נבואה ונביאים

אלה המוסרים לעם מסרים הנוגדים את נבואותיו של יחזקאל נחלקים לקבוצות שונות. יתכן כי סדרן בכתובים הוא על פי מידת שכיחותן ונפוצותן. תחילה מתייחס הנביא לתוכן הנבואי – שכפי הנראה רווח מאוד בארץ וגם בין הגולים. לאחר מכן הוא פונה לנביאי השקר, שמבין הנביאים היו הקבוצה הגדולה ביותר בגולה וביהודה, אחריהן נביאות השקר, בהמשך הוא פונה לאלה הדורשים את דבר ה' שסביבו, והוא מסיים בנביאי אמת שפותו על ידי ה' שלא לומר את דברו, שהיו בודדים.

1. "יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן" (י"ב, כא-כח)

הטענה הראשונה, הרווחת והנפוצה ביותר נגד נבואותיו של יחזקאל, הייתה כי דבריו יהפכו עם הזמן ללא רלוונטיים. כאן אין יחזקאל פונה למוסרי הנבואה, אלא לעם המקבל אותה, והוא חוזר ומדגיש פעמיים כי אין בטענה ממש. יתכן כי הסיבה לנפוצותה היא משום שדחיית דברי יחזקאל בדרך זו איננה מצריכה את מתנגדיו להתמודד עם סמכותו של יחזקאל כנביא ואף לא עם אמיתות טענותיו. די היה להם להזכיר כי אזהרות לחורבן נשמעו גם בעבר, והזמן שחלף מעיד כי גם 'מה שהיה הוא שיהיה', וירושלים לא תחרב, ואולי כדברי ר' ישעיה מטראני: "יאבדו כל הנביאים קודם שתתקיים נבואתם".

מסר נבואי זה נאמר פעמיים:

	נבואה ראשונה: פסוקים כא-כה	נבואה שניה: פסוקים כו-כח
ציטוט דברי העם	'וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן אָדָם מָה הַמָּשָׁל הַזֶּה לָכֶם עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: 'יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן'.	'וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן אָדָם הִנֵּה בֵית יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים: 'הֶחָזוֹן אֲשֶׁר הוּא חֹזֶה לְיָמִים רַבִּים וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת הוּא נִבָּא'
תשובת ה' באמצעות הנביא	לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהִים הִשְׁבַּתִּי אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה וְלֹא יִמְשְׁלוּ אֹתוֹ עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כִּי אִם דַּבֵּר אֲלֵיהֶם קָרְבוּ הַיָּמִים וּדְבַר כָּל חָזוֹן. כִּי לֹא יִהְיֶה עוֹד כָּל חֲזוֹן שָׁוְא וּמִקְסַם חָלָק בְּתוֹךְ בֵּית יִשְׂרָאֵל. כִּי אֲנִי ה' אֲדַבֵּר אֵת אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה לֹא תִמָּשֵׁךְ עוֹד כִּי בִימֵיכֶם בֵּית הַמֶּרִי אֲדַבֵּר דָּבָר וַעֲשִׂיתִיו נְאֻם ה' אֱ-לֹהִים'.	לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהִים   לֹא תִמָּשֵׁךְ עוֹד   כָּל דְּבָרָי אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה נְאֻם ה' אֱ-לֹהִים'.

הנבואה הראשונה מושמת בפי הנמצאים בארץ, טענתם היא כי דברי הנביא יהיו לא רלוונטיים בחלוף הזמן. תשובת ה' לטענה זו היא שלא יעבור זמן רב וטענתם היא שתהיה לא רלוונטית, משום שנבואות החורבן לירושלים תתרחשנה עוד בימיהם, במהרה.

הנבואה השנייה היא טענה ספציפית יותר הנאמרת על ידי 'בית ישראל' המפנים הפעם אצבע מאשימה אל יחזקאל 'אשר הוא חוזה'. הפעם התנגדותם מעט מתונה יותר: אין טענתם כי נבואותיו 'יאבדו', אלא רק כי הן מכוונות "לימים רבים ולעיתים רחוקות". אולי משום כך גם המענה האלוקי לנבואה השניה קצר יותר: החורבן 'יעשה' בקרוב. בנבואה זו, נעדרת מנבואה העונש למוסריה, משום שכאן אנו עוסקים בתוכן השקרי ולא במוסרי התכנים, אך בנושא זה יעסוק הנביא בנבואה הבאה.

2. "נְבִיאֵי מִלִּבָּם" (י"ג, א-טז)

הקבוצה השנייה עימה התמודד יחזקאל היו אלה שטענו שבפיהם נבואה, ולמעשה הם "נְבִיאֵי מִלִּבָּם", "אֲשֶׁר הֹלְכִים אַחַר רוּחָם וּלְבִלְתִּי רָאוּ", ו"חָזוּ שָׁוְא וְקֶסֶם כָּזָב". גם כאן חוזר המסר הנבואי פעמיים. בראשונה מופנים דברי הנביא לנביאי השקר שחיו בסביבתו בגולה, ואילו בשנית מופנים דברי הנביא לנביאי השקר שביהודה.^[3] יש לשים לב לכך שיחזקאל מכנה אותם 'נביאים' ("נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבָּאִים", "הַנְּבִיאִים הַנְּבָלִים" ו"נְבִיאֶיךָ יִשְׂרָאֵל") ויתכן כי היו אלה נביאי אמת שסטו מן הדרך וכי היה להם פוטנציאל לקבלת נבואה מאת ה', ומשום כך יכלו בקלות להטעות את העם. אם כך, ברור עוד יותר עד כמה מורכבת הייתה שליחותו הנבואית של יחזקאל: הקושי להבדיל בין נביאי האמת והשקר נבע, בין היתר, מהעובדה שאלה לא היו שתי קבוצות שונות לגמרי במהותן, ולא ניתן היה להבחין ביניהן על נקלה.

נביאי השקר בגולה – "אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ" (ג-ט)

בנבואה זו מדמה יחזקאל את נביאי השקר לשועלים:

"כְּשֻׁעָלִים בָּחֳרָבוֹת נְבִיאֶיךָ יִשְׂרָאֵל הָיוּ לֹא עֲלִיתֶם בַּפְּרָצוֹת וַתִּגְדְּרוּ גָדֵר עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד בַּמִּלְחָמָה בְּיוֹם ה'".

איזכורם של השועלים כחיה בתנ"ך איננו נפוץ (שופטים ט"ו, ד; שיר השירים ב', טו) ונראה כי ייחודיותו של הדימוי הייחודי בין השועל, שהיא חיה הטורפת והחיה במדבר, לנביאי השקר מחדדת את עוצמתו של המסר הנבואי.

מיד לאחר החורבן, בדברי המקונן במגילת איכה, האומר:

"עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ" (איכה ה', יח),

ישנה אנלוגיה לנבואת יחזקאל מלפני החורבן ולאותם נביאי השקר שבדבריהם כבר דימו עצמם לאותם השועלים שהסתובבו בין חורבות המקדש לאחר לא הרבה זמן. בדרך זו קושר הנביא בין נבואות השקר שבפיהם ותוצאותיהן.^[4] דימויים של נביאי השקר לשועלים מוסיף נדבך משמעותי למראה השועל הפוסע מבין החורבות שנצרב בזכרון ההיסטורי כסמל לחורבן ולגאולה המיוחלת, בעקבות דברי רבי עקיבא (מכות כד, ע"ב).[5]

ראינו, אם כן, כי השועל מסמל במשך הדורות את הגורם לחורבן, את החורבן ולבסוף גם את התקווה העתידית.

לגבי אותם הנביאים עצמם, נראה מדברי התוכחה של יחזקאל, כי נביאים אלה יכלו לפעול גם אחרת ולסייע במאבק בשקרים שהופצו לעם:

"לֹא עֲלִיתֶם בַּפְּרָצוֹת וַתִּגְדְּרוּ גָדֵר עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד בַּמִּלְחָמָה בְּיוֹם ה' ".

תוכחה זו כנגדם מסייעת לאפשרות שהיו אלה נביאים שהיה להם פוטנציאל לומר לעם גם דברי נבואה מאת ה' באמת. חומרת מעשיהם התבטאה גם בכך שהם לא פעלו רק בארץ, והמשיכו להטעות את העם גם לאחר גלות יהויכין, כפי שעולה מתיאור עונשם שכולל את השארתם בגלות:

"וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ‑לֹהִים".                        

נביאי השקר ביהודה – וכליתם בתוכה (י-טז)

בפנותו לנביאי השקר ביהודה מדגיש ('יַעַן וּבְיַעַן') יחזקאל את תוצאות מעשיהם, ונראה כי אשמה זו מופנית גם לנביאי השקר שפעלו בגולה. כאן משתמש יחזקאל במשל המתאר בנית קיר על מנת לעמוד על הדרך שבה הם מצליחים להטעות את העם: דרכם של נביאים אלה היא שהם בונים חומה ואף מיפים אותה כלפי חוץ, אך למעשה היא בנויה ללא יסודות, ועל כן במזג אויר סוער היא תיפול.^[6] בעת הזאת, מחפשי הקיר לא ימצאוהו ובוניו יכלו תחת הריסותיו. בדרך זו פונה יחזקאל לאלה היוצרים ציפיות לא אמיתיות בעם, ואף מתאר את עונשם של נביאים אלה:

"וְהָרַסְתִּי אֶת הַקִּיר אֲשֶׁר טַחְתֶּם תָּפֵל וְהִגַּעְתִּיהוּ אֶל הָאָרֶץ וְנִגְלָה יְסֹדוֹ וְנָפְלָה וּכְלִיתֶם בְּתוֹכָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'".      

3. המתנבאות מלבהן (י"ג, יז-כג)

הקבוצה השלישית ברצף היחידות הנבואיות שלפנינו מופנית לנביאות השקר המכונות: "בְּנוֹת עַמְּךָ הַמִּתְנַבְּאוֹת מִלִּבְּהֶן". מתוך נבואת יחזקאל אליהן ניתן לעמוד על דרכי הפעולה והמוטיבציה שלהן:

"הוֹי לִמְתַפְּרוֹת כְּסָתוֹת עַל כָּל אַצִּילֵי יָדַי וְעֹשׂוֹת הַמִּסְפָּחוֹת עַל רֹאשׁ כָּל קוֹמָה לְצוֹדֵד נְפָשׁוֹת, הַנְּפָשׁוֹת תְּצוֹדֵדְנָה לְעַמִּי וּנְפָשׁוֹת לָכֶנָה תְחַיֶּינָה. וַתְּחַלֶּלְנָה אֹתִי אֶל עַמִּי בְּשַׁעֲלֵי שְׂעֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם, לְהָמִית נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תְמוּתֶנָה. וּלְחַיּוֹת נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תִחְיֶינָה בְּכַזֶּבְכֶם לְעַמִּי שֹׁמְעֵי כָזָב" (יח-יט).

נביאות השקר מייפות עצמן על מנת 'לצוד נפשות'. הן 'מוכרות' לאנשים את עתידם, חיים או מוות, וזאת בתמורה ל'שַׁעֲלֵי שְׂעֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם'. את מעשה זה של נביאות השקר ניתן לפרש כרדיפה אחרי בצע כסף: הן מוכרות נבואות שקריות ומקבלות תמורה (בסחר חליפין, כפי שהיה מקובל בזמנו). אך נראה כי המציאות ההיסטורית בשנים אלה, והרעב שהיווה אתגר קיומי לכל תושבי ירושלים (כפי שראינו כבר בנבואות בפרקים ד'-ה') יכול ללמד כי מעשה זה של נביאות השקר, על אף חומרתו, היה מעשה נואש על מנת לשבור שבר בעת רעב, ולא נסיון להרוויח הון עצמי, ומשום כך התמורה אותה דרשו היתה רק"שַׁעֲלֵי שְׂעֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם" שהיוו להן מקור מחייה.

כך או כך, ה' מונע מהן את האפשרות להמשיך להונות את העם, באמצעות קריעת בגדיהן ושחרור האנשים שנלכדו ברשתן מדבריהן

"וְקָרַעְתִּי אֹתָם מֵעַל זְרוֹעֹתֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי אֶת הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר אַתֶּם מְצֹדְדוֹת אֶת נְפָשִׁים לְפֹרְחֹת. וְקָרַעְתִּי אֶת מִסְפְּחֹתֵיכֶם וְהִצַּלְתִּי אֶת עַמִּי מִיֶּדְכֶן וְלֹא יִהְיוּ עוֹד בְּיֶדְכֶן לִמְצוּדָה וִידַעְתֶּן כִּי אֲנִי ה'" (כ-כא).

יתכן כי ראיה לכך שמעשיהן של נביאות השקר האלה נעשו מתוך יאוש יש לראות בכך שבשונה מנביאי השקר שנזכרו לעיל – שה' מענישם בכליה בגלות או בארץ בעת החורבן – במקרה זה הנביא מונע מהן להמשיך במעשיהן על מנת להציל את העם מידיהן, ושלא ימשיכו להטעות את העם, אולם אין כאן תיאור של עונש, אלא הדגשה כי עליהן להכיר בה'.

4. דורשי נבואה (י"ד, א-ח)

עתה פונה יחזקאל לאלה הדורשים את נבואתו. לכאורה נקטע רצף הנבואות העוסק בנבואות שקר למיניהם, אך תשובת ה' הניתנת לנביא לאלה הבאים אליו מלמדת כי גם עבור אלה שידעו כי יחזקאל הוא נביא אמת ובאים אליו על מנת לשמוע את נבואותיו לא תינתן נבואת האמת אותה הם מבקשים, וזאת בשל מעשיהם.^[7] מכאן אנו למדים כי לקבלת הנבואה הניתנת מאת ה' יש שני תנאים: הראשון והטריוויאלי הוא שלא להתפתות לנביאי השקר. השני, העולה מתיאור המעשה בפרק, הוא שעל דורשי הנבואה לבוא לנביא האמת נקיי כפים, ולא בעודם עובדים במקביל עבודת גילולים. יחזקאל מתאר: "וַיָּבוֹא אֵלַי אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי" (פס' א). זהותם של 'זקני ישראל' אינה ידועה,^[8] אולם בשונה מתיאור המראה האלוקי אותו רואה יחזקאל ל'זקני יהודה' בפרק ח', כאן (בדומה לפנית הזקנים בפרק כ', פס' א-ד) בקשתם נדחית, בשל חטאיהם:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הֶעֱלוּ גִלּוּלֵיהֶם עַל לִבָּם וּמִכְשׁוֹל עֲו‍ֹנָם נָתְנוּ נֹכַח פְּנֵיהֶם – הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ לָהֶם?!" (ג)

כלומר: מדוע שיזכו אלה העובדים עבודת גילולים לקבל את דברי ה'? אך אין הם יוצאים פטורים בלא כלום, ומקבלים דברי תוכחה על מעשיהם:

"לָכֵן דַּבֵּר אוֹתָם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהִים אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַעֲלֶה אֶת גִּלּוּלָיו אֶל לִבּוֹ וּמִכְשׁוֹל עֲו‍ֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו, וּבָא אֶל הַנָּבִיא אֲנִי ה' נַעֲנֵיתִי לוֹ בה (בָא) בְּרֹב גִּלּוּלָיו?! לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם אֲשֶׁר נָזֹרוּ מֵעָלַי בְּגִלּוּלֵיהֶם כֻּלָּם"! (ד).

עם זאת באופן ייחודי ויוצא דופן בספר יחזקאל, קורא להם הנביא לחזור בתשובה, אולי משום שבאו לקבל את דבר ה' מפי הנביא:

"לָכֵן אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אֱ‑לֹהִים שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מֵעַל גִּלּוּלֵיכֶם וּמֵעַל כָּל תּוֹעֲבֹתֵיכֶם הָשִׁיבוּ פְנֵיכֶם" (ו).

עתה מתואר עונשם של אלה הבאים לדרוש את ה' בעודם עובדים עבודה זרה:

"וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא וַהֲשִׂמֹתִיהוּ לְאוֹת וְלִמְשָׁלִים וְהִכְרַתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' " (ח).

עונשם חמור ודומה לעונשם של נביאי השקר: כליה מתוך העם – וגם מכך ניתן לעמוד על חומרת מעשה זה של הזקנים.

5. "נביא כי יפותה" וסיכום (י"ד, ט-יא)

לבסוף, אנו למדים על קבוצה מפתיעה, והם נביאים שה' פיתה אותם להתעות את העם בדבריהם. קיומה של קבוצה זו נותנת משנה תוקף לכך שהיו נביאי שקר, שהיו להם כוחות נבואיים (הקבוצה השניה לעיל), אך בשונה מאלה שהיו להם כוחות נבואיים ובחרו להטעות את העם באומרם נבואות כזב, עתה מתברר כי היו נביאים שה' פיתה אותם להטעות את העם:

"וְהַנָּבִיא כִי יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר אֲנִי ה' פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא" (ט).

קיומה של קבוצה זו קשה – כיצד ניתן להאשים נביאים שה' פיתה אותם לשקר? וכיצד יכול העם להבחין שדבריהם אינם אמת? הפרשנים כולם מתמודדים עם קושי זה בדרכים שונות. רש"י מפרש כי:

"פתחתי לו פתח לאיזו שירצה, מיכן יש לומר: בא לטמא, פותחין לו ".

בדרך זו, פיתוי ה' על ידי הנביא הוא חלק מעונשו. דומה לו פירושו של ר' אליעזר מבלגנצי:

"אני ה' פתיתי, כלומר אחרי שהודעתיו טיב הרשע הבא לדרוש, אני מנסהו ואיני מתרהו ומזהירו עוד, ואני מניחו להתפתות לו, אם ישא פניו להיזקק לו, ואחרי כן אפרע ממנו".

לעומתם, פירושו של ר' יוסף קרא פותר את הקושי בכך שלא ה' הוא שפיתה את הנביא לומר דברי שקר:

"...שידבר דבר שלא שמע מפי ויהיה העם נשמע לו, אני ה' פתיתי את הנביא ההוא הרי זה בא לפתות את עמי ונמצא מתפתה. כיצד אפתה אותו? כמו שמפרש והולך: ונטיתי את ידי עליו והשמדתיו מתוך עמי ישראל...".^[9]

עונשם של נביאים אלו גם הוא בהשמדתם:

"וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלָיו וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (שם).

סיכום

פסוקים י-יא הם פסוקי ההמשך לנביא המפותה אך גם פסוקים המסכמים את שרשרת הנבואות אודות נבואה ונביאים:

"וְנָשְׂאוּ עֲו‍ֹנָם כַּעֲו‍ֹן הַדֹּרֵשׁ כַּעֲו‍ֹן הַנָּבִיא יִהְיֶה. לְמַעַן לֹא יִתְעוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרַי וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד בְּכָל פִּשְׁעֵיהֶם".

כך למדים אנו כי העם כמו הנביאים יענשו[10] כל עוד הם באים לדרוש את ה' בשעה שהם חוטאים. עם זאת, רצף היחידות הנבואיות מסתיימות בנוסחת הברית בין ה' לעמו:

"וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵא-לֹהִים נְאֻם ה' אֱ-לֹהִים" (שם).

זאת הפעם השניה מתחילת הספר, (בנוסף לפרק י"א, כ) שהנביא מסיים בהדגשת קשר זה שבין ה' ועמו. בשני המקרים בא פסוק זה בסוף נבואה קשה, ויש בה מעט נחמה.