נבואה והלכה

  • הרב איתיאל גולד

נבואה והלכה

אחת השאלות הגדולות בעולמה של התורה שבעל פה היא כיצד ליישב את מפעלם העצום של חז"ל עם צו התורה שלא להוסיף דבר מעבר לכתוב בה - "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים י"ג, א). כידוע, חז"ל הוסיפו גזרות, סייגים, תקנות ומנהגים רבים מאוד, שלא הוזכרו כלל בתורה. מדוע מפעלם העצום אינו נכלל באיסור שלא להוסיף על התורה?

ריה"ל נזקק לשאלה זו, ובתשובתו ניתן להבחין ברעיון יסודי מאוד החורז את משנתו: "לא נאמרה אזהרה זו (= לא להוסיף) כי אם להמון העם, לבל יחדשו מצוות מדעתם ולא יתחכמו לקבוע אותן תורה... ולכן הזהירם הכתוב כי יקבלו רק מן הנביאים אשר יקומו אחרי משה ומן הכוהנים ומן השופטים" (ג', מא). האיסור שלא להוסיף נאמר רק לאנשים הפשוטים, שלא יוספו מצוות מסברותיהם האישיות. הוספה על התורה ע"י נביאים ושופטים, שעליהם שורה השכינה, היא תופעה רצויה ביותר, והיא אכן התרחשה במהלך הדורות.

ניתן לראות בתשובה זו את עמדתו הכללית של ריה"ל ביחס למרכזיותה של הנבואה בעם ישראל. הנבואה והשראת השכינה ממשיכות להתקיים כגורם משמעותי בגלגוליו השונים של העם. ההתגלות האלוהית לעם לא הייתה אירוע חד-פעמי בנתינת התורה, אלא אירוע מתמשך - השכינה שורה בעם ישראל ומכוונת כל הזמן את דרכיו, דרך הנביאים, ולכן מתווספות מצוות חדשות במהלך השנים. למצוות הללו ישנו תוקף בדיוק כמו דברי התורה, שכן שניהם ניתנו בנבואה.

על ייחודיות גישתו של ריה"ל ניתן לעמוד באמצעות השוואה לדברי הרמב"ם בנושא: "הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות... מהו זה שהזהירה תורה 'לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו'? - שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם" (הלכות ממרים ב', ט). לדעת הרמב"ם, התורה אוסרת לקבוע דבר מסויים כאיסור תורה, אך מתירה לקבוע איסור אם מציינים במפורש כי הוא ברמה נמוכה יותר - איסור מדרבנן. הרמב"ם אינו מבדיל כלל בין נביא, שופט וסתם אדם - לכולם אין סמכות להוסיף מצוות חדשות על התורה. במקומות נוספים מדגיש שוב ושוב הרמב"ם כי אין לנביא כל סמכות להוסיף על התורה או לשנותה, ואפילו אין לו סמכות לפרש את התורה מכוח נבואה - "ודע, כי הנבואה אינה מועילה בעיון בפרוש התורה" (הקדמה לפירוש המשנה); "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת... ונאמר 'לא בשמים היא' - הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה".

לדעת הרמב"ם, עם ישראל זכה להתגלות אלוהית עליונה באופן חד-פעמי בנתינת התורה. אמנם יש נבואות גם לאחר נתינת התורה, אך אין הן שוות במדרגתם להתגלות שבנתינת התורה, ולכן לתורה יש תוקף נצחי ומוחלט שאינו ניתן לשינוי. לפי ריה"ל, לעומת זאת, מציאותה של הנבואה היא הדבר המרכזי המאפיין את עם ישראל. יכולת ההגעה לנבואה היא זו שמעלה את עם ישראל מעל לשאר העמים, ומצוות התורה מכוונות את עם ישראל להגיע לנבואה ולהשראת שכינה תמידית, בעזרת ההימצאות בארץ ישראל: "כל ימי היותם בארץ ישראל רבו נושאי הנבואה, ותנאים רבים סיעום בדבר: היטהרות והעבודות והקרבנות" (ב', יד).

בעוד לפי הרמב"ם נתינת התורה הייתה אירוע חד-פעמי, ריה"ל מציג עמדה הרואה בנתינת התורה תהליך ארוך ומתמשך. מכיוון שהשראת השכינה הינה גורם מרכזי ומשמעותי בעם ישראל, התורה כביכול ניתנת אלינו בכל דור ודור מאת ה', דרך הנביאים והחכמים, הזוכים גם הם להשראת שכינה.