נר חנוכה כחובת בית

  • הרב משה טרגין

הגמרא במסכת שבת (כא ע"ב) מתארת את החיוב ה ב ס י ס י (להבדיל ממנהג המהדרין מן המהדרין, שכמותו אנו נוהגים כיום) של נר חנוכה במילים "מצות חנוכה - נר איש וביתו", שמהן משמע שחיוב ההדלקה מוטל על כל בית ואיננו תלוי במספר הנרות או במספר בני הבית. רמה בסיסית זו היא החיוב היסודי במצוות נר חנוכה. הרוצים להדר מוסיפים נרות בהתאם למועד ההדלקה ובהתאם למספר בני הבית.

 הביטוי "נר איש וביתו" הוא ביטוי מעורר תמיהה. למה מתכוונת הגמרא במינוח "בית"? האם כל כוונתה שחיוב הדלקת נר חנוכה חל על כל משפחה, או שמא מצוות ההדלקה קשורה באופן מהותי יותר לבית?

 בדרך כלל מצוות חלות על יחידים, והן יכולות להיות מושפעות מנסיבות גיאוגרפיות או מתנאים הקשורים לזמן המצווה. חיוב אכילת מצה בליל ט"ו בניסן, למשל, חל בפרק זמן זה על כל יחיד ויחיד. בדומה לכך חלה במקרים מסוימים חובת הקרבת קרבן בבית המקדש על אדם מסוים: על אף שהמצווה אינה יכולה להתבצע מחוץ לבית המקדש חל החיוב על האדם בכל מקום;בית המקדש הוא רק המקום שבו המצווה יכולה להתבצע, אך החיוב על האדם חל ללא קשר למקום הימצאו.

 יוצא דופן מיוחד של עיקרון זה הוא מצוות מזוזה, החלה על הבית. אדם אינו מחויב לחיות בבית שיש בפתחו מזוזה; החיוב הוא על הבית: אם יהודי גר בבית מסוים עליו להפכו לבית עם מזוזה. במקרה זה המצווה החלה על האדם נוגעת ישירות לבית. המינוח הקלסי המשמש להגדרת מושג זה הוא "חובת הבית" (חיוב החל על הבית), המנוגד למונח "חובת גברא" (חיוב החל על האדם). האם כאשר הגמרא משתמשת במינוח "נר איש וביתו" היא מתכוונת לרמוז כי נר חנוכה דומה למזוזה? עד כמה עלינו לדייק בלשון הגמרא? האם חיוב ההדלקה הוא על האדם אלא שמקום ביצועו הוא הבית או שמא החיוב הוא על הבית - להפוך את הבית לבית שיש לו נר חנוכה?

עלינו לעיין בשני מקורות העוסקים ביחס שבין נר חנוכה ומזוזה. הגמרא במסכת שבת (כד ע"א) אומרת כי במקרים מסוימים צריך הרואה נר חנוכה דולק לברך "שעשה נסים לאבותינו". תוספות במסכת סוכה (מו ע"א) תמהים על דין זה, המיוחד לנר חנוכה: מדוע אין ברכה דומה על ראיית סוכה בנויה? תשובתם הראשונה של תוספות מדגישה את היות מצוות נר חנוכה מצווה של פרסום הנס - תפקיד מיוחד זה של המצווה הוא המחייב, לטענתם, בברכה גם מי שלא הדליק את הנר. אולם יש לתוספות נימוק נוסף למעמדו המיוחד של נר חנוכה: מכיוון שישנם מחוסרי בית רבים - שלא יוכלו לקיים את המצווה - תוקנה ברכה מיוחדת לרואה נר חנוכה. על תשובתם זו מקשים תוספות: אם הדאגה לחסרי הבית היא כה גדולה, מדוע לא נתקן ברכה דומה על מזוזה על מנת להיטיב עם חסרי הבית שאינם יכולים לקיים מצווה זו? לענייננו, ההנחה שעמדה בבסיס השוואת תוספות בין מזוזה ונר חנוכה אינה ברורה: האם התכוונו בשאלה זו להשוות בין מזוזה ונר חנוכה מבחינת מהות המצווה - כשם שמזוזה היא חובת בית כך גם נר חנוכה הוא חובת בית - או שמא כל כוונתם היא רק להציע כי מכיוון ששתי מצוות אלו יכולות להתקיים רק בהקשר של בית יש לאפשר בשתיהן קיום דומה למי שחסר בית.

 מדברי הרמב"ם (הלכות ברכות פי"א ה"ב), לעומת זאת, עולה הגדרה ברורה יותר של מצוות נר חנוכה. הרמב"ם (כשהוא מונה מצוות שונות ואת הברכות שיש לברך עליהן) טוען שקיימים שני סוגי מצוות: "חובה" ו"רשות". הדוגמות השכיחות ביותר למצוות רשות הן מזוזה וציצית: אם אין לאדם בגד של ארבע כנפות אין הוא חייב לרכוש בגד כזה על מנת לקיים בו מצוות ציצית, ובדומה לכך אדם אינו חייב לקנות בית על מנת לקיים בו מצוות מזוזה. הרמב"ם מוסיף ואומר כי שתי קטגוריות אלו קיימות גם במצוות דרבנן, והוא מביא את מצוות עירוב חצרות (שנועדה להרחיב את רשותו של האדם על מנת שיוכל לטלטל בשבת גם מחוץ לחצרו) ואת מצוות נטילת ידיים כדוגמה למצוות רשות ואת קריאת מגילה ונר חנוכה כדוגמה למצוות חובה. מדברי הרמב"ם נראה, אם כן, כי הוא סבר שהדלקת נר חנוכה היא חובת גברא - אדם חייב במצווה גם אם אין לו בית, אלא שמבחינה טכנית אין הוא יכול לקיימה במצב כזה.

לשאלה יסודית זו בדבר גדרה של מצוות ההדלקה יש כמה נפקא מינות. הבולטת שביניהן ידועה בשם "דין אכסנאי", והיא נידונה בגמרא במסכת שבת דף כג ע"א: מה דינו של אדם המתארח בבית חברו בחנוכה - כיצד יקיים את מצוות ההדלקה? הגמרא מביאה את דעת רב ששת כי גם אורח חייב לקיים את מצוות ההדלקה. רב ששת אינו מציין אופן מיוחד שבו על האורח לקיים את המצווה, ומכאן משתמע כי עליו לקיים את המצווה כמארחו - בהדלקת נרות משל עצמו. הר"ן בפירושיו על הרי"ף מסיק מהלכה זו כי אכן יש חילוק בין נר חנוכה למזוזה: חיוב מזוזה חל רק על אדם שיש לו בית ואילו חיוב נר חנוכה חל על כל אדם - בין אם יש לו בית ובין אם לאו. בפסקה כי גם אכסנאי חייב בהדלקת נר חנוכה מורידה אפוא הגמרא מעל הפרק את האפשרות לדמות נר חנוכה למזוזה. אלא שלאחר דברי רב ששת מביאה הגמרא את דעת רבי זירא, הסבור כי אכסנאי מקיים הדלקת נר חנוכה באופן שונה: הוא נותן פרוטה למארח ובכך משתתף עמו בעלות הנר. קיום זה של מצוות ההדלקה מדגיש כי ההדלקה היא אכן חובת הבית, ועל כן על האכסנאי להתאים את עצמו למצב של העדר בית: האורח אינו יכול להדליק נר משל עצמו משום שאין הוא מדליק בביתו; ההשתתפות בשווה פרוטה כמוה כבקשה מבעל הבית שיקיים את מצוות ההדלקה עבור האורח. היו גם שהציעו כי תשלום זה הופך את האכסנאי לחלק מבני הבית ובכך מאפשר לו לקיים את מצוות ההדלקה כחלק מבני הבית. כך או כך, ברור שלדעת רבי זירא האכסנאי אינו יכול לקיים את המצווה באותו אופן שבעל הבית מקיים אותה, ומכך אנו למדים שהדלקת נר חנוכה היא חובת הבית. השאלה שהעלינו עשויה, אם כן, להיות תלויה במחלוקת רב ששת ורבי זירא.

 נפקא מינה שנייה לשאלה שהעלינו נוגעת למקום הנחת הנר. הגמרא שהוזכרה לעיל האומרת שיש להדליקו בבית אינה מציינת היכן בבית יש להדליקו. גמרא אחרת (כא ע"ב) קובעת כי יש להניח את הנר בצדה החיצוני של הכניסה לבית, ונראה שכוונתה למקום הכניסה לבית מרשות הרבים. אם נבין כך את הגמרא, כי אז יש למקם את הנר ברשות הרבים בעצם. רש"י חולק על הבנה זו ולדעתו יש להניח את הנר בכניסה אל הבית מן החצר (בימי המשנה והתלמוד חלקו כמה בתים חצר אחת). מה הכריח את רש"י למקם את החנוכייה בחצר הבית ולא ברשות הרבים? ייתכן שלדעת רש"י הדלקת נר חנוכה היא  מ צ ו ו ת  ה ב י ת  ולא רק מצווה שיש לבצעה בבית. אם הבית הוא רק המקום שבו צריכה המצווה להתבצע ניתן יהיה להניח את החנוכייה ברשות הרבים הצמודה לבית; אולם אם המצווה מוגדרת כחובת הבית יש להקפיד שהיא תהיה ממוקמת בשטח הבית. יש לציין כי פוסקים רבים חולקים על דעתו של רש"י בעניין זה, וכי אף רש"י עצמו (שבת כב; בבא קמא כב) מתיר למקם נר חנוכה ברשות הרבים בתנאים מסוימים. אין זה בתחום שיעורנו לבאר את עמדתו של רש"י בעניין, ודיינו אם נאמר כי מדברי רש"י בשבת כא ע"ב עולה שהדלקת נר חנוכה היא חובת הבית.

 דין נוסף בעניין מקומו של נר חנוכה עוסק בגובה הנחתו. הגמרא פוסלת נר שהונח בגובה עשרים אמה (כעשרה מטרים) והיא מנמקת את הפסול בעובדה שאנשים אינם מסתכלים בדרך כלל לגובה כה רב, ואם כן מטרתה הראשית של המצווה - פרסום הנס - לא תצא אל הפועל בגובה כזה. בהמשך דנה הגמרא אם יש טעם להטיל מגבלת גובה חמורה אף יותר - עשרה טפחים (100-80ס"מ) - אולם היא אינה מסבירה מה עשוי להיות טעמה של הגבלה כזו. הריטב"א מסביר כי הצעה זו קשורה לעובדה שההלכה מבחינה בגובה שמעל עשרה טפחים כרשות משפטית שונה (לדוגמה: עמוד בגובה עשרה טפחים ברשות הרבים נחשב רשות היחיד לעניין רשויות שבת) - מכיוון שמעל עשרה טפחים נמצאת רשות הלכתית שונה צריך האדם להניח את הנר בתוך עשרת הטפחים הסמוכים לקרקע על מנת שהנר יהיה באותה רשות שבה נמצא האדם. הריטב"א אמנם מסביר את הגבלת י' טפחים באופן מחודש במקצת, אולם מסקנת דבריו עולה, מכל מקום, בקנה אחד עם ההבנה שנר חנוכה הוא  מ צ ו ו ת  ה ב י ת . כשם שרש"י מתעקש למקם את הנר בתוך הבית ולא ברשות הרבים כך מקפיד הריטב"א שהנר יהיה ברשות שבה הודלק. ההגבלות שמטילים רש"י וריטב"א נובעות שתיהן מאותה תפיסה ביחס למצוות ההדלקה.