דילוג לתוכן העיקרי

נבואות קדומות (7)

קובץ טקסט

 

אופק הנחמה בנבואה הקדומה

גובה הציפיה ועומק הכישלון

אופק הנחמה של פרק ב' בהושע במקורו הוא תקופת התחדשות ומהפכה, שיקום כ"ראש אחד" גם ליהודה וגם לישראל, ויהפוך את יזרעאל לדגל –

"וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו

וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ,

כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל";

(הושע ב', ב)

ואכן, "דמי נבות" ובניו,[1] הפכו לסמל המהפכה, שבה נהרג יהורם בן אחאב ואיזבל "בְּחֶלְקַת נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי",[2] ולמפנה היסטורי שיכול היה להביא לאיחוד העם. אלא, שמהפכת יהוא נכשלה במטרה הזאת, לא הביאה את איחוד הממלכות, וגם לא נשאה את דגל הטהרה של נביאי 'המדבר'.

יֵהוּא בן נמשי הרג גם את אחזיהו מלך יהודה,[3] ושחט 42 אחי אחזיהו על הדרך, באשר באו " לִשְׁלוֹם בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּבְנֵי הַגְּבִירָה".[4] בכך לכאורה, נוצר פתח רחב לאיחוד "בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו" תחת "רֹאשׁ אֶחָד", שיהיה נאמן לה' ולנביאים.

עתליה בת אחאב ואיזבל, הגיבה לטבח ולחיסול של בית אִמהּ בשומרון בהפיכת דמים משלה – חיסול כל הנותרים בבית דוד הראויים למלוך,[5] "כָּל זֶרַע הַמַּמְלָכָה".[6] לכאורה, זה היה הרגע המתאים לאיחוד עם ישראל כולו תחת "רֹאשׁ אֶחָד" על פי הנבואה, מהלך של תיקון לפילוג המלוכה על ידי ירבעם בן נבט.

את הד האכזבה הגדולה מחזון נבואי זה, שהוליד וליווה את מהפכת יהוא, אנו שומעים בספר מלכים, בצמוד לדבר ה' אל יֵהוּא, ממש כשני קולות נבואיים הפוכים[7]

"יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי,

כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב,

בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל ! –

(ו =אבל), וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל לְבָבוֹ,

לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם

אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל;

(מלכים-ב י', ל – לא)

וכך נזכרו שם גם "עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל, וַאֲשֶׁר בְּדָן" אשר "לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם", והם הביטוי המובהק לפילוג הדתי והפוליטי בין יהודה וישראל.[8] הפוליטיקה הקטנה של הצורך לתחזק שתי ממלכות נפרדות, עם מקדשים נפרדים של בני יהודה ובני ישראל על עגלי הזהב שבהם, מנעה את האיחוד הגדול, ו"יוֹם יִזְרְעֶאל" שקע בשפך הדמים של עצמו.

בין ייאוש ושניוּת לבין "ה' אחד ושמו אחד"

אל מול הכישלון של "בית יֵהוא", בית הרֵכָבים הביא את אורח החיים ה'מדברי' לכלל אידיאולוגיה כוללת, וצוואה לדורות. אולם, קיים מתח ברור בין הנבואה, לבין צוואת יונדב – הפרישה הקבועה אל אורח חיים נזירי-'מדברי' קבוע, מבטאת ייאוש מהחברה החקלאית המצליחה, שלא רק עלולה להשחית את דרכיה, אלא שלפי תפישה זו ההשחתה מובנית מראש בכל חברת שפע, והסיכוי היחיד לחיים בריאים וטהורים הוא חיי 'מדבר' –

"כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם"

(ירמיהו ל"ה, ז)

תפישה זו גם סותרת את מצוות הכניסה לארץ להתיישב בה, ולעבד את אדמתה, על כל המצוות התלויות בארץ. יתר על כן, יש כאן 'שניוּת', שמחלקת את העולם בין טוב לרע, בין ארץ פוריה ומדבר, וחוסמת את הדרך לגילוי ה' אחד ושמו אחד, בעולם. מי שמאמין בה' אחד ושמו אחד, השולט בכל ומתגלה בכל, אינו יכול לחשוב שארץ חקלאית פוריה ומצליחה מוכרחה להיות מושחתת, כי בזה הוא מחלק את העולם ל'שתי רשויות'.

כאן חשוב לשים לב למטרה המוצהרת של צוואת יונדב–

"לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם"

(שם)

הלוא זהו בדיוק לשון התורה בהסבר תכלית המאבק על עבודת ה', ונגד עבודת אלילים, במיוחד בספר דברים–

"כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים...

וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל...

הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ

כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ...

לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ ...;

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם...

כִּי ה' הוּא הָא-להים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד;

וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו...

אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ,

 וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר ה' א-להיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים".

(דברים ד', כה – כו; לט – מ)[9]

במקומות אחרים בספר דברים מופיע פעמיים הביטוי "חַיִּים עַל הָאֲדָמָה",[10] ומפורשים עוד יותר בפסוקי החיתום בספר דברים –

" לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ...

כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה...;

... כִּי הוּא חַיֵּיכֶם, וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה,

אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".

(שם ל', יט – כ; ל"ב, מז)

כל אלה מתייחסים לאהבת ה' וליראתו, ולהשמדת האלילים ומקדשיהם.

יונדב בן רֵכָב לא המליץ על אורח חיים 'מדברי' מפני שהוא 'טבעי ובריא', ויש בו סגולה לאריכות ימים ושנים של בני אדם בחייהם הפרטיים – זו לא שפתו של מי שמקנא לה'. יונדב רצה ליצור ערובה לחיים של טהרה מפני ההשחתה של הזנות האלילית, החוזרת ומופיעה בחברת השפע, ואריכות הימים מובטחת לבנים ולבני הבנים "על האדמה", כלשון ספר דברים, אבל לא על האדמה החקלאית, "ארץ זבת חלב ודבש", אלא על אדמת האהלים, אדמת הנדודים "אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים[11] שָׁם".

בזה שינה יונדב את כוונת התורה והנבואה להנחיל את הארץ לבני ישראל, כנראה מפני שהגיע למסקנה נחרצת, שבארץ השפע החקלאית אין עוד סיכוי לחיים טהורים של יראת ה' – אך אם זו הייתה דעתו לפני מהפכת יֵהוּא, מדוע הלך יחד עמו להשמיד את הבעל מישראל? – הלוא הליכה זו מביעה תקווה חזקה לשינוי מהפכני של החברה כולה, בהתאם לכוונת התורה, והלוא זהו גם דבר הנבואה הקדומה בהושע  –

"לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר,

וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ;

וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם,

וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה;

וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ,

וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם";

(הושע ב', טז – יח)

אין זאת אלא, שצוואת יונדב התקבעה בדעתו ובפיו אחרי שראה את הכישלון של מהפכת יֵהוּא – אם אחרי כל המאמץ הנורא של השמדת בית אחאב ועבודת הבעל מישראל, צמחה הזנות האלילית מחדש בתוך חברת השפע הגאה של שומרון – כי אז הבשילה אצל יונדב הקנאי והלוחם מסקנת הייאוש והוויתור על חברת השפע החקלאית-ממלכתית המצליחה, ועל כל אשר לה, למען חיים טהורים בעבודת ה'.

זהו בדיוק גם הרקע לנבואת הושע בן בארי בימי ירבעם בן יואש, עם ההתבססות על הנבואה הקדומה, אולם מסקנת הנבואה היא חורבן "מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל".[12]

ראיה חזקה לכל זה אנו מוצאים שוב בנבואות ירמיהו, שהציב את יונדב בן רֵכָב כדמות מופת – ירמיהו אף מבטא בפירוש געגועים עזים לרעיון הפרישה מן החברה החוטאת אל 'המדבר' –

"מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים,

וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם,

כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים, עֲצֶרֶת בֹּגְדִים";

(ירמיהו ט', א)

אבל ה' לא נתן לירמיהו לפרוש מן החברה החוטאת אל 'המדבר', כי אין התורה יכולה לוותר על הארץ החקלאית השופעת, ואין הנבואה יכולה להשלים עם הייאוש והשניות. לכן דבר ה' בפי ירמיהו מתאר את החורבן הצפוי כהשתלטות המדבר על הארץ הפוריה, ועל ירושלים.[13]

מאידך, כאשר יגיע זמן הגאולה ישיב ה' את שבות העם, העיר והארץ כבראשונה;[14] ישעיהו מפליג יותר ומתאר איך יפרח גם המדבר בזמן הגאולה;[15] עוד שלושה נביאים, יואל,[16] יחזקאל,[17] ובמיוחד זכריה, מדגישים את ביטול השניוּת האלילית בין ארץ פוריה לבין מדבר על ידי מים חיים שיצאו מירושלים, ויפריחו את מדבר יהודה, ואת ים המלח, כמו את השפֵלה והחוף במערב; רק עם ביטול השניות האלילית בין מדבר לארץ פוריה, וגם בין אור וחושך, יום ולילה, קיץ וחורף – יתגלה ה' כמלך אחד על כל הארץ – 

"... וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר;

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא

הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם,

חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי,

וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן,

בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה;

וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ,

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד:"

(זכריה י"ד, ז – ט)

 

הנבואות הקדומות (לעמוס והושע) – סיכום

א. בתחילת ספר עמוס מובאת נבואה קדומה מתקופת השפל העמוק, שאחרי נפילת בית אחאב, כאשר ארם-דמשק (בימי בית חֲזָאֵל) התחזקה על חשבון ישראל ויהודה, והעמים מסביב פגעו בישראל באופן חמור. רוב המאורעות הנזכרים כפורענות צפויה לאויבי ישראל, כבר התרחשו בפועל זמן רב לפני עמוס. עמוס הביא את הנבואה כמבוא לתוכחה הקשה שלו נגד "פשעי ישראל". שרשרת הנבואות נגד הגויים הפכה למודל לנבואה הארוכה והנוקבת של עמוס, נגד ממלכת ישראל.

ב. פסוקי סוף יואל מהווים מסגרת לעמוס (גם אם ספר יואל שבידינו נכתב בדור אחר). ההשוואות בין יואל לעמוס חושפות ויכוח נוקב על "יום ה'", ועל 'שאגת ה'' – האם תצמח ישועה מתוך החושך, כמו ביציאת מצרים, ולמי? – ליהודה או גם לישראל? – לאותו הדור או לדורות הבאים?

מתוך השוואות אלו ניתן לזהות ולהבין נבואות קדומות לעמוס, ובולטות בהן נבואות ישועה מתוך החושך של "יום ה'" – עמוס נדרש להתמודדות ולויכוח נוקב מול ניסיונות לשמר נבואות כאלה, שהיו נכונות לשעתן (לדור השפל העמוק שלפני עמוס), אבל בדור הגאות של ירבעם בן יואש, ולנוכח המעצמה העולה באופק, הפכו ל'נבואות שקר'.

ג. פרק ב' בהושע הוא נבואה קדומה נגד איזבל ובית אחאב, מימי השיא של ממלכת ישראל, בתקופת אחאב. איזבל היא דמות ההשראה ל'אשת זנונים' עם שני בנים ובת – אחזיהו "לא עמי" (ששלח לשאול באלילי עקרון); יהורם שנהרג ב'יזרעאל' (בגלל "דמי יזרעאל" של נבות ובניו); ועתליה "לא רֻחָמה" (שחיסלה את זרע בית דוד).

הושע הציג את 'אשת זנונים', היא ממלכת ישראל של דורו לפי הדגם של איזבל ובית אחאב, כי הפעם, ה' יפקוד " אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא", וממלכת ישראל תישבר. הנבואה הקדומה מובאת בפי הושע כרקע הכרחי לטענה שבית יֵהוּא והחברה הישראלית כולה אינם טובים מקודמיהם – למרות ההזדמנות ההיסטורית, מהפכת יֵהוּא לא הביאה לאיחוד יהודה וישראל;[18] לא חוללה טהרה ברוח התנועה הנבואית ה'מדברית',[19] ובני הנביאים פרשו מן החברה (כבני הרֵכָבים) ונלחמו על חייהם. האכזבה הגדולה הפכה את הדם שנשפך במהפכת יֵהוּא לדם נקי, והעמיקה את הקרע בין הנבואה לבין הממלכה.

הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה' א-להי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד  עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר:

ד. בתקופת הנבואה הקדומה (בדור שאחרי אליהו ואלישע), בולט דבר ה' "אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד  עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר",[20] על ניצחונותיו העצומים של ירבעם בן יואש – אם קוראים גם את פרקי נבואת הסיפור על "יונה בן אמתי" בתוך ההקשר ההיסטורי (ולא רק בהקשר ספרותי), מקבלים מימד נוסף להיקפה ולעוצמתה של הנבואה הקדומה והסבר לבריחת הנביא, שלא רצה להציל את נינוה, בירת האימפריה האשורית, כעבור דור אחד.

ה. לכל אלה אפשר וצריך להוסיף את נבואת "משא מואב"[21] בישעיהו.

הנבואה מתארת את הגאווה העצומה של מואב, ולעומתה את הבכי הגדול שיביא ה' על מואב. נבואה זו דומה בסגנונה ובתוכנה, לנבואות נגד פשעי הגויים שבתחילת עמוס.         

אכן ישעיהו אומר בפירוש בסוף "משא מואב" –

" זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מוֹאָב מֵאָז – וְעַתָּה דִּבֶּר ה' לֵאמֹר ..."

(ישעיהו ט"ז, יג – יד)

בקביעה זו, ישעיהו הוא היחיד בין הנביאים, שמגדיר במפורש את הנבואה הקדומה ומצטט אותה לדורו.

 

 

קווי המתאר של הנבואה הקדומה ואופיה

הנבואות הקדומות שמצאנו גדושות בסערה במלחמת [יום] ה' נגד אויבי ישראל; במקביל בתוך ישראל, התנהל מאבק תקיף בשם ה' נגד המשטר של אחאב, שהכניס לישראל את הזנות הפולחנית הכנענית, כיבוא מצידון, ביד איזבל.

אין למצוא בנבואות אלה חזון של חורבן מלא וגלות לממלכת ישראל !

יש בהן ביטחון מלא בשאגת הישועה, ובהצלה הגדולה שתבוא לישראל מתוך "יום ה'", יחד עם חזון הטהרה 'המדברית' לאומה הישראלית, שתתחדש כימי נעוריה ביציאת מצרים, אחרי הטיהור 'במדבר'.

במילים אחרות, זוהי 'נבואה לאומית',[22] מתוך דבר ה' לעמו המותקף מבחוץ ומחולל מבפנים. אין בנבואות אלה חזון קשה ונוקב על חורבן וגלות, שבו הארץ מקיאה את יושביה בני ישראל "כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם",[23] וגם אין בהן 'חזון אחרית הימים', בו יבואו הגויים ויעלו אל הר ה', לקבל מציון תורה של שלום עולמי.

בדיוק בנקודות אלה טמון ההבדל העמוק בין הנבואה הקדומה, 'הלאומית', לבין נבואות הושע ועמוס וישעיהו (ומיכה הצעיר יותר), הנבואה 'האוניברסלית'.[24]

אלא שכאן עלינו להזהיר ולתקן מראש את הטעויות הרווחות בהבנת השינוי העמוק.

לא היה זה שינוי אידיאולוגי, של תנועות רעיוניות בעלות השקפת עולם דתית שונה, כפי שהתפרש בנצרות, ובגישות מרכזיות בחקר המקרא.[25]

השינוי העיקרי היה באופק ההיסטורי.

בימי הגאות של בית אחאב, וגם בדור השפל שלאחריהם (ימי חֲזָאֵל בדמשק), היו אויבי ישראל הגדולים, אותם העמים שהקיפו את ישראל מאז ימי ההתנחלות והשופטים – עמון ומואב, מדין ועמלק, אדום ופלשתים, וארם דמשק בשיא כוחה. אף שכבר היו ניסיונות של מלכי אשור להיכנס לזירה,[26] עדיין לא הייתה האימפריה האשורית במלוא כוחה, ושום חורבן והגליה לא יכלו לעמוד על הפרק.

בימי הושע, עמוס וישעיהו, כבר הופיעה האימפריה האשורית כמעצמה עולמית, שמגלה עמים מארצם בגלל מרדנות.[27] מי שעדיין חשב והאמין במונחים של הנבואה הקדומה, לא הבין את השינוי ההיסטורי הכביר שהתחולל, ואת משמעותו, וחזונו הפך מנבואת אמת 'לאומית', לחזון 'שקר', אף, ואולי דווקא מפני, שנשען על נביאי אמת גדולים כאלישע ותלמידיו. היו תלמידים ממשיכים שלא היו מסוגלים לחרוג מקווי המתאר של רבותיהם, הנביאים הקדומים, ולא היו מסוגלים לראות נכוחה את השינויים הכבירים המתחוללים. הם המשיכו את החזון שהופיע בעבר מתוך הקשר היסטורי אזורי, לתוך מציאות חדשה של הקשר היסטורי בינלאומי.[28] נביאי האמת שבדור, התייצבו בזעקה גדולה לנוכח השינוי, כדי לפקוח עיניים עיוורות בעוד מועד, ונדרשו לנהל ויכוח נוקב מול אלה שהמשיכו לצטט את הנבואות הקדומות.

לכן אנו מוצאים את שרידי הוויכוח הזה, בתחילת הופעתם של הנביאים הידועים – 'ארבעה בפרק אחד'[29] – הושע ועמוס, ישעיהו ומיכה.

תופעה דומה התרחשה בשלב הבא, במעבר מנבואות ישעיהו ותלמידיו-ממשיכיו, אל ירמיהו ויחזקאל, אל מול עליית בבל כאימפריה, וסכנת החורבן לירושלִַם.

בנבואות הושע ועמוס, ישעיהו ומיכה, נחום, ואפילו בחבקוק וצפניה, ברור כל העת, שירושלים תשרוד עם כל המכות שירדו עליה, ותמיד תישאר בה שארית נאמנה, שה' יפקדנה לטובה וישמור עליה. כל זה היה אמת ונכון ויציב, באופק ההיסטורי של המעצמה האשורית, ואפילו בראשית העלייה של בבל הכשדית.[30]

אולם ירמיהו ויחזקאל כבר עמדו לנוכח מעצמה עולמית בבלית, שלא ניסתה כלל לשמור על עמים כבושים ולטפחם, ובכל מקום שהתגלתה מרדנות הם החריבו ערים והגלו עמים, ביהודה וגם בפלשת, במואב, ולבסוף גם באדום, הם הפכו ארצות פורחות לשממה.

כמה בודדים היו נביאי האמת,[31] אשר חזו את השינוי הנורא, ונרדפו על שהתעקשו כל כך לפקוח עיני עיוורים.

רבים המשיכו לצטט את הנבואות הקודמות, והאמינו בכל ליבם, שירושלים תמיד תינצל, כי ה' תמיד יגן עליה, כפי שניצלה באופן פלאי, מידי סנחריב מלך אשור,[32] בימי חזקיהו. הם לא יכלו להעלות על קצה דעתם חורבן גמור של ירושלים, ובית ה' בתוכה, לא רק מפני הנטייה האנושית להאמין ולקוות לטוב, ולא רק מפני שלא העריכו נכונה את כובד החטאים בימי מנשה,[33] אלא גם מפני שתבנית הנבואות הקודמות לא חזתה חורבן כזה, וגם אנשים חשובים נאחזו בנבואות הישועה 'הקרובה לבוא', וטעו.[34]

גם בסוף ימי בית שני התחולל תהליך דומה. ירושלים אשר נושעה בניסי חנוכה בידי החשמונאים, לא יכלה לעמוד מול רומא. הקנאים היו בטוחים לחלוטין, שירושלים תיוושע ברגע האחרון, כמו בימי חזקיהו, וכמו בימי בית חשמונאי. הם לא הצליחו להבין את ההבדל בין הממלכה הסלווקית, לבין האימפריה הרומית. מי שהבין את זאת, ומחה נגד הקנאים, נרדף וחוסל. כך מצאו הנוצרים הראשונים את נבואות ירמיהו ויחזקאל כ'נבואות' תקפות לימיהם, והם וממשיכיהם הפכו את הוויכוח בתוך עולם הנבואה, לעימות אידיאולוגי, בין הנבואה 'הלאומית', שהגדירוה על פי ירמיהו כנבואת שקר, לבין הנבואה 'המוסרית-האוניברסלית', שאותה אהבו, והפיצו בעולם כולו כנבואת אמת.

איך יכולים אנו להיות בטוחים בכך, שלא היה עימות אידיאולוגי כרוך בשינויים מפליגים של סדרי הערכים הדתיים והמוסריים, בין הנבואה הקדומה, לבין הושע ועמוס וישעיהו?

פשוט מאד – חזונות הנבואה 'הלאומית' נשארו בתוך הנבואה המאוחרת יותר, כמעט כלשונם,[35] ותפסו את מקומם כ'נבואות הנחמה', ו'נבואות הישועה', שעמוס והושע חותמים בהן, ודווקא בישעיהו הן מתפרצות ומופיעות שוב ושוב. כך הדבר גם בירמיהו ואפילו ביחזקאל.[36]

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

עורך משנה: שחר דאר, תשפ"ב

 


[1]  מלכים-ב ט', כו.

[2]  שם כא.

[3]  שם כז. 

[4]  היא איזבל. שם י', יג – יד.

[5]   רק אחרי 6 שנים התחוללה גם ביהודה מהפכת הטיהור של יהוידע הכהן, בהמלכת יהואש שהוסתר בבית ה', ועתליה הוצאה להורג בדומה לאיזבל אִמהּ (שם טו – טז, והשוו שם, ט' ל – לג).

[6]    שם י"א, א.

[7]   הקול הראשון הוא קולה של הנבואה הקדומה, והשני, של הנבואה המאוחרת, המסכמת את ימי המלוכה.

[8]    שם, כט.

[9]    ראו ניסוחים דומים בספר דברים ה', ל; ו', ב – ג; ו', יח, כג – כד; ח', יט – כ; י"א, ח – ט; י"א, טז – כא; י"ב, א – ב; ל', טו – כ; ל"א, יב – יג; ל"ב, טז.

[10]  שם י"ב, א; ל"א, יג.

[11]  'גָּרים' כמו 'גֵּרים ותושבים' משמעו מגורים זמניים, בעברית מקראית, וזה מתאים לאוהלי נוודים.

[12]  הושע א', ד.

[13] ירמיהו ד', כג – כו; ט', ט – יג; י"ב, י – יג; י"ח, טז; י"ט, ח; כ"ב, ו;     כ"ה, יח.

[14]  שם, פרקים ל' עד ל"ג.

[15]  ישעיהו ל"ב, יד – כ; ל"ה כולו; מ"א, יח – יט

[16]  ד', ח.

[17]  מ"ז.

[18]  כחזון הנבואה הקדומה; הושע ב', ב.

[19]  שם, טז – יז.

[20]  מלכים-ב י"ד, כה.

[21]  פרופ' יהודה אליצור (בספרו, ישראל והמקרא, עמ' 175-182) הראה, שנבואה זו היא נבואה קדומה נגד 'כתובת מישע', שנמצאה בדיבון, במואב הצפונית. התיאורים בכתובת מישע מלאים 'פשעי גאווה' מואביים, בעיקר נגד היישובים היהודיים בנחלות גד וראובן בעבר הירדן, עד כדי החרמת חיסול של שבעת אלפים ישראלים בעיר נבו לכבוד האליל המואבי. מובן, שהנבואה הישראלית לא יכלה לשתוק לנוכח מצבת הגאווה והפשע של מישע מלך מואב, שניצבה בדיבון לעיני כל. "משא מואב", פרקים ט"ו – ט"ז בישעיהו, הוא התשובה הנבואית לפשע המואבי.

[22]   י' קויפמן (תולדות האמונה הישראלית, כרך ב', עמ' 448-461) הראה יפה, שגם ה'נבואה הלאומית' העתיקה בישראל עמדה על יסוד אוניברסאלי בראשיתי, אלא שלא עסקה בחזון 'אחרית הימים',

[23]   ויקרא י"ח, כח.

[24]   על ההבדל בין ישעיהו ומיכה דווקא בהקשר זה, ראו בספרנו, ישעיהו – כציפורים עפות, עמ' 291-312.

[25]  ספרות שלמה נכתבה על ההדגשה של 'תורת הנביאים' כ'תורה מוסרית חדשה', המעמידה ערכי מוסר מעל פולחן דתי, ודוגלת ברעיונות אוניברסאליים מעבר ל'לאומיות' הישראלית, אלא, שבכל אלה יש טעות עקרונית, המתעלמת מהאופק ההיסטורי המשתנה.

[26] בייחוד בתעודות של שַלמַנאֶסֶר (3) ממלחמותיו נגד צבאות ארם וישראל (אחאב), במאה ה-9 לפנה"ס.

[27]  מאז תִגלַת-פִּלאֶסֶר (3), שהגלה את דמשק, את הגלעד ואת הגליל, וסרגון (2), שהגלה את שומרון.

[28]  ראו סקירה בספרנו, ישעיהו – כציפורים עפות, עמ' 70-73; 89-93; 109-134.

[29]  כלשון חז"ל, פסחים פז ע"א.

[30]   למרות הזעזוע של חבקוק מעליית הכשדים, ולמרות הנבואות הקשות על ירושלִַם (חבקוק ב'; צפניה ג'), אין שם נבואות על חורבן ירושלִַם – אלה יבואו רק בירמיהו (ולא בפרקים הראשונים), וביחזקאל.

[31]  במיוחד ירמיהו בימי יהויקים, ובסמוך לחורבן, כמתואר בירמיהו פרקים י"א עד כ'; ובפרקים כ"ו, ל"ו, ל"ח.

[32]  היה זה המקרה היחיד בתקופת האימפריה האשורית, שמלך אשורי לא כבש ולא הכניע עיר בירה מורדת.

[33]  ראו מלכים-ב כ"א (וכ"ג, כו – כז); וגם ירמיהו ט"ו, א – ד.

[34]  ראו ירמיהו כ"ח, בוויכוחו מול חנניה בן עזור "הנביא אשר מגבעון"; גם חז"ל (סנהדרין פט ע"א) ראו בחנניה בן עזור, נביא שטעה, מתוך נבואת אמת של ירמיהו עצמו.

[35]   נבואות ה'משא' בישעיהו (פרקים י"ג עד כ"ג), כמו נבואת נחום ("משא נינוה"), טבועות בחותם הנבואה הקדומה; נבואות קיבוץ גלויות (ישעיהו י"א, כ"ו וכ"ז, ל' עד ל"ג, וכמובן, נבואות 'הנחמה'), הן 'לאומיות' במיוחד עם כל האופק האוניברסאלי.

[36]  אחרי הכרזתו של ירמיהו (כ"ג, לג – מ) על כל נבואת 'משא', שהיא נבואת שקר, אנו מוצאים בירמיהו (מ"ו עד נ"א) את אותן הנבואות "על הגוֹיִם" עם ישועה לישראל, רק בלי הכותרת 'משא' – חנניה בן עזור, שאמר – בבל תקרוס "בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים" (ירמיהו כ"ח, ג), היה נביא שקר, וירמיהו (נ"א, נט – סד) שאמר (ממש באותה שנה!), שבבל תשקע בנהר פרת כעבור שבעים שנה – היה נביא אמת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)