נותן החלומות יגיש פתרונם

  • הרב יהודה עמיטל

נותן החלומות יגיש פתרונם* / הרב יהודה עמיטל

לפרשת וישב

פרשתנו פותחת את סיפור יוסף ואחיו בפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען". המדרש על אתר, מסביר מדוע התורה מקדימה לסיפור יוסף והאחים את העובדה שיעקב 'ישב' בארץ מגורי אביו, ואומר:

"ביקש יעקב לישב בשלווה - קפץ עליו רוגזו של יוסף"

לכאורה לא מובן מה פסול ברצונו של יעקב 'לישב בשלווה'? אחרי כל הבעיות והסיבוכים שעברו עליו ועל משפחתו, סוף סוף הוא הגיע למקום שבו יש לו אפשרות לשבת בשקט - מדוע זה מהווה בעיה?

לאורך כל הפרשיות הקודמות, ניתן היה לראות כיצד יעקב הסתבך בעקבות גניבת הברכות. כבר במעשה הגניבה עצמו הדברים לא התרחשו כפי שיעקב ציפה: יעקב גנב את הברכות כי חשב שעשו עומד לקבל את 'ברכת אברהם', ובסופו של דבר התברר שכל מה שעשו היה מקבל הם הברכות הגשמיות - 'הוי גביר לאחיך' - שאותן יעקב כלל לא רצה. יעקב מגלה מאוחר מדי שאת הברכה שבה רצה היה מקבל ממילא, וכל הערמה שבה השתמש הייתה מיותרת. בהמשך, כשיעקב מתעמת עם לבן בגלל שהחליף את רחל בלאה, עונה לו לבן: "לא יעשה כן במקומותינו לתת הצעירה לפני הבכירה" (כ"ט, כ"ו); יעקב מבין שלבן רומז לו על כך שגם הוא עצמו החליף את הבכור בצעיר, ורימה את אביו בשביל לגנוב מעשו את הברכות. גם לאחר מכן, כשלבן מרמה את יעקב ו'מחליף את משכורתו עשרת מונים', יעקב אינו מתרעם, משום שהוא מבין שמדובר בעונש על העורמה שבה הוא עצמו נקט בעבר. אפילו את מעשה ראובן רואה יעקב כעונש על מעשיו, שהרי גם הוא ניסה לנתב את מעשיו של אביו בכוח, ולהכריח אותו לברך אותו במקום את עשו.

לפי דברינו מובן מדוע כאשר יעקב פוגש בסופו של דבר את עשו הוא מתרפס לפניו וקורא לו 'אדוני'. בכך הוא מנסה להחזיר לעשו את ברכת השלטון שגנב, ומנסה לפצות אותו על העוול שגרם לו. בהתרפסותו, מנסה יעקב לומר לעשו שהוא עשה טעות בגניבת הברכות, ובעצם אין לו כל צורך להיות גביר לעשו.

בתחילת הפרשה שלנו, לאחר כל העונשים שסבל יעקב בעקבות מעשה המרמה והניסיונות שעשה בכדי לכפר על כך, הוא מגיע לא"י, וחושב שסוף סוף המעשה שלו התכפר והוא יוכל לשבת בשלווה. אולם, משמעות דברי המדרש היא שהקב"ה רומז ליעקב שעדיין לו נמלאה סאת העונש שלו, ועדיין הוא חייב לחוות גם את "רוגזו של יוסף". בהקשר זה, ידועים דברי המדרש על כך שמספר השנים שבהן לא ראה יעקב את יוסף שוות למספר השנים שבהן לא ראה יצחק את יעקב, שברח בעקבות גניבת הברכות. יעקב מבין שכל המאורעות שאירעו לו הם בעצם עונש על מעשיו, הוא קורא את המפה נכון, ולכן הוא מקבל עליו את העונש באהבה בלא טרוניא כלפי שמיא.

לעומת זאת, בני יעקב אינם נוהגים כך. כל פרשת יוסף והאחים מבטאת משפחה שבה כל אחד מתנשא לומר שהוא יודע מה 'צריך' לקרות. כל אחד עושה את חשבונותיו של הקב"ה, ודברים נוראיים מתרחשים בגלל דרך מחשבה זו. האחים חושבים שהחשבון האלוקי הוא שיוסף יסולק מהמשפחה, ולכן הם עושים מעשים נוראיים - כביכול 'לשם שמיים' - בכדי לגרום ל'תוכנית האלוקית' לצאת לפועל. גם יוסף עצמו מתנהג בצורה דומה, ובגלל שהוא חושב שהרצון האלוקי הוא שחלומותיו יתגשמו, הוא לא מגלה ליעקב כל השנים שהוא נמצא במצרים. בגלל שיוסף 'קורא את המפה' בצורה כזו, הוא אפילו דואג להביא את בנימין למצרים, על חשבון סבל אביו, אך ורק בכדי להגשים את חלומותיו! האירוניה היא שבסופו של דבר מתברר שאף אחד מהאחים לא קרא את המפה האלוקית נכון, ובעצם "כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם" (מ"ד, ה').

מפרשיות אלו יש ללמוד מסר גדול: את החשבונות של הקב"ה - הקב"ה יעשה, ואל לו לאדם לפעול בכוח בשביל להביא לידי מימוש את החשבונות האלוקיים כפי שהוא רואה אותם. פרשיות יוסף והאחים מלמדות אותנו, שקריאת המפה האלוקית צריכה לגרום לנו לעשות תשובה, כפי שעשה יעקב כשהבין שכל המאורעות שבאים עליו הם עונש, ואסור לנו לנסות להאיץ את התוכנית האלוקית, ולהתיימר לקרוא את המהלכים שאנו רואים במציאות, עד כדי התערבות וניסיון להשפיע עליהם.

 
 

* השיחה נאמר בסעודה שלישית פרשת 'וישב' תשס"ה. השיחה לא עברה את ביקורת הרב.