נזיר דף ל - נזירות האב והבן

  • הרב אביהוד שורץ

המשנה בדף כ"ט עוסקת בהלכה למשה מסיני אשר לפיה אדם רשאי להביא את קורבנות נזירותו ממה שהותיר לו אביו הנזיר. ממסקנת הגמרא (וכן מפסק הרמב"ם, נזירות ח' ט"ו) עולה, שהלכה זו מבוססת על הדין הבסיסי של ירושת הבן את אביו, אלא שירושה זו ייחודית בכך שלעניין זה הבת אינה יורשת את אביה, ואינה יכולה לצאת ידי חובת קורבנות נזירותה בקורבנות שהפריש אביה.

נראה, שעצם ההלכה של בן המקריב את קורבנות אביו עשויה להתפרש בשתי דרכים:

דרך א' – כאמור לעיל, למסקנת הגמרא מדובר על ירושה. ובכן, ניתן לומר שזכותו של הבן בקורבנות אביו היא זכות ממונית ביסודה, ומכוח הזכייה הממונית ניתנת לו גם זכות הקרבה. אמנם, ייתכנו מצבים שבהם אין די בזכייה ממונית, שכן היא אינה משפיעה על המעמד ה"איסורי" של המעות, ולשם כך באה הלכה למשה מסיני הקובעת שמכוח הזכות הממונית נובעת גם זכות ההקרבה.

דרך ב' – הבנה מתבקשת בסוגיה היא, שהבן לא רק יורש את הממון, אלא יורש את עצם הנזירות. האב לקח לעצמו אתגר של קיום הנזירות, ולאחר מות האב מקבל הבן על עצמו נזירות שתהווה השלמה לנזירות אביו.

הדרך הראשונה פשוטה יותר במרוצת הסוגיה. עם זאת, נראה שבהבנת הדרך השנייה נחלקו התנאים במשנה ובתוספתא. בסוגייתנו גרסאות שונות (ראה ברש"י ובתוספות) אך כדי להקל על העיון נאמר, שבפועל ישנה מחלוקת בשאלה מהי הסיטואציה שבה סביר יותר שהבן יגלח על נזירות אביו: האם כשנזר בחיי אביו, או שמא כשנזר לאחר מותו.

יש אומרים, שעיקר ההלכה הוא כשנזר בחיי אביו, הרי שיש לראות נזירות זו כ"משימה משפחתית", שאותה התכוון הבן לבצע עם אביו. אך נזירות לאחר מות האב – בלתי אפשרית, שכן משעה שאדם עבר מן העולם שוב לא ניתן לקיים את נזירותו.

לחילופין, יש אומרים שעיקר ההלכה הוא דווקא כשנזר הבן לאחר מות האב. אם נזר עוד בחיי האב, לא שייך לומר שהוא משלים את נזירות אביו, שכן הם נזרו שתי נזירויות מקבילות. ברם, אם נזר לאחר מות האב, והיה בדעתו להקריב את קורבנות האב, הרי זו השלמה ושיחזור של נזירות אביו, וההלכה למשה מסיני מחדשת שהדבר מועיל.

נפקא-מינה אפשרית בשאלה זו נוגעת לשאלה שהעלו אחרונים בדבר נכד המבקש להשתמש בקורבנות הסבא (ראה בליקוטי שפת אמת כאן). בפשטות, על בסיס הלכות ירושה, כאשר אין בן – הנכד הוא היורש. נראה כי השאלה אינה על הירושה אלא על הגילוח – האם הנכד יכול לגלח על נזירות הסבא? התשובה לכך נעוצה במחלוקת האחרונה שהצגנו. אם נאמר שמדובר על "נזירות משפחתית" שהתקבלה יחד עוד בחיי הסבא, אכן אין מקום לחלוקה בין הבן ובין הנכד. ברם, אם נאמר שלבן ישנה אפשרות של ממש למלא מקום אביו, וכביכול להשלים את הנזירות בעבורו, יש סברה גדולה יותר לומר שאת זאת יוכל לעשות רק הבן, אך לא הנכד.

נעיר לסיום, שעל פי פסק הרמב"ם (וראשונים נוספים) הדיון כולו הוא לפילפולא, שכן הלכה למעשה רשאי הבן לגלח על נזירות האב בשני המצבים: הן כאשר קיבל נזירות לאחר מות האב, והן כאשר קיבל אותה עוד בחיי האב, על מנת לגלח על קורבנות אביו.