נוגע בדבר

  • הרב משה טרגין

נוגע בדבר

במספר מקומות מגדירה התורה רשימה של אנשים שאינם יכולים לשמש כעדים בבית דין. בין היתר כוללת רשימה זו את הקרובים לבעלי הדין, קטנים, גזלנים, נשים ומלכי ישראל. כל אחד מסוגי הפסולים הללו נלמד מפסוק בתורה. במספר מקומות הגמרא פוסלת גם 'נוגע בדבר', אדם שיש לו עניין בתוצאות המשפט, מלהעיד; הגמרא אינה מבארת את אופי הפסול. בשיעור זה נבחן את ההסברים השונים שניתנו לפסול זה.

אופי פסול נוגע בדבר

הגמרא במסכת בבא בתרא (מד:-מה.) דנה במקרה הבא:

"אמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל: המוכר שדה לחבירו שלא באחריות - אין מעיד לו עליה, מפני שמעמידה בפני בעל חובו".

אדם שמכר בעבר שדה לחברו, אינו יכול להעיד בעניין בעלותו המוקדמת על השדה, כאשר מתעורר ויכוח בשאלת הבעלות הנוכחית על השדה בין הקונה לבין אדם שלישי. לכאורה, המוכר הראשון אינו בעל עניין בעדות זו, שכן הוא כבר מכר את השדה, והוא מעיד רק בכדי שהקונה ממנו יוכיח את בעלותו על השדה. אף על פי כן, הגמרא קובעת שאפילו במקרה שאין לו אחריות על המכירה (כלומר, אפילו במקרה שהוא לא התחייב לפצות את הקונה אם יוציאו את הקרקע מידו) הוא פסול לעדות בשל היותו נוגע בדבר.

הגמרא מנמקת את הקביעה הזו: "מפני שמעמידה בפני בעל חובו". ייתכן שלמוכר הראשון בעלי חוב נוספים המעוניינים לגבות ממנו את חובם; עקרונית, אם אין אפשרות אחרת, יוכלו הנושים לגבות את חובותיהם מקרקעות שאדם זה מכר בעבר. אם כעת יצליח בעל דינו של הקונה (בעימות הנוכחי) להוכיח בפני בית דין, שהקרקע מעולם לא הייתה של המוכר הראשון, וכתוצאה מכך יוציא אותה מהקונה, לבעלי חוב אלו לא תהיה קרקע לגבות ממנה את חובותיהם. במקרה כזה יכנס המוכר לגדר של "לֹוֶה רשע ולא ישלם" (תהלים ל"ז, כא). היות שהמוכר בודאי מעוניין להימנע ממוניטין כזה, הוא נחשב נוגע בדבר; יש לו עניין לתמוך בטענתו של הקונה, שהקרקע שייכת לו.

הר"י מיגש מעלה תמיהה על גמרא זו:

"יש כאן לשאול, היכי חיישינן ליה בעדות שקר כי היכי דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם, והא רשע דעד שקר טפי חמיר ואלים מרשע דלוה רשע ולא ישלם!"

האם ייתכן, שאדם יעבור על האיסור החמור של אמירת עדות שקר, שהוא איסור מפורש בתורה, רק כדי לא להיות מתויג כ"לווה שאינו משלם"?! הר"י מיגש מציג שתי תשובות לשאלתו, שכל אחת מהן מובילה להבנה אחרת של פסול נוגע בדבר.

תשובתו הראשונה היא כי אכן יש מקום לחששות אלו:

"ויש להשיב בשאלה זו... האי דלא ניחא ליה בהכי - לצאת ידי הבריות הוא, דכיון דחזי ליה דלוה ולא ישלם קרו ליה רשע... ולא איכפת ליה ברשע דעד שקר, דהא לא ידעי אינשי אי אסהיד עדות שקר או לא".

חרף העובדה שמבחינה הלכתית עדות שקר חמורה יותר מאי השבת חוב, הרי שלאי השבת חוב ישנן השלכות חברתיות מאיימות יותר מבחינתו של המוכר. על עדות השקר שלו איש לא ידע, בעוד השמועה על פשיטת רגל תהיה נחלת הציבור עד מהרה. אכן, אנו חושדים בו שישקר בעדותו כדי שלא יתפרסם כאדם אשר איננו משלם את חובותיו.

תשובתו השניה של הר"י מיגש פונה בכיוון אחר:

"אי נמי יש להשיב, דהא דלא מקבלינן סהדותיה, לאו משום דחיישינן דעדות שקר הוא. אלא משום דכיון דלא ניחא ליה למהוי לוה רשע ולא ישלם, דאשתכח דקא מטי ליה הנאה מסהדותיה - הוה ליה כמאן דמסהיד לנפשיה... דלא מקרי עד כלל".

התשובה השניה גורסת כי אנו אמנם לא חושדים בו בעדות שקר, ואיננו חוששים כי הוא ישקר כדי להשיב את חובותיו. עם זאת, אין לקבל ממנו עדות, היות שדין נוגע בדבר אינו מושפע מחששותינו האישיים. נוגע בדבר הוא פסול פורמלי: אם יש לאדם נגיעה למקרה הנידון, הוא נחשב כבעל הדין בעצמו וממילא הוא מנוע מלהעיד מטעמי נוהל. אם בית דין מגלים שיש לאדם נגיעה כלשהי לנושא הנידון, פורמלית, הוא פסול מלשמש כעד.

ובכן, הר"י מיגש עוסק בשאלה המרכזית בעניין נוגע בדבר: האם אנו פוסלים אותו מחשש שמא ישקר, או שמא עדותו נפסלת מסיבות פורמליות, בשל העובדה כי הוא נחשב כאחד מבעלי הדין ולא כעד.

השלכות הלכתיות של אופי הפסול

שאלה זו עומדת ביסוד דיון מקביל, סביב הגמרא במסכת בבא בתרא (מג.). הגמרא מתירה לשותף שמכר או הסתלק מחלקו להעיד לטובת השותף השני על החזקתו בקרקע. תוספות (שם ד"ה וליסלקו) מקשים על הגמרא מדין המובא בהמשך מסכת בבא בתרא (קכח.): "זה הכלל, כל שתחלתו או סופו בפסלות - פסול; תחלתו וסופו בכשרות - כשר". הכלל קובע שעד צריך להיות כשר לעדות הן בעבר, כאשר ראה את המעשה עליו הוא מעיד, והן בהווה, כשהוא מעיד לפני בית דין. על סמך דין זה שואלים התוספות:

"ואם תאמר, והא בעינן תחילתו וסופו בכשרות, והכא הוי תחילה בפסול!"

מגבלה זו - "תחילתו וסופו בכשרות" - אינה מתקיימת במקרה בו מדובר, בשותף שפרש מן השותפות. הרי בעבר, בזמן שעליו הוא מעיד, הוא היה נוגע בדבר!

הרשב"א (ד"ה ואמאי ליסלקו) מצטט את תשובתו של הראב"ד לשאלה זו:

"כי בעינן הכי, הני מילי בפסלות דגופא או בפסלות דקורבא; אבל הכא, משום חשדא דנוגעין בעדותן, וכי תסלק חשדא כשרין בין לעדות בין לדין".

הראב"ד מסביר שדין 'תחילתו וסופו בכשרות' אינו חל לגבי נוגע בדבר, משום שסיבת הפסול אצלו נובעת מהחשש שמא ישקר. מרגע שחשש זה בטל (כאשר השותף פרש מן השותפות) איננו חושדים בו יותר והוא כשר להעיד. דין 'תחילתו וסופו בכשרות' חל רק לגבי פסולים פורמליים, למשל פסול קרוב, ואיננו חל בפסולים שטעמם הוא חשש שמא ישקר. מדברי הראב"ד משתמע בבירור כי הוא מגדיר את נוגע בדבר כפסול של חשש לשקר, ולא כפסול פורמלי של הגדרת העד כבעל דין.

הר"י מיגש (ד"ה ומעידין זה לזה) מציע תשובה אחרת:

"אבל היכא דלית ביה בסהדא פסלות לא מחמת קריבות ולא מחמת גזלנות, אלא מחמת דקא מטי ליה הנאה מסהדותיה... לאו בר עדות ניהו בההיא מילתא כלל, דהא ודאי לא מסהיד איניש לנפשיה, וליכא עליה שם עד כלל... כי היכי דתיהוי תחילתו בפסלות, והשתא דסליק נפשיה הוי עיקר העדות תחלתו וסופו בכשרות מיקרי".

לפי הר"י מיגש, באותה נקודת זמן בה השותף היה נוגע בדבר, הוא כלל לא נחשב לעד. כפי שכבר נאמר לעיל, נוגע בדבר נחשב לבעל דין ולא לעד. דין 'תחילתו וסופו בכשרות' מתייחס רק למי שהיה מוגדר כעד פסול (למשל קרוב) בתחילת עדותו, כאשר הוא ראה את המעשה; אך במקרה שלנו השותף לא היה מוגדר בכלל כעד באותו זמן, שכן כאמור נוגע בדבר כלל אינו עד.

המשנה למלך (בפירושו לרמב"ם, הלכות עדות פ"ה ה"ג) דן בנושא דומה לענייננו, שייתכן שהוא תלוי באופי הפסול של נוגע בדבר. הרמב"ם (שם) קובע שאם נוצרת כת עדים, ואחר כך מתגלה כי אחד מחבריה פסול להעיד, עדותה של כל הכת נפסלת: "נמצא אחד מהן קרוב או פסול - בטלה העדות" (עיין מכות ו:). המשנה למלך שואל, מה הדין אם אחד העדים מן הכת נתגלה כפסול לעדות מטעם נוגע בדבר: האם היותו חלק מהכת תפסול את עדותם של העדים האחרים הנמצאים בכת?

אפשר ששאלה זו מושפעת מהדיון הקודם. אם נוגע בדבר נחשב כעד פסול מחשש שמא ישקר, הוא אכן יכול לפסול את יתר חברי הכת, המשתייכים כעת לכת פסולה. אך אם אנו אומרים כי נוגע בדבר הוא בעל דין, אז גילוי הנגיעה שלו לעדות כמוהו כגילוי שהוא מעולם לא הצטרף לכת, היות שהוא בעל דין ולא עד, ואנו יכולים להכשיר את עדותם של שאר בני הכת.

הגמרא במסכת סנהדרין (כג:) מציגה מקרה נוסף שיש לדון בו לאור החקירה שהעלינו. התובע בא לבית הדין עם שתי כתות של עדים, שכל אחת מהן בפני עצמה מסייעת לו בתביעתו. כאשר התובע מביא את הכת הראשונה, מצטרף הנתבע עם אדם אחר לכת המכחישה ופוסלת כת ראשונה זו. עדות זו של הנתבע אינה נחשבת כעדות של נוגע בדבר, שכן ישנה כת נוספת, שניה, שעל פיה עדיין ניתן לפסוק כנגדו. אך לאחר מכן נפסלת גם הכת השניה. לאחר פסילת הכת השניה, ברור כי לנתבע יש עניין בהמשך פסילתה והכחשתה של הכת הראשונה (הכחשה שלו עצמו יש חלק בה), שכן הכת השניה אינה יכולה עוד לחייבו. הגמרא מגיבה למקרה זה בקביעה מעורפלת: "כבר העידו עדים הראשונים". לרש"י שני הסברים על קביעת הגמרא:

"כבר העידו הראשונים - על כת ראשונה, כשנמצאת כת שניה פסולה כבר נתקבלה בכשרות עדותן של אלו המעידין על הפסול, ועדיין לא היה נוגע בעדות, ומאחר שנתקבלה בהכשר נאמנין לפסול את הראשונים.

לישנא אחרינא, כבר העידו העדים הראשונים - כת ראשונה שהעידו בעדותן של בעלי דינין, ומהימני, דכיון דשניה פסולה תו לא מיפסלי קמאי, דהוה ליה נוגע בעדות".

לפי ההסבר הראשון, היות שעדותו של הנתבע כבר התקבלה בבית דין בזמן שהוא לא היה נוגע בדבר, עדות זו תקפה למרות שהתרחשויות עתידיות הפכו אותו לנוגע בדבר. לפי ההסבר השני של רש"י, מיד כשמתגלה הנגיעה של הנתבע לעניין, עדותו בטלה למפרע בשל פסול נוגע בדבר.

אפשר ששני ההסברים ברש"י תלויים בחקירה שלנו. אם פסול נוגע בדבר הוא משום חשש שמא ישקר, אנו יכולים לקבל עדות שניתנה בזמן שבו לא היה קיים חשש זה, למרות שאחר כך העד הפך לנוגע בדבר; שהרי בשעת העדות לא הייתה לו נגיעה לעניין הנדון, ועל כן גם לא הייתה לו סיבה לשקר! אך אם נוגע בדבר נחשב כבעל דין, ופסולו הוא פסול פורמלי, ייתכן שנאלץ לפסול את העדות שלו למפרע מרגע שנקבע מעמדו כבעל דין.