להעדיף מעשה אחד על חברו אלא מצד מנהג הקהל, כי אין צריך לשנות מנהג, שנהגו בו, גם אם קטנה חשיבותו,  אם אין זה מביא להפסד בדת ולא לעברה"  (סי' קנ"ב).

כל עוד המנהג אינו מביא להפסד בדת ולא לעבירה אין לבטלו, גם אם קטנה חשיבותו. ואכן מצאנו בתשובות אחרות שהוא העיר על מנהגים שיש בהם הפסד ולכן אין לנהוג כמותם:

"שאלה הכוללת שני עניינים. מה יאמר אדוננו ירום הודו אור העולם יהי שמו לעולם בדבר עיר, שהנהיגו בה חכמיה לישב בקדושת היוצר. אח"כ בא לאותה העיר אחרי זמן ממונה כראש עליה ונהג לעמוד בקדושת היוצר. נמשכו  אחריו מעט אנשים והתחילו עומדים, ולא היו עומדים לפי המנהג הראשון...

התשובה... וזאת העמידה בקדושת היוצר הוא מנהג בורים בלא ספק, וזאת הישיבה,  שהנהיג בה זה החכם, הוא הראוי. אבל עמידת זה החכם, הסומך על מנהג ארצו, היא טעות גמורה, לפי שאפילו  בדברים, אשר תלוי בהם דבר איסור, אמרנו אל ישנה אדם מפני המחלוקת כל שכן במה שאין  תלוי בו איסור בשום פנים [ועבר בזה משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות. וטענתו בזה בהיות המלאכים  עומדים תמיד אין להם ישיבה, אינה כלום, כי אין אנו חייבים לעשות כמו המלאכים, אשר אין להם קפיצין ובייחוד (כשתלמידיו) וחבריו צריכין לעמוד בגלל עמידתו, וזה דבר אסור  לפי מה שאמרו... וכתב משה"        (סי' רס"ב).

במקרה זה לא מדובר על מנהג שהיה קיים אלא על מנהג שהתחילו לנהוג בעקבות רב חדש בקהילה. בשיעור הבא נראה כי הרמב"ם החמיר בדיני לא תתגודדו וזה אחת הסיבות שהוא מתנגד למנהג זה. בצורה דומה הרמב"ם יצא כנגד ברכה על נטילת ידים שאינה כהלכה:

"וזאת הברכה על נטילת ידים וכל כיוצא בה היא ברכה לבטלה  וצריך למחות על זה ולבטלו, ואין משגיחין בזה במנהג  לפי שהוא דבר אסור. ומי שכורע בזה הפסוק לפי המנהג אצלנו ואינו זוקף ראשו עד אשר ישלים הפסוק, אין  הפסד בזה. וכתב משה" (סי' קפ"ז).

יש מנהגים שאין הפסד בהם ולכן אין סיבה לבטלם אך אם יש בכך פגיעה או ברכה לבטלה יש סיבה וחובה לבטלם.

עקרונות דומים כותב גם הרא"ש בתשובה (כלל נ"ה, י). מנהגים שיסודם בסייג והרחקה מעבירה אין לבטל כלל ועליהם חכמים אמרו שיש לילך אחר המנהג. דוגמאות למנהגים אלו: עשיית מלאכה בערב פסח עד חצות, מנהג בני ביישן, ועוד - "כל אלו המנהגים הם לדבר מצוה, לעשות סייג והרחקה, ואמרו חז"ל שאין לשנותן". אבל יש מנהגים שאין חיוב על האדם לנהוג לפיהם אלא אף לבטלם:

"אבל אם נהגו במקומות מנהג שיש בו עבירה, יש לשנות המנהג, אפילו הנהיגו גדולים  את המנהג, דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה... ולא מיבעיא מנהג של עבירה שיש לשנותו, אלא אפילו מנהג שעשו לסייג ולהרחקה ויכול לבא ממנו קלקול, יש לבטל המנהג".

כדוגמה למנהג של טעות הרא"ש מזכיר את מנהג בני חוזאי להפריש חלה על אורז. הרא"ש לא כותב שיש לבטל את המנהג שלא יגיעו לידי טעות שאורז מן דגן הוא. בהמשך דבריו הרא"ש מתייחס לתוקף המנהג במקרה של מחלוקת בהלכה:

"אמרינן בירושלמי: במקום שההלכה רופפת בידך, הלך אחר המנהג. פי': אם יש רפיון בהלכה, שאין ברור לך כמי נפסקה ההלכה, וראית שנוהגין, הלך אחר המנהג, דיש לתלות שנראה לגדולים שהנהיגו המנהג שהלכה כן. אבל במקום שאין רפיון בהלכה, אין לך לילך אחר המנהג שהוא כנגד ההלכה. זה דין מנהגים שהן בענין איסור והיתר".

מוטב יהיו שוגגין?

הגמרא במספר מקומות קובעת שישנם מקרים בהם עדיף שלא להעיר לציבור על מנהגו למרות שמדובר על מעשה טעות:

"אמר ליה רבא בר רב חנין לאביי: תנן, אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין, והאידנא דקא חזינן דעבדן הכי, ולא אמרינן להו ולא מידי?... אלא, הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. הכא נמי - הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. והני מילי - בדרבנן, אבל בדאורייתא - לא. ולא היא, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי"     (ביצה ל:).

במסגרת השיעור השבוע ניגע בסוגיה זו בקצרה ובעז"ה בעתיד נקדיש שיעור נפרד לנושא. בגמרא זו אנו מוצאים עקרון חשוב ממנו עולה שישנם מקרים בהם אין למחות בציבור על מנהגו למרות שהוא עובר על הלכה מפורשת. טעם הדבר הוא הואיל והציבור בכל מקרה לא יחזור בו בעקבות ההערה והתוכחה (ראה תוספות סוף פרק שלישי במסכת בבא בתרא). הגמרא בתחילה חילקה בין מצוות דאורייתא ומצוות דרבנן אך למסקנה גם בדאורייתא לא מוחים. האם בכל מקרה שבו הציבור לא יקשיב אז לא מוחים? האם בטלה מצוות תוכחה?

הרא"ש על אתר מביא את שיטת העיטור:

"כתב בעל העיטור דוקא במידי דאתי מדרשא כגון תוספת עינוי דיום הכפורים אבל במידי דכתיבא באורייתא בהדיא מחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי"

                                                              (ד', ב).

שיטת העיטור היא שדברי הגמרא נאמרו דווקא לגבי דיני דאורייתא שנלמדו ממדרש חכמים, אך על הלכות המפורשות בתורה ישנה חובה להוכיח תמיד. הרבה מהראשונים מזכירים חילוק זה וכך פוסק הרמ"א (או"ח סי' תר"ח, סעיף ב), אך גם רבים מהראשונים לא חילקו בדרך זו^[3].

מה הסברה לחלק בין מצוות המפורשות בתורה ובין מצוות שנלמדות מדרשת חכמים - והרי תוקפם זהה? במצוות תוכחה ניתן לראות שתי משמעויות:

1. מצווה בין אדם לחברו שמטרתו הרחקת האדם מן העבירה.
2. מצווה בין אדם למקום שנועדה למחות על חילול השם.

הדין של מוטב יהיו שוגגין, נאמר רק במקרה שברור למוכיח שעושי העבירה לא יחזרו בהם. לאור כך מטרת התוכחה היא הרחקת האדם מן העבירה. הקביעה שתמיד יש להוכיח על הלכה שמפורשת בתורה נובעת מהיסוד הנוסף שיש במצווה של בן אדם למקום וחלול השם הנגרם ממעבר על דברי תורה המפורשים בכתובים. בעניין זה הרחיב הרב ישראלי^[4]:

"נראה שלדעה זו תוכן התוכחה הוא מצד חילול השם שהעבירה גורמת, וי"ל שזה קיים גם כשעושה בסתר. והתוכחה מרוקנת את חילול השם, שכנגד זה המתרשל בקיום מצות השם, בא חברו כנגדו ותובע עלבונה של מצוה, וזה שייך רק אם לא יבוא קלקול גדול יותר. אבל כשע"י זה יהיו מזידים א"כ יגרם ע"י זה חילול השם גדול יותר, בזה אין אנו נמצאים מרויחים בתוכחה, ואז אין המצוה כלל. הרמב"ם הביא הלכה זו מוטב שיהיו שוגגים... אכן לענ"ד הרמב"ם אינו מחלק בין איסור מפורש ללא מפורש, כי לא הזכיר מזה כלום... ולזה מתרץ שבנידון זה אי אפשר כי בעבירה שפשטה בכל הציבור אין אפשרות להשתלט על כולם באמצעי כפיה ועונש, ואין כוחנו אלא בפה, ובזה הרי לא ישמעו לנו ונמצאים נעשים מזידים, ולזאת אין כאן מצות תוכחה כלל... אע"כ שיטת הרמב"ם שלא לחלק בזה, וכל מקום שהיא פירצה שרבים פרצו ולא נוכל להשתלט באמצעי כפיה, קיים ועומד הכלל מוטב שיהיו שוגגים וכו' כי התוכחה לא תועיל ולא תחזיר למוטב אלא תביא יתר קלקול.

בסיכום כלל זה: חייבים להימנע מתוכחה כשמסתבר שעל ידי דיבורינו נחמיר מעשי העבירה של העבריינים, והוא בעבירה שהציבור דש בה וברור לנו שדיבורינו לא יעזרו. וזה בתנאי שאין בידינו אמצעי כפיה ממשיים...".

עקרונות דומים עולים במאמרו של הרב הנקין בנושא^[5] כאשר הוא מורה בשעת הדחק לסמוך על החולקים על דעת העיטור ומסכם שבכל מקרה יש לבחון לגופו:

"לפי כל זה, הראשונים תלו את החילוק בין מפורש בתורה לאינו מפורש במציאות שאין שייך לאמר ששוגגים בדאורייתא, או שבודאי יקבלו התוכחה בדאורייתא. ואם כן היום שנשתנו הענינים, הכל לפי ראות עיני הדיין... דבר שלא התרגלו לעבור עליו אין לאמר בו מוטב שיהיו שוגגין.." ואף על פי שבגמרא שם מדובר בחוטאים במזיד ובשו"ת מעיל צדקה מדובר בשוגגים, אם אינו גלוי שהחוטאים במזיד בפרהסיא לא יקבלו התוכחה, כל שכן חוטאים בשוגג. ולכן נראה שאין לאמר בזה הכללות, והכל לפי הענין ושקול הדעת... לסיכום, אעתיק דברי שו"ת כתב סופר חלק אורח חיים סימן נז: "אין בדברים כאלו לדיין ומורה ומאריה דאתרא אלא מה שעיניו רואות לפי המקום ולפי הזמן, ואמרו ז"ל (יבמות סה, ב) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לאמר דבר שלא נשמע... לעומת זאת, אסור להתרשל ולהמנע מתוכחה, מסיבת נוחיות אישית, ובפרט רבנים ומנהיגים. וכתב בשו"ת כתב סופר חלק אבן העזר סימן מז: "מי שיושב על כסא הרבנות ונתקבל לפקח על עסקי העיר להורותם דרך החיים להוכיח וליסר אותם בדברים ולהעמיד הדת, כל האפשר לא יחוס על עצמו, רק על כבוד ה' יהיה עיניו ולבו תמיד, וזה בכלל מה שאמרו רז"ל (כתובות קה, ב) האי צורבא מרבנן דמרחמי ליה בני מתא לא מפני דמעלי, רק מפני שלא הוכיחן במילי דשמיא".

סיכום

בשיעור השבוע בחנו ממספר כיוונים את השאלה העקרונית מתי ראוי להעיר לציבור על מנהגיו שאינם כהלכה. שאלה זו מורכבת ואינה פשוטה ובשיעור הקצר ראינו מספר מקרים בהם עסקו בגמרא ובפוסקים המחלקים בין מקרים שונים: מחלוקת בתוך בית המדרש ועיצוב קביעת ההלכה. מנהג ומעשה המובילים לטעות והפסד מול מנהג שנובע מפירוש שונה של המציאות. וכן העלנו בקצרה את השאלה העקרונית האם ראוי להוכיח במקרה שהתוכחה תצא מיד מהאוזן השנייה והציבור לאחר מכן יהיה מזיד.

.

.

 

 

 

 

 

.