מ. - תוהא על הראשונות

  • הרב ברוך וינטרוב

תוהא על הראשונות (מ.-מ:)

א. קושייתו של ר' אלחנן וסרמן

הגמרא בדף מ: מביאה את דברי רבי שמעון בן יוחאי:

אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה - איבד את הראשונות, שנאמר: 'צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו' (יחזקאל ל"ג, יב). ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר: 'ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו' (שם).

על כך מקשה הגמרא:

וניהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות!

כלומר: אם אדם היה צדיק כל ימיו ובסוף ימיו פשע - מדוע יימחקו מעשיו הראשונים? והרי שורת הדין נותנת שיישפט כמי שעשה מחצית ימיו כך ומחציתם להפך!

ומתרץ ריש לקיש:

בתוהא על הראשונות.

כלומר: מדובר באדם שלא רק שינה את מעשיו, אלא גם מצטער על מעשיו הקודמים.

בסוף ספרו "קובץ הערות על מסכת יבמות", מביא ר' אלחנן וסרמן הי"ד כמה "דוגמאות לביאורי אגדות על דרך הפשט". בסימן ג שם מביא ר' אלחנן את הגמרא בה אנו עוסקים, ומקשה ממנה על דברי המסילת ישרים בפרק ד:

לפי שורת הדין ממש היה ראוי שהחוטא ייענש מיד תכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי הנה באמת איך יתקן האדם את אשר עיוות והחטא כבר נעשה. הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות? אמנם, מידת הרחמים היא הנותנת הפך השלושה דברים שזכרנו, דהיינו: שיותן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה, ושהתשובה תינתן לחוטאים בחסד גמור, שתיחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו: שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו, ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש, שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר, ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו ייחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב: 'וסר עונך וחטאתך תכופר' (ישעיהו ו', ו), שהעוון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע.

ומקשה ר' אלחנן וסרמן: הרי מסוגייתנו משמע שכשם שחרטה עוקרת עברות, כך עוקרת היא גם מצוות - נמצא שאין הדבר ממידת הרחמים והחסד, כי אם מעיקר הדין![1]

ב. תשובתו של החפץ חיים

ר' אלחנן מספר שהקשה קושיה זו לפני החפץ חיים, והחפץ חיים תירץ לו, שיש לחלק בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה. בתשובה מאהבה - כשאדם חוזר בו ממעשיו מתוך הבנת רעתם - מחיקת המעשים הראשונים היא אכן מעיקר הדין; וכן הדבר גם בצדיק התוהה על זכויותיו במחשבה כי טעה בטרחו לעשותם. לעומת זאת, תשובה מיראה, בה אין אדם מבין את רעת מעשיו, והוא מתחרט עליהם רק מתוך חשש מהשלכותיהם, הייתה אמורה שלא להועיל, והיא מתקבלת ממידת החסד.

ברם, עדיין עלינו להתבונן: מדוע מועילה החרטה על המעשים מעיקר הדין? סוף סוף, כיצד היא עוקרת מעשה שנעשה במציאות?

נראה כי התשובה לכך נעוצה בהבנת התירוץ של הגמרא לשאלה "ונהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות". שאלת הגמרא מבוססת על שתי הנחות: א. אדם נידון על פי מעשיו; ב. יש לדונו גם על המעשים שעשה בצעירותו. כדי לתרץ את השאלה ניתן לדחות אחת משתי ההנחות. עד עתה הבנו כי ריש לקיש דחה את ההנחה השנייה וטען שאין לצרף את מעשי הבחרות, כיוון שהתשובה מחקה אותם; ועל כך באה קושיית ר' אלחנן, כיצד תועיל חרטה לעקור מעשה שנעשה במציאות. נראה אפוא שריש לקיש דוחה דווקא את ההנחה הראשונה: אדם אינו נידון על פי מעשיו, כי אם על פי אישיותו, והמעשים מהווים רק סימן למצבו הרוחני. אשר על כן, מעשים שהאדם מתחרט עליהם אינם מייצגים אותו עוד, וממילא אין הם נחשבים לעניין הדין.

ג. כפרה ועונש

נראה כי זהו הביאור לדין המופיע בדף מט: במסכתנו, לפיו המקדש אישה ומתנה את חלות הקידושין בהיותו צדיק - הרי אלו ספק קידושין אף אם ידוע לנו בוודאות שהוא רשע גמור, "שמא הרהר תשובה בלבו". מכאן הוכיח המנחת חינוך (מצוה שסד) כי וידוי בפה אינו מעכב את התשובה, והקשה על הרמב"ם, שכתב (הלכות תשובה פ"א ה"א) כי תשובה תלויה בווידוי דברים. תשובתו של המנחת חינוך היא:

דבאמת צדיק ורשע אינו תלוי בכפרה כלל, דהא יש עבירות חמורות דאין מתכפר בתשובה, ומכל מקום כיון שמתחרט ושב הוי צדיק, הכא נמי נהי דאין לו כפרה בתשובה בלב, מכל מקום הוי צדיק כיון שמתחרט לפני קונו יתברך, ואינו תלוי בכפרה כלל, וכן נראה פשוט.

כלומר: לעניין הגדרת זהותו של האדם, אין בודקים את סך כל מעשיו, כי אם את אישיותו ברגע זה; ואף אם כדי לכפר על מה שעשה עדיין זקוק הוא לקרבן, למלקות או אפילו למיתה, מכל מקום אין זה אלא לצורך כפרה, אבל הוא עצמו כבר מוגדר צדיק. את הכפרה על המעשים במקרה כזה יש לראות, אם כן, כמעין 'תשלום' עבור ההנאה האסורה מן החטא, ולא כעונש עליו, שהרי אין להעניש את הצדיק. וכן כתב גם האור זרוע (סימן קיב):

מיד כשהרהר תשובה הרי הוא כצדיק גמור לכל התורה כולה, אלא שצריך לצער עצמו ולסגף את גופו להתכפר לו מה שכבר עשה.

ד. תשובתו של ר' אלחנן וסרמן

ר' אלחנן ממשיך וכותב כי הוא לא קיבל את תשובתו של החפץ חיים, כיוון שמשמע ממנה כי תשובה מאהבה עוקרת את העברות מעיקר הדין, בגלל החרטה על עצם המעשה, ואילו המסילת ישרים כותב בפירוש (בקטע שהובא לעיל) כי גם חרטה על עצם המעשה עוקרת את החטא רק מצד מידת החסד, ולא מעיקר הדין.

על כן מיישב ר' אלחנן וסרמן את קושייתו באופן אחר. הוא מסביר כי בכל עברה ובכל מצוה יש שני רבדים: המעשה עצמו, אשר מקלקל או מתקן את המציאות; ועצם הציות לצו הא-לוהי או הכפירה בו. מעיקר הדין, טוען ר' אלחנן, ניתן לשנות רק את היחס כלפי הציווי הא-לוהי: אם אדם התייחס בזלזול לציוויו של ה', יכול הוא לחזור בו מן היחס המזלזל; ולהבדיל, אם התייחס אליו בכבוד, יכול הוא לחזור בו גם מכך. אך את השפעת המעשה במציאות אין היחס בהווה יכול לשנות, וכאן באה לידי ביטוי מידת הרחמים, העוקרת גם את השפעתו הרעה של המעשה. לעומת זאת, השפעתו הטובה של מעשה מצוה ממשיכה להתקיים גם אם העושה חזר בו.[2]

אלא שר' אלחנן אינו מסביר מדוע ניתן לתקן מעיקר הדין רק את קיום מצות ה' או את המרידה, ואילו למעשה עצמו אין תיקון אלא על ידי מידת הרחמים. אפשר שבביאור עניין זה נוכל להיעזר בדבריו המפתיעים של ר' צדוק הכוהן מלובלין (צדקת הצדיק, אות ק):

עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' את עיניו, שיהיו זדונות כזכויות. רוצה לומר, שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה' יתברך.

ר' צדוק מתבסס על שיטתו הייחודית בעניין ידיעה ובחירה,[3] וטוען כי מהות התשובה היא ההכרה שהחטא נעשה ברצון ה', ובאמת הוא שאחראי עליו:

התשובה היינו שמשיב אותו דבר אל ה' יתברך, רוצה לומר שמכיר שהכל פועל ה' יתברך וכוחו, אפילו המחשבה טרם נוצרה בלבו של אדם... נמצא ה' יתברך נותן לו כח אז גם בהעבירה, ועל ידי זה, אחר התשובה הגמורה הוא זוכה שזדונות נעשים כזכויות, כי גם זה היה רצון ה' יתברך כך.

לפי ההבנה המקובלת, מהות התשובה היא קבלת אחריות. כך, למשל, ייחד הרמב"ם שני פרקים בהלכות תשובה (פ"ה ופ"ו') לעניין הבחירה החופשית, ובתחילת הפרק שלאחריהם הסיק:

הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שביארנו, ישתדל האדם לעשות תשובה ולנעור כפיו מחטאיו.

כלומר, התשובה היא תולדה של ההכרה באחריות האדם למעשיו: הוא שחטא, ועל כן עליו לשוב מחטאו. ר' צדוק מציג עמדה הפוכה: לדעתו, מהות התשובה היא הסרת האחריות מן האדם וההבנה כי אין הוא עומד כנגד הקב"ה, אלא גם חטאו היה לרצון ה'. נראה שבכך מתוקן למפרע ממד היחס לציווי שעליו דיבר ר' אלחנן: למפרע מתגלה, כי המעשה לא היה מרד בה', אלא מרצונו המוחלט. ומסתבר שכך גם להפך, חלילה: המורד בה' מגלה למפרע כי גם את המצוות לא עשה מצד רצונו של הקב"ה, כי אם מצד רצונו שלו, שכן בשורש נשמתו הנו מנותק מן הא-ל. אמנם כל זה אמור לגבי הממד של היחס לציווי ה'; את תולדותיו של המעשה במציאות ניתן לתקן רק מצד מידת הרחמים, וכפי שכתב המסילת ישרים, ובכך מתבטא ההבדל בין השב ממעשיו הרעים לבין התוהה על מעשיו הטובים.

ה. היכולת להשתנות

ראינו עד כה שתי תשובות לשאלתו של ר' אלחנן. הצד השווה שבהן, ששתיהן הודו בהקבלה בין תשובה לבין חרטה על מעשים טובים, אלא שהוסיפו נדבך הקיים בתשובה ואינו קיים בחרטה על מעשים טובים.

ברם, נראה שניתן להציע תשובה שלישית,[4] המבוססת על חילוק עקרוני בין שני המצבים, המסביר מדוע חרטה על מעשים טובים הִנָּהּ 'יעילה' יותר מחרטה על מעשים רעים, עד שאין האחרונה יכולה להועיל בלא מידת הרחמים.

מהותה וגדולתה של התשובה היא בשינוי שעובר השב, וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ז ה"ו):

התשובה מקרבת את הרחוקים. אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד וקרוב וידיד. וכן אתה מוצא, שבלשון שהקב"ה מרחיק החוטאים, בה מקרב את השבים, בין יחיד בין רבים, שנאמר: 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי' (הושע ב', א).

התבוננות בעולם מלמדת, כי ישנם שינויים שהם חלק ממסלול ידוע מראש. בלשון ההלכתית מוגדר מצב מעין זה כ'חזקה העשויה להשתנות'. כך, למשל, מותו של אדם הוא שינוי, אך מובן כי שינוי זה אינו חורג מן הנתיב הקבוע: חייו של אדם מובילים בסופו של דבר למותו. שובו לחיים של המת, לעומת זאת, מהווה שינוי אמתי, שכן הכוח לשוב ולחיות אינו טמון במת כפי שהוא.

נראה שבאופן דומה יש להבדיל בין מחיקתן של מצוות לכפרתן של עברות. העולם כפי שהוא הנו חומר דומם, נטול משמעות. בקיום המצוות נותן האדם משמעות לחומר הדומם בו הוא עוסק: פרי עץ הדר נעשה לאתרוג, קלף ודיו הופכים לספר תורה, וקמח ומים - למצת מצוה. וכך גם במעשים: תנועות הפה והלשון הופכות לדיבור של תפילה ולימוד, נתינת כסף לצדקה, ואכילה לעונג שבת.

אמנם משמעות זו איננה המצב הראשוני של החומר, כי אם חיבורו לרעיונות מופשטים ולמשמעויות רוחניות. לפיכך שקולה נטילת המשמעות מן החומר למותו של אדם, שכן חיבור החומר למשמעות מהווה שינוי מסדרו הטבעי, בעוד שנטילת המשמעות מהחומר או מהמעשה מתרחשת באופן טבעי כאשר אין היא מיוחסת לו עוד. אבדן המשמעות של מצוה שהעושה ויתר עליה הוא, אם כן, דבר טבעי, כשם שהמוות הנו תופעה טבעית, ואינו מהווה שינוי אמתי. אך שינויה של עברה שכבר נעשתה והפיכתה לבעלת משמעות הנו מעל הטבע, ואין הוא יכול לבוא אלא במידת הרחמים. יכולתו של צדיק להיעשות רשע היא מובנת; כדי להישאר צדיק, צריך הוא לשוב ולהעניק לחייו ולמעשיו משמעות בכל רגע ורגע. לעומת זאת, יכולתו של רשע להיעשות צדיק, הרי היא נס גמור, החורג ממידת הדין.

ו. סיכום

בתחילת השיעור הבאנו את קושייתו של ר' אלחנן וסרמן הי"ד: מדוע כתב הרמח"ל במסילת ישרים כי יסודה של התשובה במידת הרחמים? והלוא אף התוהה על מעשיו הטובים, אין הם נחשבים לו, הרי שעקירת המעשה בעקבות חרטה עליו היא מעיקר הדין, יהא טיבו של המעשה אשר יהא. במהלך השיעור ראינו שלוש תשובות לקושיה זו.

התשובה הראשונה היא תשובתו של החפץ חיים, כי חרטה על המעשה מפני רעתו אכן מועילה מעיקר הדין, ומידת הרחמים באה לידי ביטוי בקבלת השבים מיראה. הסברנו שלדעת החפץ חיים, אדם אינו נידון על סך מעשיו, כי אם על פי אישיותו בעת הדין, שהמעשים מהווים רק סימן לה; ואם התחרט האדם על מעשיו, שוב אין הם מייצגים אותו. אמנם אם חזר בו אדם מחמת יראת העונש, ולא מפני שהתחרט על מעשיו, עדיין המעשים מייצגים אותו, ולכאורה צריך היה להיענש, ומה שלא נענש הוא מפני מידת הרחמים.

ר' אלחנן וסרמן עצמו ביאר כי בכל מעשה, בין מעשה מצוה ובין מעשה עברה, יש שני ממדים - ההתרחשות הטובה או הרעה במציאות, והציות לציוויו של הקב"ה או המרידה בו חלילה - וכי חרטה יכולה לשנות מעיקר הדין רק את הממד של היחס כלפי צו הקב"ה. את דברי ר' אלחנן ביארנו לאור שיטתו של ר' צדוק, כי מהות התשובה היא ההכרה שגם החטא נעשה ברצון ה' יתברך.

תשובה שלישית היא שיש הבדל מהותי בין מחיקת מצוה למחיקת עברה. מחיקת מצוה היא תהליך טבעי, מעיקר הדין, שכן החומר חסר מטבעו את המשמעות והרעיון - וכשם שהמוות הנו הסוף הטבעי של כל אדם. לעומת זאת, שינוי מעשה עברה שכבר נעשה והפיכתו לחיובי הם בגדר נס, המקביל לתחיית המתים, והוא נובע ממידת הרחמים.

לשיעור הבא

בשיעור הבא נעסוק ביחס בין תלמוד למעשה. יש ללמוד את המשנה מ: ואת הגמרא עד "ותורותיו ינצורו".



[1] הוא מקשה על הרמח"ל, אך באמת דברי הרמח"ל יסודם בחז"ל, עיין ירושלמי מכות פ"ב ה"ו.

[2] יש להעיר, כי גם תשובתו של ר' אלחנן אינה הולמת את משמעות דברי המסילת ישרים, שכתב בפירוש: "לפי שורת הדין ממש היה ראוי... שהעונש עצמו יהיה בחרון אף כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו ושלא יהיה תיקון לחטא כלל".

[3] להרחבה עיין בספרו של הרב ש"ג רוזנברג (שג"ר), שובי נפשי - חסד או חירות: קובץ פרקי תשובה, אפרת תשס"ג, פרק ו: "תשובה כקבלה עצמית - שיטתו של ר' צדוק הכהן מלובלין".

[4] על פי דברים ששמעתי מפי הרב עזרא ביק, עם תוספת שלי, ב"ו.