"נעשה ונשמע"

  • הרב יעקב מדן

לעילוי נשמתה של שלומית קריגמן הי"ד

ההתגלות בהר סיני

בתיאור מעמד הר סיני מופיעים שני פסוקים באותו סגנון:

"וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לוֹהִים, וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם... וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ..."

                                              (שמות י"ט, ג-ו).

ובהמשך הפרשה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם"

                                                (שמות כ', יח).

מה היחס בין שתי האמירות האלה? ברמה הבסיסית, אנו מכירים את דברי הרמב"ם, המחלק באופן ברור בין ראיית הניסים שנעשו במצרים לבין שמיעת קול ה':

"משה רבינו – לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף...

"ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני – שעינינו ראו, ולא זר; ואזנינו שמעו, ולא אחר – האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים... וכן הוא אומר: פנים בפנים דבר ה' עמכם"

                            (הלכות יסודי התורה פ"ח ה"א).

אבל מעבר לדברים הללו, נראה שבשתי ההתגלויות הללו שבני ישראל 'רואים', בא לידי ביטוי פן אחר: בעשיית האותות והניסים הקב"ה מתגלה כ'א-לוהים', מה שאנשי הקבלה מגדירים כ'בעל הכוחות כולם' – היכול לשדד מערכות טבע. הוא הפועל, הוא העושה, הוא ולא אחר.

בהתגלות הדיבור, לעומת זאת, בא לידי ביטוי פן אחר – כזה הדורש השתתפות של השומע. ה' אינו מופיע כבעל הכוחות כולם, אלא כמזמין את הצד שכנגדו להשתתף אתו בברית. איזה נס גדול היה זה, שכל עם ישראל עומד מתחת להר, ואומר ביחד "נעשה ונשמע", נעתר לדיבור ומגיב לו – יותר מקריעת הים, יותר מכל מכות מצרים.

 

קידושי מעמד הר סיני

אפשר להקביל את הדברים, במובן מסוים, לתהליך הקידושין. נקדים מדברי הר"ן בנדרים, המגדיר את התהליך בצורה מאוד מסוימת ומוגבלת מצד האישה:

"אלא – כיון שהתורה אמרה 'כי יקח איש אשה' ולא אמרה 'כי תלקח אשה לאיש' – לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל! ומש"ה אמרי' בפ"ק דקידושין, דאי אמרה היא 'הריני מאורסת לך' – אין בדבריה ממש; אלא – מכיון שהיא מסכמת לקדושי האיש, היא מבטלת דעתה ורצונה, ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסהּ לרשותו"       (נדרים ל. ד"ה ואשה נמי).

הדברים הללו של הר"ן נועדו להרחיק מאיזשהו רעיון של תפיסת הקידושין כתהליך שבו האישה לוקחת את עצמה להיות לגבר, ולא נרחיב בכך.

אלמלא דמסתפינא הייתי מעיר על דברי הר"ן, ואומר שהבעל צריך לתת לאישה את הטבעת, לומר לה "הרי את מקודשת לי", ואז האישה צריכה לענות לו – "נעשה ונשמע": אני מכירה בשותפות שאנחנו בונים פה, אני מעוניינת להיות חלק ממנה, וזה מה שהופך אותה למקודשת – על כל המשתמע מכך.

 

השותפות האפשרית ביציאת מצרים

האמת היא שכבר ביציאת מצרים הייתה קיימת האפשרות לתהליך כזה: הקב"ה מתגלה למשה רבינו בסנה ואומר לו ללכת לפרעה ולבקש שלושה ימים בלבד:

"וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו: ה' אֱ-לוֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לוֹהֵינוּ"        (שמות ג', יח).

מה פשר בקשה זו? הרי לכאורה הם לא מתכננים באמת ללכת רק לשלושה ימים, אלא לצאת ממצרים לגמרי! התירוץ המקובל, שזו בקשה שנועדה לשכנע את פרעה, ובעקבותיה בני ישראל יברחו ממצרים ולא יחזרו – אינו מתאים לכל המהלך. הקב"ה לא מתנהל ככה, הסיפור לא מתנהל ככה, וזה לא לעניין.

מלבד זאת יש לשאול: מה הקשר בין התגלות ה' לבין זביחה? למה העובדה שה' נקרה עליהם מחייבת אותם ללכת שלושה ימים במדבר ולזבוח?

אכן, משה, בהגיעו אל פרעה, מבאר את הלוגיקה הפנימית שבבקשתו:

 "וַיֹּאמְרוּ: אֱ-לוֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לוֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב"

                                                  (שמות ה', ג).

לא צריך לפנות ללשון סגי נהור כדי להבין מהיכן שאב משה את הרעיון "פן יפגענו בדבר או בחרב", כפי שחלק מהפרשנים עושים.

למשה 'יש על מה לסמוך': בסיפור גורן ארנן אנחנו רואים מה קורה כשה' נגלה על בני ישראל והם נמנעים מלזבוח לו – עומד שם מלאך עם חרב ומכה את העם בדבר. בדיוק מה שמשה רבינו אומר כאן. הסנה הבוער – כאשר שום דבר לא מתקדם – קורא במפורש לעם ללכת להקריב. נכון.

אלא שכאן היה זלזול במעמד, מצדו של משה. ובאמת, מיד אחרי דבריו של הקב"ה, משה רבנו מבקש אותות – נחש, צרעת ודם – כל אחד בהקשר שלו מהווה סימן פורענות.

משה אומר שהעם לא 'ייעתר' לבקשה לזבוח, וצריך משהו עם קצת יותר 'בשר' כדי לשכנע אותם. כבר חז"ל אומרים שענה לו הקב"ה "הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין" (שבת צז.) – הכוונה כמובן, למעשהו של משה במי מריבה, גם שם בא לידי ביטוי המתח בין הדיבור להכאה ולאותות, ואכמ"ל. בכל אופן – משהו התפספס והתמסמס בשליחות הזו של משה.

ברור מה הייתה אמורה להיות דרישתו של משה: העובדה שה' נגלה עלינו דורשת מאתנו ללכת להקריב לו במקום ההתגלות, כדי לבוא איתו בברית! – וכמו שמופיע בסוף פרשת משפטים: המזבח ושתים עשרה המצבות, שזורקים עליהן חצי מהדם שבאגנות – זהו דם הזבח! – ואת החצי השני זורקים על העם. המעבר בין שני חצאים, מסמל את הברית, כמו שאנו רואים אצל אברהם בברית בין הבתרים.

ברם משה, כאמור, משנה את שליחותו – ומוותר על ההבנה הזו של השותפות במעמד הר סיני, וכך נשמר פן זה למעמד הר סיני שלאחר יציאת מצרים – עם המכות.

 

יאשיהו כורת ברית

דברים דומים קרו ליאשיהו. חז"ל מספרים לנו על מנשה שקדר את כל האזכרות שבספרי תורה ושרפן (סנהדרין קג:). המהפכה האנטי-דתית הזו שלטה בכיפה גם בימי בנו אמון. שבעים שנים היה עם ישראל ללא ספר תורה!

כשיאשיהו מחליט לעשות את בדק הבית ואנשיו מוצאים את הספר בהיכל – אליו מנשה לא נכנס – הם אפילו לא יודעים באיזה ספר מדובר: "וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: 'סֵפֶר' נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן. וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (מל"ב כ"ב, י).

איזה נס גדול זה, שנמצא ספר תורה – אחד, יחיד ומיוחד, חתום בחותמו של כהן גדול. איזו התגלות עצומה. הדבר המתבקש עכשיו – לאחר קריאת ספר הברית, הוא לכרות את הברית בין ה' ובין המלך ובין העם! (ראו: מל"ב י"א, יז).

אבל על מה יאשיהו חושב כשהוא שומע את דברי ספר הברית? על העונש: "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה – וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו" (מל"ב כ"ב, יא). יאשיהו שולח שליחים כדי לברר אצל חולדה הנביאה האם יפגעם ה' בדבר או בחרב בעקבות אי שמירת מצוות התורה במשך שבעים השנים האחרונות.

חולדה עונה לו באופן חד-משמעי:

"כֹּה אָמַר ה' אֱ-לוֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אִמְרוּ לָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁלַח אֶתְכֶם אֵלָי: כֹּה אָמַר ה' – הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו, אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה" (מל"ב כ"ב, טו-טז).

יש מקום לומר שחולדה הולכת כאן בעקבות הכלל שלימדונו חז"ל – בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו (מכות י:). אם יאשיהו נטפל לעונש, במקום להיעתר להתגלות ולכרות ברית – אז זה מה שהוא יקבל.

רק לאחר מכן יאשיהו מתעשת, מבין את טעותו, ואכן נענה לאתגר שמציב לו ספר התורה שנמצא בהיכל. הוא עושה ככל המתואר שם בהמשך הסיפור: טיהור המקדש ויהודה וארץ ישראל כולה מהעבודה הזרה, וכריתת הברית המחודשת עם ה', בחינת אמירת "נעשה ונשמע".

וכך גם במעמד הקהל כל שנה – האמור לשחזר את מעמד הר סיני, רק בלי הקולות והברקים והלפידים וההר העשן. בלי כל הפירוטכניקה שמסביב, ההתגלות של בעל הכוחות.

רק הדיבור: המלך קורא בתורה את דברי הברית, והעם שומע, ואלמלא דמסתפינא, הייתי גם מוסיף – מתבקש לענות: "נעשה ונשמע".