דילוג לתוכן העיקרי

נזיר | דף ל | נזירות האב והבן

המשנה בדף כ"ט עוסקת בהלכה למשה מסיני שלפיה אדם רשאי להביא את קורבנות נזירותו ממה שהותיר לו אביו הנזיר. ממסקנת הגמרא (וכן מפסק הרמב"ם נזירות ח, טו) עולה שהלכה זו מבוססת על הדין הבסיסי של ירושת הבן את אביו, אלא שירושה זו ייחודית בכך שלעניין זה הבת אינה יורשת את אביה ואינה יכולה לצאת ידי חובת קורבנות נזירותה בקורבנות שהפריש אביה.

נראה שעצם ההלכה של בן המקריב את קורבנות אביו עשויה להתפרש בשתי דרכים:

  • כאמור, למסקנת הגמרא מדובר בירושה. אם כן, אפשר לומר שזכותו של הבן בקורבנות אביו היא זכות ממונית ביסודה, ומכוח הזכייה הממונית ניתנת לו גם זכות הקרבה. אומנם, ייתכנו מצבים שבהם לא די בזכייה ממונית, שכן היא אינה משפיעה על המעמד ה'איסורי' של המעות, ולשם כך באה הלכה למשה מסיני הקובעת שמכוח הזכות הממונית נובעת גם זכות ההקרבה.
  • הבנה מתבקשת בסוגיה היא שהבן לא רק יורש את הממון, אלא יורש את עצם הנזירות. האב קיבל על עצמו אתגר של קיום הנזירות, ולאחר מות האב מקבל הבן על עצמו נזירות שתהווה השלמה לנזירות אביו.

הדרך הראשונה פשוטה יותר במרוצת הסוגיה. עם זאת, נראה שבהבנת הדרך השנייה נחלקו התנאים במשנה ובתוספתא. בסוגייתנו גרסאות שונות (ראה ברש"י ובתוספות), אך כדי להקל על העיון נאמר שבפועל יש מחלוקת בשאלה מהו המצב שבו סביר יותר שהבן יגלח על נזירות אביו: כשנזר בחיי אביו, או שמא כשנזר לאחר מותו.

יש אומרים שעיקר ההלכה הוא כשנזר בחיי אביו, ולפי זה יש לראות נזירות זו כ'משימה משפחתית' שהבן התכוון למלא עם אביו. אך נזירות לאחר מות האב בלתי אפשרית, שכן משעה שאדם עבר מן העולם שוב אי אפשר לקיים את נזירותו.

לחלופין, יש אומרים שעיקר ההלכה הוא דווקא כשהבן נזר לאחר מות האב. אם נזר עוד בחיי האב, לא שייך לומר שהוא משלים את נזירות אביו, שכן הם נזרו שתי נזירויות מקבילות. ברם, אם נזר לאחר מות האב, והיה בדעתו להקריב את קורבנות האב, הרי יש כאן השלמה ושחזור של נזירות האב, וההלכה למשה מסיני מחדשת שהדבר מועיל.

נפקא מינה אפשרית בשאלה זו נוגעת לשאלה שהעלו אחרונים בדבר נכד המבקש להשתמש בקורבנות סבו (ראה בליקוטי שפת אמת כאן). בפשטות, על בסיס הלכות ירושה, כאשר אין בן – הנכד הוא היורש. נראה כי השאלה אינה על הירושה אלא על הגילוח – האם הנכד יכול לגלח על נזירות הסב? התשובה לכך נעוצה במחלוקת האחרונה שהצגנו. אם מדובר ב'נזירות משפחתית' שהתקבלה יחד עוד בחיי הסב, אכן אין מקום לחלוקה בין הבן ובין הנכד. ברם, אם יש לבן אפשרות של ממש למלא מקום אביו, וכביכול להשלים את הנזירות בעבורו, יש סברה גדולה יותר לומר שאת זאת יוכל לעשות רק הבן, אך לא הנכד.

לסיום נעיר שעל פי פסק הרמב"ם (וראשונים נוספים) הדיון כולו הוא לפלפולא בעלמא, שכן הלכה למעשה רשאי הבן לגלח על נזירות האב בשני המצבים: הן כאשר קיבל נזירות לאחר מות האב, והן כאשר קיבל אותה עוד בחיי האב על מנת לגלח על קורבנות אביו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)