נביאים מול מעצמות - ישעיהו ותלמידיו מימי מנשה עד החורבן, חלק ד'

  • הרב יואל בן נון

גאולה שלמה מול חורבן נורא

החזון והמציאות

(פרקים ס'-ס"ד)

בפרקי מ' עד מ"ט יש קריאת "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" ונבואות גאולה, תוך כדי ויכוח עמוק וקשה עם יהודים עובדי אלילים, בהיקף ובעוצמה חסרי תקדים, בעקבות הניסיון להשתלב במרחב על ידי חבורת מנשה.

הנביא חזר על שיעורי יסוד בספר בראשית, ובעיקר זעק – האמינו לי! דבר ה' בפי! 'אני ה' ואין עוד'! למה לכם פסילים שאינם עושים דבר, ועל חֶצְיָם אַתֶם אופים ומבשלים?

בפרקי נ' עד נ"ט יש נבואות גאולה ותשובה, תוך כדי תיאורים מזעזעים של הוצאת עֶבֶד ה'' להורג, שפיכת דם נקי, עבודת אלילים נתעבת עם הקרבת בנים למוֹלֶך.

בפרקי ס' עד ס"ב יש (סוף סוף) תיאורי נחמה וישועה שופעים ומלאים, בלי תוכחות נוראות, ובשירה נלהבת.

מה קרה?

בפרקי הנקם והחורבן (ס"א; ס"ג-ס"ד) נְגַלֶה תשובה נוראה –

חורבן גמור ושממה בציון ובירושלים.

דווקא כשהחורבן מגיע לשיאו, גם הנחמה עולה לשיאים, כי רק חזיון העתיד המופלא יכול לתת כוח להחזיק מעמד –

"... לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים;

לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן –  

לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר ..."

(ישעיהו ס"א, ב-ג)

בדיוק כך גם בנבואות הנחמה של ירמיהו (פרקים ל'-ל"ג), שנאמרו ממש על סף החורבן (ושם, בירמיהו ל"ב, יש תאריכים של המצור הבבלי על ירושלִַם).

מעולם, נבואות לא נכתבו בזמן שהתממשו.

אדום ויהודה

(פרק ס"ג)

אחת מנקודות השיא בנבואות הגאולה, היא ההשתלטות על מרחבי אדום – אדום שכנה מדרום ליהודה, בהר הנגב, במכתשים, בקדמת סיני בואכה אילת, וגם בהרי אדום הגבוהים שממזרח לערבה.[1] יצחק ישב בבאר שבע – מאזור באר שבע/ערד דרומה, ירש עשו, וצפונה, ליעקב. אחרי שדוד המלך היכה את העמלקים, הסיר את האיום הקשה שלהם והשתלט על המרחב האדומי, יכול היה שלמה להפליג באניות מעציון גבר (עם ידידיו הפניקים; מלכים-א ט', כו-כח), ואפילו מלכת שבא הגיעה לביקור ממלכתי (מאתיופיה; שם י'), כנראה, לשם צמצום המעורבות הפניקית. אחרי פילוג המלוכה, נחלשה יהודה מאד, והאדומים הציקו ולחצו על גבול יהודה – במצודת ערד נמצא חרס כתוב (מסוף ימי בית ראשון), עם פקודה צבאית דחופה לשלוח חיילים לרמת נגב, 'פן תבֹא אדֹם שמה'.[2] כבר עמוס (ט', יב) חתם את נבואת הגאולה העתידית שלו, בהשתלטות יהודה על אדום, וכך בעובדיה (יט-כא), ובישעיהו, פעמיים.[3]

 נבואת חורבן קשה על אדום בישעיהו, כתובה כבר למעלה (פרק ל"ד),[4] ושם כבר נרמזה  היסטוריית הדמים ההדדית בין יהודה לאדום.[5] בין היֶתֶר, סוחרי עבדים אדומים היו קונים שבויים יהודים (ואחרים) בשוּקֵי העבדים של עזה ושל צור, ומוכרים אותם למרחקים (עמוס א', ו-יא); תופעה זו התעצמה בעת חורבן ירושלים; האדומים סייעו לבבלים באופן פעיל בהחרבת ירושלים, בהסגרת פליטי יהודה שניסו לברוח, ובמכירת שבויים לעבדים;

במיוחד הנביא עובדיה (ו-יא) זעק נגד אדום –

"מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה...

בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ,

וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָיו, וְעַל יְרוּשָׁלִַם יַדּוּ גוֹרָל

גַּם אַתָּה [תהיה] כְּאַחַד מֵהֶם...

וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק (=צומת דרכים) לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו,

וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה";

(עובדיה, י-יד)

הסמיכות למזמור החורבן בהמשך (ס"ג, ז עד סוף פרק ס"ד), מלמדת על הזמן של נבואה נוראה זו נגד אדום – אחרי חורבן ירושלים.  

בדיוק כך התפרץ הזעם והכאב נגד אדום גם במזמור החורבן בסוף תהלים, ובצמוד לשבועת "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (קל"ז, ה), מתואר העידוד האדומי לבבלים מחריבי העיר –

"זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם,

הָאֹמְרִים עָרוּ (=הַחֲריבו), עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ";

(תהילים קל"ז, ז)

כך גם במגילת 'איכה' –

"שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם יושבתי יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ,

גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס [התַרְעֵלה]  תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי;

תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ,

פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם, גִּלָּה עַל חַטֹּאתָיִךְ."

(איכה ד', כא-כב)

ממצא יוצא דופן, שנתגלה בשנים האחרונות ב'סלע אדום' ('קלעת סלע'),[6] האיר והבהיר את פסוקי הנבואות על אדום. המלך הבבלי האחרון, נַבּוּנַאיד, הוא " זֶה [ש] בָּא מֵאֱדוֹם" (ס"ג, א), "חֲמוּץ בְּגָדִים" (ספוג ומלא דם), אחרי שהחריב כליל את בָּצְרה ואת 'סלע אדום', ואותו ראו הנביאים כשליח מיוחד מאת ה' להעניש את האדומים על גאוותם, ועל השתתפותם הפעילה בחורבן ירושלִַם.

כתובת ענקית שנמצאה על סלעי המבצר האדומי מתארת את נַבּוּנַאִיד ממש כמלך,

"הָדוּר בִּלְבוּשוֹ",

אבל זה היה הכיבוש הבבלי האחרון, לפני הצהרת כורש:

"כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי,

וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה."

 (ישעיהו סג, ד)

מזמורי חורבן בישעיהו ובתהילים

חזון נבואי מול מציאות מרה

(פרק ס"ג, ז, עד סוף פרק ס"ד)

בכלל, יש קשרים עמוקים בין ספר ישעיהו לבין מזמורי תהלים –  בפרק י"ב יש מזמור תודה שלם, כחלק בלתי נפרד מנבואת הגאולה וקיבוץ הגלויות וכסיומה החגיגי,   וכבר זיהו חז"ל[7] שיר מפוזר בין פרקי ישועה של ירושלים (כ"ד עד כ"ז); כמו כן, מזמור התודה של חזקיהו על הצלתו ממחלתו (ל"ח, ט-כ) מופיע רק בספר ישעיהו, ואיננו בפרקים המקבילים בספר מלכים.

תלמידי ישעיהו המשיכו בדרכו הנבואית, ברעיונות הנשגבים ובסגנון השירי, מימי מנשה ועד חורבן ירושלים, המתואר דווקא במזמור ההיסטורי האחרון (ס"ג, ז עד סוף ס"ד):

"חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר תְּהִלֹּת ה',

כְּעַל (=כן, על) כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ ה'..."

"חַסדֵי ה' אזכיר תהלֹת ה',
כְּעַל (=כן, על)[8] כל אשר גמלנו ה'...

(שם ס"ג, ז)

פתיחת החסד במזמור הנבואי, עם שירת משה ביציאת מצרים ובבקיעת הים (ס"ג, ז-יד) דומה מאד למזמור תהלים ק"ו (ב, ט ,כא) –

"מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה', יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ...

וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיֶּחֱרָב, וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר...

שָׁכְחוּ אֵ-ל מוֹשִׁיעָם...".

(תהילים ק"ו ב, ט, כא)

"וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ...

בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם...

מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר..."

 (ישעיהו ס"ג, י-יג)

אחר כך, אנו מוצאים את קריאת הזעקה הגדולה לנוכח החורבן הנורא:

"הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה...

אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרֹתֶךָ...;"

(שם, טו)

"עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר,

צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה,

יְרוּשָׁלִַם שְׁמָמָה;"

(שם ס"ד, י)

קריאה זו דומה מאד לזעקת ירמיהו בתפילתו האחרונה[9] (ל"ב, טז-כה), ולזעקות מזמורי החורבן בתהלים – ס"ט, ע"ד, ע"ט, פ', פ"ט.

"לָמָה אֱ-לֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח..."

(תהילים ע"ד, א)

"קוּמָה אֱ-לֹהִים רִיבָה רִיבֶךָ..."

(שם, כב)

"עַד מָה ה' תֶּאֱנַף לָנֶצַח..."

(שם ע"ט, ה)

"עַד מָה ה' תִּסָּתֵר לָנֶצַח..."

(שם פ"ט, מז)

"אֱ-לֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא,

הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה...

הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה."

 (שם פ', טו, כ)

בית המדרש של משוררי תהלים התקיים בירושלים מימי דוד ועד אחרי החורבן. תלמידי דוד ואסף ואיתן האזרחי המשיכו ליצור בסגנון המזמורי ברוח הקודש. ישעיהו ותלמידיו היו שותפים לשירה המזמורית, בתוך הנבואה, וכמו משוררי תהלים בעקבות דוד, המשיכו גם תלמידי ישעיהו להינבא ברוחו ובסגנונו, עד המזמור החותם.

מאבק נגד פולחנים זרים של יהודים

(פרקים ס"ה-ס"ו)

הפרקים החותמים (ס"ה ו-ס"ו) חוזרים למאבק מול (יהודים) עובדי אלילים בפולחנים זרים ומכעיסים – "זֹבחים בַּגַנוֹת... היֹשבים בַּקברים... האֹכלים בשר החזיר...", תופעות שהחלו ביהודה בהיקף נרחב, בימי מנשה, עם הייאוש מדרך ה', וההשתלבות במרחב האלילי. גם התופעות הללו נמשכו ביהודה ובירושלִַם עד החורבן, כעדות הנבואות הקשות של ירמיהו (ז', יט).

אבל הפתיחה מפתיעה – ה' כמו מתפלל המבקש את עמו:

"נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ,

נִמְצֵאתִי לְלֹא בִקְשֻׁנִי,

אָמַרְתִּי הִנֵּנִי הִנֵּנִי, אֶל גּוֹי לֹא קֹרָא בִשְׁמִי;

פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל הַיּוֹם אֶל עַם סוֹרֵר הַהֹלְכִים הַדֶּרֶךְ לֹא טוֹב,

אַחַר מַחְשְׁבֹתֵיהֶם;"

(ישעיהו ס"ה, א-ב)

האם עדיין נותר עם? מהצפון ומשפלת יהודה, גָלוּ רבים (עוד בימי חזקיהו). בין הנותרים ביהודה היו רבים שלא  היה בהם שום רצון לקרוא בשם ה', או אפילו להשתייך לעם ה'.

התשובה הנבואית (מתחילת דרכו של ישעיהו; פרק ד', וסוף פרק ו'), היא שישנה 'השארית', 'עבדי ה' הנאמנים':

"כֵּן אֶעֱשֶׂה לְמַעַן עֲבָדַי, לְבִלְתִּי הַשְׁחִית הַכֹּל;

וִירֵשׁוּהָ בְחִירַי וַעֲבָדַי יִשְׁכְּנוּ שָׁמָּה;" 

(שם, ח-ט)

בניגוד לבלבול השורר בו סבלו  עבדי ה', יבוא יום ההבחנה בין עובדי ה' לבין עוזביו:

...הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ, וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ,

הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ, וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ,

הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׂמָחוּ וְאַתֶּם תֵּבֹשׁו;" 

(שם, יג)

אז ייברא העולם מחדש, השמים והארץ, בירושלים של שמחה, בלי בכי וזעקה, ובאריכות ימים מופלאה. אפילו "החוטא" יגיע לגיל 100.

איך יתחולל הנס הזה? בזכותם של אלה ששומרים על המשכיות, שהענפים שלהם מתחדשים כמו בעץ זקן, שהדורות הקודמים נותרים יבשים על הגזע, ומחזיקים את צינורות החיים שבתוכו.

"כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי...

כִּי זֶרַע בְּרוּכֵי ה' הֵמָּה,

וְצֶאֱצָאֵיהֶם אִתָּם;"

(שם, כב-כג)

זו מקבילה מדויקת לנבואה המשיחית הראשונה בישעיהו (י"א, א-ט), ושוב אנו רואים עד כמה 'אחד היה ישעיהו' – הנביא ותלמידיו ממשיכי דרכו:

"זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד,

וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן,

וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ,

לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי,

אָמַר ה'."

(שם, כה)

 

*

***************************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

***************************************************************

*

 

 

 


[1] בטעות חושבים היום את אדום רק בהרים שממזרח לערבה, שמעולם לא הייתה גבול עד ימינו.

[2] י' אהרוני, כתובות ערד (ירושלים תשל"ו), כתובת 24, עמ' 48.

[3] בגלל זה, יש חוקרים שקשרו את פרקי לד-לה, לפרקי מ-סו בישעיהו; ראו לעיל במובא בהערה 1.

[4] בגלל זה, יש חוקרים שקשרו את פרקי לד-לה, לפרקי מ-סו בישעיהו; ראו לעיל בשיעור הראשון של פרק זה, שיעור מס' 23, במובא בהערה 1 שם.

[5] ראו, מלכים-א י"א, יד-טז; מלכים-ב ג', ח-ט; ח', כ-כב; י"ד, ז; ט"ז, ו; עמוס א', יא-יב; דברי הימים-ב כ"ה, יא-יב; וראו על המכתב מערד על המלחמה נגד אדום בסוף בית ראשון, בספרו של י' אהרוני, כתובות ערד (ירושלים תשל"ו), כתובת 24, עמ' 51-48.

 

[6] הממצא מתואר במאמרים על מצודות הסלע באדום (א' וט' רז, א' אוצ'יטל, וח' בן-דוד), 'קתדרה' 101 (מרחשון תשס"ב).

[7] סנהדרין צד ע"א; ראו לעיל בנספח 1.

[8] כפירוש אבי מורי ז"ל, ראו בשיעור הקודם, נביאים מול מעצמות, ישעיהו ותלמידיו מימי מנשה ועד החרבן חלק ג', שיעור מס' 25 בסדרה, הערה מס' 10.

[9] ראו מאמריי, 'נבואת התפילה לאברהם' (מאברהם עד ירמיהו), ו'ראשית תפילת הקבע', באתר שלי.