בשבתך בביתך סוטה -
שיעור 3
מסכת סוטה | מוסד הנישואין
קובץ טקסט
פתיחה
האם פרשת סוטה היא גורל קבוע מראש, ובאיזו מידה מעשיהם של בני הזוג משפיעים על הזיווג והצלחתו? בשאלות אלו יעסוק שיעורנו, וזאת לאור שני דיונים מרכזיים בסוגיה – בירור לשון הכותרת של המשנה, ודברי ריש לקיש, שפתח את לימוד מסכת סוטה בקביעה שאין מזווגין לו לאדם אישה אלא לפי מעשיו.
זנות – בין אמתלא לעדות
המשנה פותחת את המסכת בכותרת "המקנא לאשתו". בגמרא עסקו חכמים בפִשרהּ של כותרת זו:
"דיעבד אין, לכתחילה לא.
קסבר תנא דידן אסור לקנאות".
קסבר תנא דידן אסור לקנאות".
הלשון שבה נקטה המשנה היא לשון שלאחר מעשה, ומכאן הבינה הגמרא שדבר זה בא לרמוז לנו שהתנא של משנתנו הוא מן הסוברים כי הקינוי של הבעל הוא דבר אסור, ובלשון הגמרא לקמן – בעל שנכנס בו רוח קנאה נחשב כמי שנכנסה בו "רוח טומאה".
וכאן עולה השאלה: מדוע בעל מקנא נחשב כמי שיש בו רוח טומאה? כדי להבין זאת נפתח בהקדמה קצרה: המאירי בהקדמתו לסוגייתנו כותב שישנן שתי דרכים אפשריות לבירור חשד לזנות – אמתלא ועדות. בעדות עד אחד או שני עדים מוסרים לבעל מידע ישיר על הזנות, ואילו באמתלא העדים מוסרים מידע שממנו ניתן להסיק שהיתה זנות. המאירי מסכם את שלושת סוגי האמתלות:
"הראשון – עידי חוצפא, כגון אוכלת בשוק וחברותיה.
השני – עידי אמתלא, כגון חבוק ונשוק וחברותיה.
השלישי – עידי דבר מכוער, כגון רוכל יוצא והיא חוגרת בסינר וחברותיה".
השני – עידי אמתלא, כגון חבוק ונשוק וחברותיה.
השלישי – עידי דבר מכוער, כגון רוכל יוצא והיא חוגרת בסינר וחברותיה".
אם יבואו לבית הדין עדים שיעידו על אמתלות אלו – בחלק מן המקרים יצטרך הבעל להחליט אם ברצונו להמשיך את מערכת הנישואין לאור החשדות, ובחלק מן המקרים יהיה עליו לגרש את האישה משום שהיא נאסרה עליו. אולם כאשר העדים מעידים באופן ישיר על זנות – אין לבעל מנוס מגירוש האישה. אמנם, יש להבחין בין שני סוגים של מקרים, כפי שמבאר המאירי:
"הראשון – זנות המתברר על ידי שנים, והוא איסור תורה ליאסר לבעל ולבועל ולהפסד כתובה.
והשני – בעד אחד, והוא תלוי בהאמנתו, ר"ל שאם הוא נאמן עליו כשנים אסורה לו, אלא שמכל מקום אינה מפסדת כתובתה".
והשני – בעד אחד, והוא תלוי בהאמנתו, ר"ל שאם הוא נאמן עליו כשנים אסורה לו, אלא שמכל מקום אינה מפסדת כתובתה".
ישנם מקרים שבהם על הבעל לגרש את האישה והיא מפסידה את כתובתה, ויש מקרים שבהם הבעל חייב לגרשה, אך היא אינה מפסידה את כתובתה.
כעת נחזור למשנתנו: במקרה המופיע במשנה הבעל הוא אשר מעורר את חשדות הזנות – "המקנא לאשתו". ראשיתה של פעולת הקינוי ב"אמתלא" – הבעל, אשר רואה כי אשתו מתרועעת עם איש זר, מזהה ראיה נסיבתית לזנות, עימה הוא מגיע לבית הדין. כדי לתת משקל משפטי לקינוי שלו הוא נדרש להביא עדים, שבפניהם הוא מתרה באישה שלא להתרועע עם פלוני. הגמרא רואה פעולה זו כעניין של 'דיעבד', וקובעת שאין אדם מקנא לאשתו אלא אם נכנסה בו רוח טומאה. אדם אשר יוזם באופן פעיל הליך משפטי שמטרתו להכתים את אשתו הוא מי שיש בו מטענים של כעס ואנרגיות שליליות. במקום ללבן את הדברים עם האישה ולבקש ממנה להפסיק את מעשיה או לחילופין לגרשה מתוך תחושה של איבוד האמון, הבעל ניגש להליך משפטי העלול לגרום לאישה נזקים בלתי הפיכים.
אין מזווגין לו לאדם
לאחר בירור לשון הכותרת של המשנה, בוחרת הגמרא לעסוק בדבריו של ריש לקיש:
"אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנא' 'כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים'".
ריש לקיש היה פותח את לימודו במסכת סוטה בדרשה שלפנינו. מדוע? מה הקשר בין שאלת גורלו של אדם בנושא הזיווגים לענייני סוטה, ובפרט לעדות הקינוי, שבה עוסקת משנתנו?
את הקביעה "אין מזווגין לו לאדם אישה אלא לפי מעשיו" ניתן להבין במספר אופנים. דרך אחת היא שזיווגו של אדם הוא עניין המסור לשמיים, ואם אדם הגון במעשיו – הוא יזכה לזיווג הגון מן השמיים, ואין הדבר תלוי בהשתדלותו בתחום הזיווגים. מדוע? כי 'לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים'.
דרך נוספת להבנת קביעה זו מופיעה בפירושו של המהרש"א:
"ואמר שאל תתמה באם תראה לפי דעתך שאיש טוב וישר נושא אשה שאינה הגונה, וע"כ אמר 'לטובים ולישרים בלבותם', כי האדם רואה לעינים וה' יראה ללבב, ובודאי זה הנושא שאינה הגונה לו – גם אם הוא טוב לפנים, בלבו ודאי אינו טוב וישר.
וזהו שאמר 'והמטים עקלקלותם' – גם בלב, 'יוליכם ה' את פועלי און' – לישא אשה שאינה הגונה מהם, על דרך שאמרו 'וילך עשו אל ישמעאל' – לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו. ומסיים 'שלום על ישראל' – שיהיו כלם הגונים וטובים, ואז יהיה להם שלום, כמ"ש פרק עשרה יוחסין: אם ראית ב' משפחות המתגרות זו בזו – פסול יש באחת מהן, ואין מניחין אותן לידבק זו בזו".
וזהו שאמר 'והמטים עקלקלותם' – גם בלב, 'יוליכם ה' את פועלי און' – לישא אשה שאינה הגונה מהם, על דרך שאמרו 'וילך עשו אל ישמעאל' – לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו. ומסיים 'שלום על ישראל' – שיהיו כלם הגונים וטובים, ואז יהיה להם שלום, כמ"ש פרק עשרה יוחסין: אם ראית ב' משפחות המתגרות זו בזו – פסול יש באחת מהן, ואין מניחין אותן לידבק זו בזו".
המהרש"א מעלה את השאלה כיצד ייתכן שאנו רואים צדיקים שאינם נושאים אישה הראויה להם. תשובתו של המהרש"א היא שצדיקים אלו אינם צדיקים גמורים – "בלבו ודאי אינו טוב וישר", אולם אפשר להעלות אפשרות נוספת – ייתכן כי פירוש הביטוי "רוב מעשיו" הוא השתדלותו של האדם בבחירת בת זוג הגונה, ועל פי השתדלות זו נקבע זיווגו.[1] לכן, אם צדיק יבחר לישא אישה שאינה הוגנת לו, אכן "ינוח שבט הרשע" עליו, אף שמציאות זו אינה רצויה.
על פי שני ההסברים, ריש לקיש עורך השוואה בין שאלת הזיווג – הבחירה בבת הזוג – והגורל המשותף לאורך כל חיי הנישואין, ולכן הוא בחר במימרא העוסקת בזיווג כפתיחה למסכת סוטה, העוסקת בהתפתחויות המתרחשות במהלך חיי הנישואין. אם כן, הוא רואה את הנישואין לא רק כמכשיר טכני להסדרת חיים משותפים, אלא כמערכת המשפיעה על הגורל האישי של שני בני הזוג.
כאשר אדם מגלה כי אשתו זנתה ומתעוררת בו רוח קנאה, הגורל המשותף שבו בחרו השניים מתערער. עתה הבעל מוכן לעזוב את האישה לגורלה, ולאפשר לה לעמוד לבדה בפני המים המאררים שיבדקו אותה. בחירה זו של הפרדה בין גורלותיהם של בני הזוג מסבירה מדוע בחרה המשנה בלשון 'מקנא' בפתיחה למסכת – ללמדנו כי המשבר בחיי הנישואין, הקינוי, הוא אירוע קשה הנובע מ"רוח טומאה". תעיד על כך המילה "טומאה", שבה בחרו חז"ל כדי לציין קביעה זו. כשם שטומאה נוצרת ברגע שבו נשמתו של אדם יוצאת מגופו, כך הטומאה שבענייננו נוצרת כאשר האדם רוצה לצאת מן ה"גוף" המשותף שהוא הקים עם זוגתו.
זיווגים וגורל
לאור דרשתו של ריש לקיש ממשיכה הגמרא לברר את נושא הזיווג והגורל בנישואין:
"אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: וקשין לזווגן כקריעת ים סוף, שנאמר 'אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות'.
איני? והא אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני!
לא קשיא: הא בזוג ראשון, הא בזוג שני".
איני? והא אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני!
לא קשיא: הא בזוג ראשון, הא בזוג שני".
אל מול התפיסה של ריש לקיש ורבה בר בר חנה, שלפיה זיווגו של אדם תלוי בצורה כלשהי בהשתדלותו,[2] ניצבת גישתו של רב, הסבור כי זיווגו של אדם נקבע ארבעים יום קודם היוולדו, ובמילים אחרות – הזיווג מן השמים. כדי ליישב את השיטות השונות מבחינה הגמרא בין זיווג ראשון לזיווג שני. רש"י מסביר את הבדלים:
זוג ראשון – לפי המזל.
"זוג שני – לפי מעשיו, וקשה לזווגן לפי שאינה בת זוגו".
"זוג שני – לפי מעשיו, וקשה לזווגן לפי שאינה בת זוגו".
הזיווג הראשון הוא זיווג שבו החיבור הוא תוצאה של "מזל", כלומר הוא אינו תלוי בהשתדלות אלא בגורל, ולכן זיווג ראשון נקבע ארבעים יום טרם יצירת הולד. לעומת זאת, בזיווג שני לא הגורל הוא שקובע אלא המעשה, וכאן אנו אומרים כי קשה זיווגם, משום שהזיווג דורש השתדלות. כדי לבאר את הדברים – מה בין זיווג של גורל לזיווג של השתדלות – נביא מדבריו של החתם סופר (שו"ת חלק ז סימן לד):
"ונראה דאמרינן בש"ס זיווג ראשון מכריזין עליו מ' יום קודם יצירת הולד, אבל בזיווג שני הכל לפי מעשיו. והפירוש הפשוט הוא כמשמעו, זיווג א' היינו אשתו ראשונה וזיווג ב' היינו אשתו שניה. אבל שמעתי פירוש אחר, כמדומה לי בשם האר"י זצ"ל, דהענין הוא כך, כיון דידוע דאיתתא פלגא דגופא ואין הצורה שלימה כי אם עם אשתו, ולכן בתחלת הבריאה נבראו דו פרצופים [ברכות ס"א ע"א], ואף עתה שחלקן הקדוש ברוך הוא, עכ"פ בשעת יצירה נבראת תיכף עמו בת זוגו שלא יהי' חסרון ח"ו בבריאת הבורא יתברך, ואז מזווגין לו כפי הנאות לו לגוף זה ובמזל זה כפי מזגו עזר כנגדו, וזהו נקרא זווג ראשון. אבל לאחר צאתו לאויר העולם והוא משתנה לכמה גוונים כפי בחירתו, צדיק או רשע או בינוני, וטבעו משתנה ע"י מעשיו ממה שהיתה בעת הבריאה, גם זיווגו ישתנה כפי הנאות לו עתה, וזהו הנקרא זיווג ב', כך שמעתי".
החתם סופר מביא משמו של האר"י חידוש גדול. בתחילת בריאתו של אדם – כביכול גופם של האיש והאישה הוא גוף אחד. בזיווג הראשון של האדם, כאשר נשמתו עדיין לא השתנתה כתוצאה מחוויות החיים והאפשרות לבחור בין טוב לרע, מקבל האדם את הפרצוף שהיה מחובר לו ומתאים לו ע"פ הגורל. אולם בזיווג שני, לאחר שנשמתו של האדם הושפעה מן הסביבה ומִזגהּ השתנה, שוב אין היא יכולה לזכות בפרצוף שהיה מתאים לה בגורל, והיא צריכה לזכות בפרצוף המתאים להשתדלות שלה, אשר יצרה מזג חדש.
נחזור לדברי הגמרא: ניתן היה לראות את שני המדרשים המובאים בתחילת הסוגיה כשני מדרשים המייצגים תפיסות שונות בשאלת היחס בין "בחירה" ל"השגחה" – המדרש אודות ארבעים יום טרם יצירת הוולד סבור שעניין הזיווג הוא דבר הנתון להשגחה, ואילו המדרש "קשים לזווגן כקריעת ים סוף" סבור שעניין הזיווג הוא דבר הנתון לבחירה. תשובת הגמרא, כפי שמסביר אותה החתם סופר, מראה לנו ששני המדרשים אינם חולקים כלל ועיקר: עניין הזיווג נתון לבחירת האדם, אלא שהשאלה היא אם הוא שינה את מזגו ואת אופיו הראשוני בעקבות מעשיו – אם האדם לא שינה את אופיו הוא יזכה בזיווגו הראשון, המיועד לו על פי ההשגחה, ואם הוא פיתח את אישיותו – לטוב או למוטב – זיווגו ייקבע על פי בחירתו החדשה.
נמצאנו למדים כי ההשגחה והגורל בכל ענייני הזיווגים מושפעים ממעשיו של האדם, וכפי שדרש ריש לקיש – הדבר יכול להשפיע גם לאחר הנישואין.
[1] על פי הסבר זה אפשר לתרץ קושיא נוספת, שהועלתה על ידי ר' יהונתן אייבשיץ: הגמרא בהמשך (כח ע"א) קובעת שכאשר האיש אינו "מנוקה מעוון" המים אינם בודקים את אשתו, ועל פי דבריו של ריש לקיש – לא ייתכן שהמים יבדקו את האישה, שהרי מעשיה של האישה דומים למעשי בעלה, ואם האישה זנתה – כנראה גם בעלה רשע! אולם על פי ההסבר שהעלינו, שלפיו דווקא השתדלותו של האדם בבחירת בת זוג קובעת את גורל נישואיו, ייתכן שהבעל אמנם צדיק, והמים יבדקו את אשתו, אך הוא לא השתדל דיו בבחירת בת זוגו, ולכן לא זכה בבת זוג הראויה לו.
[2] בין אם מדובר בהשתדלות כללית ובין אם מדובר בהשתדלות בנושא בחירת בת הזוג.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)