נביאים מול מעצמות - ישעיהו ותלמידיו מימי מנשה עד החורבן, חלק ב'

  • הרב יואל בן נון

כורש – מלך משיח?!

(פרקים מ"ה-מ"ו)

עלייתו של המושיע  על בימת ההיסטוריה מתוארת בנבואה בצורה יוצאת דופן, שאכן התאימה למלך הפרסי כּוֹרֶשׁ (השני) –

"אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ

לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם

וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ,

לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם

וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ...

אֲנִי ה' הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ

אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל –  

לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב

וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי...

לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה

כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי, אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד; 

יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ,

עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע,

אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה;"

(ישעיהו מ"ה, א-ז)

הנביא הכיר וידע את אמונת זָרָטוּסְטְרָא (הקדומה, שבימי כּוֹרֶש (השני) כבר הפכה לדת רשמית בפָרַס), והיא דגלה בחלוקת השליטה בעולם לשתי 'רשויות' – הטוב והרע. ישעיהו ניסה לשכנע, שרק ה' אחד מנהל את הכל, את האור והטוב כמו את החושך ואת הרע – ההוכחה לכך תתגלה בשעה שייפתחו שערים לפני כּוֹרֶש.

ואכן, בבל (בתמיכת כוהני מקדשיה) פתחה את שעריה לכוֹרֶש מלך פרס. הוא התקבל בה כמושיע במצב האַנַרכי ששרר בה – בגלל המלך נַבּוּנַאיד, שיצא לחצי האי ערב, והקדיש שנים להתבודדות, בעוד בֵּלשַאצַר העוצֵר חוגג בשיכרון (דניאל ה', כג) והממלכה נהרסת –

כּוֹרֶש מלך פרס ומדי, לא קיבל באמת את אמונת הייחוד ונשאר באמונת זָרָטוּסְטְרָא, אולם הוא מצא מאמין יהודי, שניסח את הצהרת כורש בשפה האמונית של היהודים.

בהצהרת כּוֹרֶש ליהודים נכתב (בעברית) –

"כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ

נָתַן לִי ה' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמָיִם,

וְהוּא פָקַד עָלַי

לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה...;"

(עזרא א', ב; דברי-הימים-ב ל"ו, כג)

הנבואה התקיימה בדיוק לפי התפיסה האמונית הישראלית. פתיחת שערי בבל לכוֹרֶש, כמו גם פקידת ירושלים ובניית הבית לה' מחדש (70 שנה אחרי חורבנו), הן ההוכחות לשלטונו המוחלט של ה' על כל המציאות. מי שניסח עבור כּוֹרֶש את הפתיח העברי להצהרה הבין היטב את הנבואה, ואת משמעות ההצהרה עבור היהודים.

אולם כּוֹרֶש ההיסטורי היה רחוק מהאידיאל הנבואי-המשיחי.  

קריסת מעצמות ואמונת ה' אחד

(פרקים מ"ו-מ"ז)

קריסת אלילי בבל (מ"ו, א-ב) ופתיחת השערים ל"עַיִט – ממזרח" (תיאור שהתאים לכורש; מ"ו, יא), היו אמורים להוכיח את צדקת אמונת הייחוד הבלעדית.

בהיסטוריה, יעברו עוד אלף ומאתיים שנה עד השתלטות האסלאם, עד שאמונת 'א-ללה האחד והיחיד' תשלוט במרחבי 'המזרח', אבל בספר ישעיהו העתיד הרחוק הוא כמו 'הוֹוֶה'.

ישעיהו כבר פתח בהפתעה גדולה בחזון 'אחרית הימים', שבו יעלו כל הגויים אל הר ה' כדי ללמוד 'תורה מציון' ולחדול ממלחמות, חזון, שנחרת בדורות האחרונים בכניסה לבניין האומות המאוחדות בניו-יורק, אחרי שתי מלחמות עולם מזעזעות – אלפי שנים אחרי ישעיהו.

עוד למדנו מישעיהו (י', ה-יט), שמנהיגי מעצמות אינם אלא 'מטה זעם' ביד ה'; הם עושים את שליחותו  בלי להתכוון לכך, ואם הם מתכוונים רק לעשות שֵם לעצמם, ולצעוד אחרי אליליהם – בבוא היום יפקוד ה' עליהם את פשעיהם ואת חטאי גאוותם.

כל הרעיונות האלה מוכרים וידועים מפרקי ישעיהו הראשונים – רק רעיון אחד עוד לא עלה על דעתנו בנבואות ישעיהו עד כֹה –

מלך גויים, מנהיג מעצמה יכול להיחשב 'משיח ה'', הרוֹעֶה הנבחר להביא גאולה ליהודה, "לֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד" (מ"ד, כח), גם אם עולמו הדתי שלו רחוק מאד מכל הדברים האלה.

זו הקומה העליונה במימד האוניברסאלי בנבואת ישעיהו –

על גבי חזון אחרית הימים (תחילת פרק ב), ועל גבי "בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר, וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל" (יט, כה),  נוספה כעת עוד קומה – 'מלך משיח' יכול להיות גם מלך נכרי גדול, שיבנה מחדש את ירושלים, ויְיַסֵד בה מחדש את ההיכל. 

זו אכן, תעוזה נבואית קשה לעיכול – 'משיח ה'' לא חייב להיות יהודי, ואפילו אם לא יאמין בעצמו באמת באמונת הייחוד – ואמנם, כורש ההיסטורי שחרר מקדשים, והעניק אוטונומיה נרחבת לעמים רבים (לא רק ליהודה ולירושלִַם), אבל לא יותר מזה.

בימי הצהרת כּוֹרֶש, ואחריה בימי דַרְיָוֶש, שאישר את בניית ההיכל (=בית המקדש), לא מצאנו מנהיג או נביא, שדיבר בשפה משיחית כזאת על מלכי פרס הגדולים האלה – לשון כזו יש רק בחזון העתידי בספר ישעיהו.

במבט לאחור אנו מאמינים ויודעים, שה' אחד מנהל את ההיסטוריה תמיד, אבל מנצחים רואים תמיד רק את עצמם – ולכן, דווקא כשמעצמה נופלת אפשר לראות יותר בקלות את יד ה' –

במלחמת העולם הראשונה התרסקו ארבע קיסרויות נושאות תרבות אירופית ותרבות מזרח-תיכונית בנות מאות שנים: הקיסרות הגרמנית, הקיסרות האוסטרו-הונגרית, הקיסרות הרוסית והקיסרות העות'מנית התפרקו, והחל להתעצב עולם חדש.

במלחמת העולם השנייה הושמד המן הנאצי, עם הקיסרות היפנית.

במלחמת העולם השלישית (='הקרה', הגרעינית, עם הטילים בחלל, 45 שנה) נשברה הדיקטטורה הסובייטית והתרסקה תפיסת העולם הקומוניסטית, הא-תאיסטית.

במלחמת העולם הרביעית מול הטרור האִסלאמי (מלחמה שפרצה ביום נפול מגדלים במַנהֶטֶן), עוד אין הכרעה.

בניגוד למקובל, באמת, לא היו מנצחים במלחמות העולם האלה. כמו בכל ההיסטוריה, העיקר היה בכוחות שהתרסקו – 'המנצחים' היו פחות רשעים, וקיבלו הזדמנות נוספת.

גם בעולם הדמוקרטי – העיקר בבחירות איננו סיפורם של 'המנצחים', שרק קיבלו הזדמנות להוכיח את הישגיהם, אלא סיפורי הקריסה עמוסי הכישלונות, של המפסידים.

הנביא חגג את השפלת בבל הצפויה, ואת נקמת חרפתה (ודווקא בלי קרב – "וְלֹא אֶפְגַּע אָדָם"; מ"ז, א-ג), בגלל חטאי האכזריות לנכבשים, ו"עמי" בתוכם –

"לֹא שַׂמְתְּ לָהֶם רַחֲמִים,

עַל זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךְ מְאֹד;"

(שם מ"ז, ו)

האכזריות הזאת נבעה בבירור מעומק חטאי הגאווה –

"וַתֹּאמְרִי בְלִבֵּךְ

אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד;"

(שם, י)

חטאי הגאווה הם הגורמים לשליטים (רובם ככולם), להתעלם מחוק ההיסטוריה החורץ גורלות ביד ה'. כך גם שליטי בבל "הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים" (מ"ז, יג) היו עיוורים לחלוטין למפלתם הצפויה –

"וַתֹּאמְרִי לְעוֹלָם אֶהְיֶה גְבָרֶת,

עַד לֹא שַׂמְתְּ אֵלֶּה

עַל לִבֵּךְ,

לֹא זָכַרְתְּ אַחֲרִיתָהּ"

(שם, ז)

למה בחר ה' בעם קשה עֹרף?

(פרקים מ"ח-מ"ט)

ה' בחר בנו מכל העמים, והוא ידע שאנו "עַם קְשֵׁה עֹרֶף" (שמות ל"ג, ה), כלומר, דווקא –

"מִדַּעְתִּי כִּי קָשֶׁה אָתָּה,

וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ,

וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה"

 (שם מח, ד)  

אבל למה?

אילו רצה בורא עולם רק בהמוני שָׁרים לכבודו המשתחווים בצייתנות, לא היה שום צורך לברוא אדם. מיליארדי כוכבים במרחבי היקום קוראים 'הללויה' בעצם תנועתם לפי אותם החוקים של פיסיקה אחת ("הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר"; תהילים קמ"ח, ג). גם הסלעים והצמחים, הדגים והפרפרים, "הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה, רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף" (שם, י) עושים זאת בדייקנות מרשימה –

בני אדם, להם חופש בחירה ומחשבה, והם יכולים לחשוב ולהתווכח, ועלולים אף לטעות, ולעשות שטויות, וגם חטאים ופשעים גדולים.

האם בני אדם יכולים גם להתווכח עם הבורא, בכבודו ובעצמו?

אמנם כן.

אברהם אבינו ומשה רבנו התווכחו עם ה' על הנהגתו בעולם, ועל הנהגתו עם עמו, ולא הִרפּוּ – ה' הזמין את אברהם לתפילה על סדום, וניהל איתו דיון משפטי שלם על 'צדקה ומשפט' ביחס לסדום. זה היה המבחן של הבחירה באברהם ובזרעו –  

"כִּי יְדַעְתִּיו (=בחרתיו) לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט."

(בראשית י"ח, יט)

ה' קיבל את רוב תפילות משה על עם ישראל (חוץ מזו שהתחנן על עצמו; דברים ג', כג-כז); רק עם קשה עורף מסוגל להוציא מקרבו נביאים כאלה, מתווכחים ושותפים לבורא עולם בהנהגת עולמו.

אבל יש צד אפל בתכונות אלה של "עם קשה ערף" –

הבעיה החמורה התעוררה כבר ביציאת מצרים, כאשר קשיות העורף הראתה את הצד האפל שלה, חוסר אֵמוּן מצד בני ישראל בהנהגת ה', תלונות על כל צעד, ובכל מצב משברי, וחיפוש נואש של אלטרנטיבות (מצרים, עגל זהב, פעור).  בסוף ימי בית ראשון, חזרה התופעה ביתר שאת בחיבוק אשור ובבל ופסילי אליליהן, מתוך ייאוש עמוק מעצמאות יהודה הבוטחת בה' (בדרכם של חזקיהו ויאשיהו), במיוחד עם תחילת הגלות של ישראל ויהודה.

גלוי וידוע לפני ה', שיהודים "הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל... הַנִּשְׁבָּעִים בְּשֵׁם ה'..." (מ"ח, א) עלולים להיות דבקים בכל לבם ונפשם בגלויות, ולא ירצו להיגאל ולצאת משם, כי יירתעו מחֶבלֵי הגאולה. לכן חייב הנביא להזהיר מראש – הנבואות "הרִאשֹנות מֵאָז הגדתי", כי לא חלמתם על כיבושי אשור ובבל בארץ, ולא העליתם על דעתכם הגליות, ויהודים בגלות – ולפתע "פִּתְאֹם עָשִׂיתִי וַתָּבֹאנָה" (מ"ח, ג). באותה מידה ה' אומר לכם מראש, שאשור ובבל יקרסו וייעלמו, ואז תופיע הזדמנות של גאולה היסטורית – וברגע הצפוי ההוא, אל תיאחזו בגלות, אלא:

"צְאוּ מִבָּבֶל בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים...

אִמְרוּ גָּאַל ה' עַבְדּוֹ יַעֲקֹב".

(ישעיהו מ"ח, כ)

אל תידבקו בכשדים  – עלו ארצה ברגע שיתאפשר, ולכו בדרך ה'.

האם הגלות היא 'ספר כריתות'?

(פרקים נ'-נ"א)

ישעיהו בן-אמוץ ייסד בית מדרש נבואי עם שפה וסגנון ייחודיים  ("לְשׁוֹן לִמּוּדִים"; נ', ד), ואחד המאפיינים היה 'המדרש הנבואי' – לדרוש בתורה בתוך הנבואה. אחת הדוגמאות לתופעה זו, המיוחדת כל כך לישעיהו, היא פרשת "סֵפֶר כְּרִיתֻת" (='גט'; דברים כ"ד, א-ד) שעמדה  לנגד עיניו של הנביא (ממש כמו פרשת המלך בספר דברים י"ז, המשמשת רקע לפרק ב'). באמצעות פרשת הכריתות הנביא התמודד מול החרדה הגדולה – האם הגלות היא "סֵפֶר כְּרִיתֻת" (נ', א), כמו של אישה ואֵם ששולחה מהבית? האם תוכל 'האישה המגורשת' לחזור אל האיש "הראשון"? הלוא אם חטאה "והיתה לאיש אחר", הרי "לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה..." (דברים כ"ד, ד)?

שאלה זו לא עלתה בתורה עצמה, משום שהדימוי הקובע בתורה ליחסי ה' עם עַמו הוא של "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד', כב) – "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (דברים י"ד, א). בנים תמיד יוכלו לחזור אל אביהם, שכן אבהות איננה פוקעת לעולם – בשונה מדברי הנביאים (הושע כמו ישעיהו), הדימוי של יחסי ה' ועמו כיחסי איש ואשה לא נזכר בתורה כלל.

והנה תשובת הנביא נחרצת – מעולם לא כתב ה' לכנסת ישראל "ספר כריתות", ושערי הגאולה מהגלות תמיד פתוחים –

"כֹּה אָמַר ה':

אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ,

אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ [שיוכל להראות שטר מכירה],

הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם,

וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם [ובתשובה תשובו]".

(שם נ', א)

והנה, יש קִרבה רעיונית בסיסית אך גם הבדלים משמעותיים בין ישעיהו ותלמידיו לבין ירמיהו. בדברי ירמיהו (ג', ח-טו), ה' אכן נתן לממלכת ישראל 'השובֵבה' את "ספר כְּריתֻתֶיהָ" בשַלחו אותה מעל פניו, ואף-על-פי-כן לא ינטור לה כעסו "לעולם". כאשר גם יהודה תבגוד בו, יקרא ל"בנים שובבים" (מעשרת השבטים) לשוב אליו "מארץ צפון". כמו בנבואת הושע (ב'), הגאולה תבוא למרות 'ספר הכריתות', כי יקום דור חדש וטהור, שהכריתות לא תחול עליו.

ה' גם ציווה את ירמיהו (עם עליית נבוכדראצר מלך בבל; כ"ה, טו-כט) לקחת את "כוס היין החֵמה" ולהשקות את כל העמים יחד עם ירושלִַם, כי כאשר העיר "אשר נקרא שמי עליה" שותה – כל הממלכות ישתו. והנה בנבואת הנחמה (ישעיהו נ"א) אומר הנביא, שירושלִַם כבר שתתה "מיד ה' את כוס חמתו" עד תום (נ"א, יז, כב; בכיבוש הבבלי), וה' יקח מִיָדָהּ את "קֻבַּעַת (=גביע) כוס התַרעֵלה", ולא תשתה עוד.

גם ירמיהו (ל', ב) כתב נבואות נחמה דומות, במצוות ה', "אל ספר", ושניהם (ישעיהו וירמיהו), נשאו  עיניים לשמים ומבט לארץ (נ"א, ו) והתבוננו  בחוקות שמש, ירח וכוכבים (ירמיהו ל"א, לד-לו) כדי להבטיח לירושלים ישועת עולם.

מתי כתב ירמיהו נבואות נחמה חזקות כל כך?

דווקא לפני החורבן, במצור הבבלי, בעומק הייאוש, ושם יש תאריכים ברורים, שאיש עוד לא ערער עליהם.

גם קריאות ההתעוררות לירושלִַם בספר ישעיהו נאמרו בזמנים של ייאוש עמוק, כשהיה צורך נבואי כביר לגייס את כל כוחות האמונה לשם הישרדות. כאן הופיע הביטחון הנבואי המוחלט בחיזיון הצפוי בו "זרוע ה'" תסלול דרך בים סוער (כמו קריעת ים סוף) –  

"דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים;

וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן,

וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה..."

 (שם נ"א, י-יא)

הביטחון הנבואי, הוא שנתן כוח ותקווה לדורות של "יגון ואנחה", להחזיק מעמד.

בדור של שיבת ציון, במיוחד אחרי הצהרת כורש, כבר לא היה בזה צורך כל כך קריטי, כמו בעומק הייאוש של דור מנשה-אמון.

ישעיהו ותלמידיו – מפגש עם נבואת נחום

(פרק נ"ב)

ברור למדי זמנו של נַחוּם, הנביא מאֶלקוֹש (כנראה, בגליל), אשר חזה על חורבן נינוֵה בירת האימפריה האשורית – זו חרבה כליל בסוף ימי יאשיהו (612 לפנה"ס). "משא נינוה" של נחום מזכיר את ההשתלטות האשורית על נֹא אמון במצרים (671 לפנה"ס), כעובדה ידועה, ולכן זמנו של נחום תואם לימי יאשיהו (609-640 לפנה"ס), או לסוף ימי מנשה-אמון (640-660 לפנה"ס). השפה והסגנון שלו קרובים לאלה של ישעיהו, והוא אחד העדים – נוסף למיכה, צפניה וחבקוק, שהיו לישעיהו תלמידים-נביאים ממשיכי סגנון ודרך.

והנה ההקבלה המפורשת בין נחמות (תלמידי) ישעיהו (נ"ב, ז-ח), לבין מַשָׂא נַחוּם (ב', א):

נחום:

"הִנֵּה עַל הֶהָרִים

רַגְלֵי מְבַשֵּׂר

מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם.

חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ,

שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ,

כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לעבור לַעֲבָר בָּךְ בְּלִיַּעַל,

כֻּלֹּה נִכְרָת;"

(נחום ב', א)

ישעיהו:

"מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים

רַגְלֵי מְבַשֵּׂר,

מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם

מְבַשֵּׂר טוֹב

מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה...

קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל

יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ,

כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ

בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן..."

(ישעיהו נ"ב, ז-ח)

נַחוּם נשא את חזון הנחמה על יהודה לקראת חורבן נינוֵה ונפילת אשור, ואילו (תלמידי) ישעיהו נשאו אותן המילים ואותו החזון על ציון וירושלים, בעודם מזכירים את מצרים ואת אשור – הגלות השנייה  מיוחסת  עדיין לאשור –

"... מִצְרַיִם יָרַד עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם,

וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ;

וְעַתָּה מי מַה לִּי פֹה (=בגלות) נְאֻם ה',

כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם..."

(שם, ד-ה)

בשני הנביאים מדובר בחזון גדול של שיבת ציון, שהתממש רק בחלקו.

הרקע ההיסטורי לנבואת נחום כמעט מפורש בפסוק האחד של "רגלי מבשר", כי מדובר בחג גדול, שיהודה נקראת לחוג בלא מורא מאשור. זה יכול להיות רק פסח יאשיהו (דברי הימים-ב ל"ה), בשנת 18 למלכותו (622 לפנה"ס) – כל אלה שזכרו עדיין את המורא הגדול מפני מסע סנחריב וכיבושיו ביהודה, ואת אימת המצור על ירושלים, כנראה הזהירו את המלך יאשיהו מפני 'התגרות' נוספת באשורים.

נגד חרדות אלו קם נחום ואמר –

"חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ, שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ,

כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לַעֲבָר בָּךְ בְּלִיַּעַל (=צבא אשור),

 כֻּלֹּה נִכְרָת."

(נחום ב', א)  

כלומר, אין מקום לחשוש עוד ממסע כסנחריב, משום שהאויב האשורי רובו ככולו כבר נכרת, ועוד מעט תחרב נינוה כליל. כך יש לנו עיגון ברור לנבואת המשא של נחום, ואולי גם לקשר בינה לבין הנבואה של (תלמידי) ישעיהו. אלא, שנחום דיבר אל ירושלִַם החוגגת בימי יאשיהו, ונבואת (תלמידי) ישעיהו מכוונת אל הגולים לאשור, שישובו ויבנו את ירושלִַם המתנערת מעפר – חזון זה היה נכון לפני יאשיהו, כמו אחריו, בימי אשור כמו בימי בבל, ונשאר בתוקפו עד ימינו.

נחמות (תלמידי) ישעיהו התקיימו בחלקן בעליית זרובבל, אולם קיבוץ גלויות מכל קצות הארץ לא התחולל אז (אלא רק בימינו), וכבוד השכינה לא התגלה בבית השני, וגם לא "חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי... כָּל אַפְסֵי אָרֶץ" (נ"ב, י), כמו שקרה בימינו, בירושלים בששת הימים, כשעולם שלם עמד כנדהם מול ניצחונה של ישראל, ושחרור ואיחוד ירושלים בהפתעה גמורה. לעומת זה, המציאות של בית שני  הייתה "יום קְטַנוֹת" (זכריה ד', י) לעומת החזון הנבואי הגדול הזה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

*

***************************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

***************************************************************

*