נשים בבדיקת חמץ

  • הרב חיים נבון
שיעור 19 / נשים בבדיקת חמץ
 
הגמרא בפסחים דף ד דנה בשאלת הנאמנות של נשים, עבדים וקטנים על בדיקת חמץ. מסקנת הגמרא היא ששלושתם אכן נאמנים על בדיקת חמץ, אך רק משום שהחובה לבדוק חמץ היא מדרבנן (מדאורייתא די בביטול החמץ). הראשונים העלו כאן קושיה חזקה. לפי ההלכה צריך שני עדים כשרים לדיני ממונות, לדיני עונשין ולדיני מעמד אישי. אך בתחומים אחרים - "איסורים" - די בעד אחד. כך, למשל, מותר לנו לאכול מזון שאדם אחד אמר שהוא כשר. מן הסוגיות משתמע שאפילו עד אחד שהוא פסול לעדות נאמן באיסורים. וכן מעשים שבכל יום, שכל אדם סומך על אשתו שהאוכל בביתם כשר וכו'. אם כן, מדוע מסוגיית בדיקת חמץ עולה שנשים, עבדים וקטנים פסולים להעיד מדאורייתא בנושאים אלו? הרי"ף אכן השמיט לגמרי סוגיה זו. אך ראשונים אחרים קיבלו אותה להלכה, ונאלצו להתמודד עם השאלה שהעלינו.
א. בין נשים לקטנים
רבנו דוד בונפיד (מתלמידי הרמב"ן) השיב שיש לחלק בין נשים ועבדים לבין קטנים. הגמרא דיברה על נשים, עבדים וקטנים באופן כוללני, אך למעשה יש ביניהם הבדל יסודי בהקשר זה. נשים ועבדים אכן כשרים לעדות באיסורין גם מדאורייתא, אך קטנים כשרים רק כשמדובר בעדות דרבנן. זאת משום שבקטנים אין רק הבעיה הפורמלית של הפסול לעדות, אלא גם חשש מעשי שלא ידייקו בדבריהם. לכן אנחנו מחמירים בעדות קטנים בדיני דאורייתא, גם במקום שלא צריך שני עדים כשרים, אך מקילים בדיני דרבנן.
הריטב"א הלך בכיוון דומה, אך מעביר את הקו המבדיל במקום שונה:
"יש מפרשים דמשום עבדים וקטנים נקטה, דאילו בנשים - אף באיסורין של תורה נאמנים"             
                 (ריטב"א, פסחים ד ע"ב ד"ה הימנינהו).
לדעת הריטב"א, עבדים כמוהם כקטנים, ואינם נאמנים במקום שעלול להיות מעורב איסור דאורייתא. גם על עבדים איננו סומכים שיקפידו לדייק. נשים, לעומת זאת, נאמנות בכל דבר.
ב. טירחה
מהר"ם חלאווה (מתלמידי הרשב"א) הציע תשובה אחרת. לדבריו, נשים נאמנות בנושאים דאורייתא רק במקום שאין בדבר טרחה. אך בדבר הדורש טרחה, כבדיקת חמץ מדוקדקת, אין להאמין להן. אמנם, הוא עצמו מעיר שמעשים שבכל יום שנשים נאמנות על הכשרת הבשר, כולל ניקור החֵלב וגיד הנשה וגם מליחה, שאלו פעולות שיש בהן טרחה רבה, ולכן הוא מציע אבחנה נוספת:
"ואפשר דלא חיישינן לעצלות אלא במידי שצריך לחזור אחריו ממקום למקום; אבל במה שבידה, אם אתה מאמינה שמתחלת במלאכה - האמינה על סיומה, דלא ברשעת עסקינן, שתראה האסור ותעלים עינה ותניחנו"  (מהר"ם חלאווה, פסחים ד ע"ב ד"ה כיון).
לדבריו, החשש לגבי נאמנות אישה קיים רק כאשר מדובר בטרחה גדולה וגם בפעולה הדורשת מאמץ יזום ומעבר ממקום למקום. כאשר אישה מחזיקה בידה בשר - היא תעשה את כל הדרוש להכשיר אותו, שהרי אינה רשעה, ואינה רוצה לאכול בשר לא כשר (ולהאכיל ממנו אחרים). אך כאשר צריך לעבור ממקום למקום כדי לחפש אחרי חמץ וכו' - בזה מאמינים לאישה רק כאשר מדובר באיסור דרבנן, ולא כאשר מדובר באיסור דאורייתא.
התוספות הציעו ניסוח אחר של תירוץ זה:
"גבי בדיקת חמץ, אף על גב דבידם (= שהדבר בשליטתן), מכל מקום אי הוי מדאורייתא - לא מהימנינן להו, משום דאיכא טירחא יתירתא, וצריך דקדוק גדול, כדמוכח בירושלמי, שמפרש מפני שנשים עצלניות הן"   (תוספות פסחים ד ע"ב ד"ה הימנוהו).
התוספות מכניסים לתמונה גורם נוסף - "בידו" (= בשליטתו). לדעת התוספות, אין עד אחד נאמן אלא אם מדובר בדבר שבידו לתקנו. הגורם הזה עולה בסוגיות (יבמות פח ע"א), אך לא ברור האם הוא נחוץ לאמינות הבסיסית של עד אחד בכל מקרה, או רק למקרה שבו "איתחזק איסורא". מה פירוש "איתחזק איסורא"? כאשר אדם טהור מעיד שלא נגע בטומאה, הרי שנקודת המוצא הייתה טהרה, והוא רק מעיד שהמצב לא השתנה. אך כאשר אדם טמא מעיד שטבל במקווה, נקודת המוצא הייתה טומאה. יש כאן "חזקת טומאה" (במקרים אחרים: "חזקת איסור"), והעדות באה לשנות את המצב הקיים. ייתכן שדווקא במקרה כזה דורשים את הגורם של "בידו". גם אצלנו לא ברור האם התוספות דורשים את הגורם של "בידו" רק בגלל שיש כאן חזקת איסור (נקודת המוצא היא שהיה חמץ בבית), או בלי קשר לכך.
אפשר להבין שהשיקול של "בידו" מוסיף לעד נאמנות: בידו לשנות את המצב בדרך לגיטימית, ואם כך - מה לו לשקר. אין שום סיבה שאדם ישקר ויטען שהפריש תרומות ומעשרות מן הפירות, כאשר הוא באמת יכול לבצע זאת בקלות רבה. במקום להסתבך בשקר הוא יכול פשוט לבצע את ההפרשה. אך אם נבין שבידו נחוץ רק במקום שנקודת המוצא היא חזקת איסור, אפשר לומר שעצם העובדה שבידו לתקן מקעקעת את חזקת האיסור. אולי אדם טמא אינו "בחזקת טומאה", כיוון שבידו בכל רגע ללכת למקווה ולהיטהר. אין חשיבות הלכתית למצבו בתחילת התהליך, משום שהמצב הזה הפיך. אם השיקול של "בידו" מנטרל את חזקת האיסור, חזרנו למצב הראשוני, ובו עד אחד נאמן באיסורים.
בכל מקרה, טענת התוספות היא שאף שמדובר באישה היכולה לבדוק את החמץ ("בידה") ולכן הייתה צריכה להיות נאמנת – אין היא נאמנת, משום שיש כאן טרחה יתרה. אם כן, לפי התוספות יש מקום לומר שהשיקול של טרחה יתרה אינו רק חומרה צדדית, אלא פסול מעיקר הדין: כאשר מדובר בנשים עצלניות ובטרחה יתרה, אי אפשר לקרוא למצב הזה "בידו". אמנם האישה יכולה לשנות את המצב ההתחלתי  ולבדוק את החמץ, אך הפעולה הזו דורשת ממנה מאמץ גדול, ולכן לא באמת היא "בידה". אם כדי לטבול במקווה אדם צריך לטוס 16 שעות במטוס, האם גם אז נאמר שהטבילה היא "בידו"? קשה לומר זאת. התוספות טוענים שכיוון שהנשים "עצלניות הן", ובדיקת חמץ דורשת טרחה יתרה, ממילא אין להחשיב את הבדיקה כאופציה רלוונטית מבחינתן - "בידה". ואם אין "בידו", עד אחד אינו נאמן.
אם נאמץ את הגישה הזו, נוכל אולי למצוא נפקא מינה למעשה בין התוספות למהר"ם חלאווה: מה הדין כאשר האישה מעידה שמישהו אחר ביצע בדיקת חמץ? לפי המהר"ם חלאווה, אין לכאורה כל סיבה שלא נאמין לה (אפילו בדאורייתא). חכמים חששו שנשים יתעצלו לבדוק בעצמן, אך אין כל סיבה שלא נאמין להן שמישהו אחר בדק. לפי התוספות, לעומת זאת, יש מקום לומר שהשיקול של טרחה מביא לכך שבדיקת חמץ אינה נחשבת "בידה", וממילא האישה אינה נאמנת כלל (בנושאים דאורייתא), שהרי עד אחד נאמן רק כאשר בידו לתקן.
התוספות ומהר"ם חלאווה הביאו אסמכתא לדבריהם מן הירושלמי על אתר:
"הכל נאמנין על ביעור חמץ, אפילו נשים אפילו עבדים.            
ר' ירמיה בשם ר' זעירה: לית כאן 'אפילו נשים'; נשים עצמן הן נאמנות. מפני שהן עצלות, והן בודקות כל שהוא כל שהוא"
                               (ירושלמי פסחים פ"א ה"א).
בירושלמי הזה ישנו קושי פרשני. קשה להבין מה בדיוק אומר ר' ירמיה. המאירי פירש את דבריו כך:
"'לית כאן נשים', כלומר: לא הוצרכנו להכשיר בדיקתן מטעם זה, שמתוך שהן עצלניות - בודקות כל שהן, רוצה לומר: עושות מלאכתן במתון, ואינן טרודות בעסקים אחרים, ובודקות כל שהן, רוצה לומר: בכל כחן, יפה יפה"     
              (מאירי פסחים ד: ד"ה ובתלמוד המערב).
לפי פירושו של המאירי, הירושלמי אומר דברים הפוכים לחלוטין מדברי התוספות. ר' ירמיה מסביר שהניסוח "אפילו נשים נאמנות" הוא ניסוח מטעה, משום שמשתמע ממנו שיש חידוש כלשהו בנאמנות הנשים על בדיקת חמץ, בעוד האמת היא שהן בודקות חמץ לא פחות טוב מן הגברים. לפי פירושו ר' ירמיה לא ערער על נאמנות הנשים, אלא להפך - בא להעצים אותה. וכמותו פירש גם רבנו מנוח:
"מתוך שהן עצלות, ואין להן דבר שיהו טרודות בו, הן בודקות הכל. ולא הוצרך לומר 'אפילו נשים', שבדיקתן יפה מבדיקת אנשים"        (רבנו מנוח, הלכות חמץ ומצה ב', יז).
לפי גישת המאירי ורבנו מנוח, כאשר נאמר על הנשים שהן "עצלות", אין הכוונה לתכונת אופי שלהן, שבגללה הבדיקה אינה יסודית, אלא לעובדה חברתית: הנשים אינן עובדות מחוץ לבית, ולכן יש להן יותר פנאי לבדוק באופן יסודי. "עצלות" = "פנויות" (לעבודות הבית). פירוש זה עומד בניגוד גמור לגישתו של התוספות. 
קרבן העדה פירש את הירושלמי אחרת: לדעת ר' ירמיה אין לגרוס "אפילו נשים", שבכך שהנשים נאמנות להעיד על ביעור חמץ אין כל חידוש, שהרי נאמנות גם לבצע את הבדיקה עצמה, ולא רק להעיד על מישהו אחר שעשה. עד כאן דבריו הולמים את פירוש המאירי ורבנו מנוח. אך הוא פירש שהביטוי "מפני שהן עצלות" אינו המשך דברי ר' ירמיה, אלא טענה של הגמרא כנגד דבריו: הגמרא טוענת כנגדו שנשים אינן נאמנות לבצע את הבדיקה בעצמן, מפני שהן עצלות, והן נאמנות רק להעיד שמישהו אחר בדק.[1]
אך פני משה פירש שיש לשנות את הגרסה בירושלמי, והגרסה הנכונה בדברי ר' ירמיה היא "נשים עצמן אין נאמנות". לפי הגרסה הזו, ר' ירמיה לא שאל מה החידוש בכך שנשים נאמנות, אלא טען שנשים כלל אינן נאמנות, וזאת משום שהן עצלות. לפי הפירוש הזה, אכן יש בדברי הירושלמי ראיה לתוספות. חסרונו הוא, כמובן, בשינוי הגרסה.
ג. האם יודעות שיש איסור
המרדכי הביא תשובה בכיוון שונה לשאלתנו היסודית - מדוע הגמרא מפקפקת בנאמנות הנשים:
"דאף על פי דנשים נאמנות אף בדאורייתא, כגון ניקור גיד וחלב ומליחת בשר, היינו בדבר שיודעות הנשים שיש בודאי איסור. אבל על בדיקת חמץ, סבורות הן שאין חמץ בחורין, ונמנעות מלבדוק מפני עצלותם"
                                 (מרדכי פסחים סימן תקל).
על פי המרדכי, החילוק אינו ברמת הטירחה הדרושה, אלא בתדמית של האיסור וברמת הנחיצות שלו בעיני הנשים. הנשים בודקות היטב רק מה שנראה להן בעייתי, ובדיקת חמץ נראית להן מיותרת. הגהות אשר"י הסיק מכאן מסקנה למעשה:
"ומכאן משמע דנשים אין נאמנות לבדוק דגים קטנים מפני הטמא"
                     (הגהות אשר"י פסחים פ"א סימן ג).
כאשר לוכדים ברשת דגים קטנים, יש צורך למיין אותם לדגים כשרים ולדגים אסורים. כנראה רוב מוחלט של הדגים הנלכדים כך היו כשרים, ולכן הנשים זלזלו במלאכת המיון.
ד. בדיקה שלהן או בדיקת אחרים
הראב"ד הביא תשובה אחרת, מעניינת ביותר:
"דאי אמרי אנן בדיקניה לא הווה צריך למימר הימנוה רבנן בדרבנן, דאפילו בדאורייתא נמי מהימני, כגון נטילת הגיד והחלב שאנו סומכים על הנשים... וטעמא דמילתא, דהכל חברים אצל מצוות מכיוון שהם עוסקים בהם, עד שייחשדו, כמו שנחשדו עמי הארץ על המעשרות כשנבדקו; שאם לא כן, איך אדם סומך בניקור הבשר ובדיקת הירקות על אשתו בירקות שהוחזקו בתולעים. אלא ודאי דהכא לאו דאמרי אנן בדקינן, אלא דאמרי בדיק ליה מאן דהוא"
      (ראב"ד, כתוב שם, פסחים א ע"ב בדפי הרי"ף).
הראב"ד אמר שאכן בדרך כלל פסולים לעדות אינם כשרים להעיד על איסורים. ישנו מצב אחד חריג שבו אנו מאמינים גם לפסולים, והוא כאשר הם מעידים על מצווה שעשו. בהקשר זה כל אדם הוא בחזקת צדיק, שלא יוציא תקלה מתחת ידו, עד שלא יוכח שמעל באמון הזה. הרב אהרן ליכטנשטיין (בשיעוריו על פסחים, עמ' 62), העיר שאין מסתמכים כאן על נאמנות הדובר, אלא על חזקה שפעל כהלכה, בלי קשר לנוסח דבריו.
כבר הצענו לעיל את החילוק בין מקרה שהנשים בדקו בעצמן, למקרה שהנשים מעידות על מישהו אחר שבדק; הראב"ד העלה את החילוק הזה במפורש, אך בכיוון הפוך. אנחנו הצענו שאולי נשים נאמנות להעיד על אחר שבדק, אף שאינן נאמנות להעיד שהן עצמן בדקו, משום שהן עצלות. הראב"ד הציע שנשים נאמנות דווקא להעיד על עצמן, ולא על אחרים. כשהן מעידות על אחרים, הן פועלות כעדוֹת - ולכך אינן נאמנות. כשהן מעידות על עצמן שבדקו את הבית מחמץ, אנו מאמינים שלא יבואו להכשיל אחרים בעבירה.[2]
ה. פסיקת ההלכה
השו"ע פסק (או"ח תל"ז, ד) שאישה, עבד וקטן נאמנים לומר שהם בדקו חמץ. המשנה ברורה שם סייג פסיקה זו: "מכל מקום לכתחילה אין נכון לצוות לאלו לבדוק, שהבדיקה יש בה טורח גדול, ויש לחוש שמא יתעצלו". אך הרב יחיאל אפשטיין, בעל ערוך השולחן, כתב אחרת:
"הכל נאמנים על בדיקת חמץ, אפילו נשים ועבדים וקטנים... ואף על גב שיש לנשים נאמנות גם בדאורייתא, כשחיטה וניקור ומעשר וחלה, מכל מקום בדיקת חמץ, דהוי טירחא גדולה, אי לא הוה מדרבנן לא היו נאמנות... ומ"מ אף כשביטל, אין כדאי לסמוך לכתחילה על בדיקת נשים [מג"א סק"ח]. והאידנא (= עכשיו) נשי דידן בודקות יותר בטוב ומחטטין אחר משהו חמץ ורוחצין ומנקין כל המקומות, ומדקדקות יותר מאנשים"            (ערוך השולחן או"ח תל"ז, ו-ז).[3]
מעיקר הדין נשים כשרות להעיד על איסורים; וּודאי שנאמנות על בדיקת חמץ, שהצורך בה הוא מדרבנן בלבד. אמנם יש שציינו שלוּ הייתה זו מצווה דאורייתא לא היו נאמנות, משום שחוששים שיזלזלו במצווה זו. מכאן היו שהסיקו שגם בימינו עדיף שגברים יבדקו חמץ ולא נשים. אבל כפי שציין ערוך השולחן, החשש הזה רחוק מלשקף את מציאות חיינו. בימינו הנשים מקפידות לבער את החמץ יותר מן הגברים, ולכן יכולות לבדוק חמץ ללא ספק.
לתגובות ולהערות: [email protected]
 
 
 

[1] פירוש זה קרוב לשיטת מהר"ם חלאווה, כפי שביארנו אותה, יותר מאשר לשיטת התוספות.
[2] יש להעיר שהתוספות רי"ד העלה תירוץ דומה במקצת. לדבריו, נשים נאמנות להעיד על בדיקת חמץ בביתן שלהן, או על הפרשת תרומות ומעשרות מטבל שלהן. אך אינן נאמנות מדאורייתא להעיד שביצעו דבר שלא היה מוטל עליהן, כגון להפריש תרומות ומעשרות מטבל של אחרים, או לבדוק בית של אחרים. גם כאן עולה שאין מדובר בנאמנות ממש, אלא פשוט בהנחה שהנשים ביצעו את המצווה המוטלת עליהן כתיקנה וכהלכתה.
 
[3] והשוו גם לדבריו של הנצי"ב: "מנהג הנשים שלא להשתמש בפסח בקדירות שמבשלים בהם ביצים... וכן מחמירות בקדירה שמבשלים תפוחי אדמה עם הקרום העליון... ולחומרת הנשים אין קץ" (שו"ת משיב דבר חלק ב סימן סא).