נשים במצוות פרו ורבו

 

א. גדרי מצוות פרו ורבו

את דיוננו במצוות פרו ורבו נתחיל בשאלה מהם גדרי המצווה. מתי מקיים אדם מצוות פרו ורבו?

"משנה. לא ייבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים: שני זכרים, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר: 'זכר ונקבה בראם'...                             
תניא: רבי נתן אומר, בית שמאי אומרים: שני זכרים ושתי נקבות, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה...   
תניא אידך: ר' נתן אומר, בית שמאי אומרים: זכר ונקבה, ובית הלל אומרים: או זכר או נקבה"         
                                   (יבמות סא ע"ב-סב ע"א).

 במשנה ובברייתות עולות ארבע דעות בנוגע לשאלה מתי קיים אדם מצוות פרו ורבו: (א) כשיש לו בן או בת; (ב) כשיש לו בן ובת; (ג) כשיש לו שני בנים; (ד) כשיש לו שני בנים ושתי בנות. הדעה הפשוטה ביותר, לכאורה, היא זו המדברת על בן או בת. לפי דעה זו, ברגע שאדם הוליד צאצא כלשהו, הוא קיים את המצווה. קל להבין גם את הדעה הדורשת בן ובת: לפי דעה זו, אדם יצא ידי חובה כאשר העמיד יחידה המאפשרת את המשך קיומו של המין האנושי. כדי להמשיך להתקיים, המין האנושי צריך זכרים ונקבות; מי שתרם גם בן וגם בת - עשה את שלו (וכך אכן נפסק להלכה - שולחן ערוך אבן העזר א', ה). אפשר להסביר גם את הדעה הדורשת שני בנים ושתי בנות. כדי שהמין האנושי ימשיך ויתרבה, צריך שיהיו יותר ילדים מאשר הורים. אם כך, כל זוג חייב להוליד ארבעה, וכך לתרום לריבוי המין האנושי.

הדעה היחידה שקשה מאוד להבין היא דעת בית שמאי במשנה, שגדר המצווה הוא שני בנים זכרים. הגמרא מסבירה שבית שמאי למדו זאת ממשה רבנו, שפרש מאשתו אחרי שהיו לו שני בנים. ייתכן שבית שמאי סבורים שכיוון שמצוות פרו ורבו מוטלת רק על הזכרים, אדם יצא ידי חובה אם העמיד שניים שיהיו מחויבים במצווה זו עצמה, ומכוחה יחפשו נשים ויולידו גם הם ילדים. ועדיין הסברה קשה: לפי בית שמאי, ייתכן שכל העולם כולו יקיים מצוות פרו ורבו על ידי לידת זכרים, והמין האנושי ייכחד מחמת היעדר נקבות.

 

הגמרא מביאה מחלוקת בנוגע לשאלה מה דינו של אדם שהיו לו ילדים - ומתו:

"איתמר: היו לו בנים ומתו, רב הונא אמר: קיים פריה ורביה, רבי יוחנן אמר: לא קיים. רב הונא אמר קיים, משום דרב אסי, דאמר רב אסי: אין בן דוד בא - עד שיכלו כל נשמות שבגוף... ורבי יוחנן אמר: לא קיים פריה ורביה; 'לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ' (ישעיהו מ"ה, יח) [= ה' יצר את העולם על מנת שיהיה מיושב] בעינן, והא ליכא"   (יבמות סב ע"א).

לכאורה היינו אומרים בפשטות שבמקרה זה האדם קיים את המצווה. הרי נולדו לו ילדים, וברגע זה יצא ידי חובת פרו ורבו; איך אפשר לומר שלמפרע התבטלה המצווה? אך מעניין לציין שגם רב הונא, שסבר שאדם שמתו ילדיו קיים את המצווה, לא העלה את הטענה שהצענו כאן. הוא העלה טענה שונה לחלוטין: הגאולה תגיע רק אחרי שירדו לעולם כל הנשמות שאמורות לעשות זאת. לדעתו, עיקר מצוות פרו ורבו נועדה לקדם את הגאולה, על ידי כך שירדו לעולם נשמות רבות ככל היותר; ומי שהוליד ילדים תרם למטרה זו, אף אם בסופו של דבר הם נפטרו. רבי יוחנן חולק עליו, וטוען שאדם שנפטרו ילדיו אינו מגשים את מטרת המצווה - "לשבת יצרה" (וכך נפסק להלכה). מדברי רבי יוחנן עולה שמצוות פרו ורבו אינה מצווה הממוקדת במעשה מסוים, אלא במצב. המצווה היא שלאדם יהיה זרע, ועל ידי כך הוא יתרום את תרומתו להישרדות המין האנושי (ולריבויו). כאשר המצב הזה אינו קיים - האדם לא קיים את המצווה. וכך הסביר בעל המנחת חינוך (מצווה א).

נעיר עוד שגם רב הונא מקבל את ההנחה שמצוות פרו ורבו ממוקדת במצב ולא במעשה. אלא שלדעתו המצב שבו מתמקדת המצווה הוא מצב מלאי הנשמות העומדות להיוולד שנותרו בשמים. וגם אם בניו של אותו אדם נפטרו, מאגר הנשמות העתידות להיוולד לא גדל, והוא תרם את תרומתו להקטנתו, וממילא לקירוב הגאולה.

הגמרא קובעת שלדעת רבי יהושע אין לאדם לחדול מהולדה, גם אחרי שהגיע למינימום של קיום המצווה:

"רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו - ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו - יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר: 'בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים'"     (יבמות סב ע"ב).

בעקבות רבי יהושע, פסק כך גם הרמב"ם:

"אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם"

                         (רמב"ם, הלכות אישות ט"ו, טז).

מפרשי הרמב"ם מציינים כמקורו את דברי רבי יהושע; אך צריך לשים לב שהרמב"ם נוקט נימה שונה למדי. כבר הרי"ף כתב שדברי רבי יהושע הם מדרבנן ולא מדאורייתא, כפי שכתב גם הרמב"ם. בעל המאור והרמב"ן אף כתבו שאין מדובר במצווה דרבנן ממש, אלא ב"מנהג דרך ארץ". מפשט דברי רבי יהושע עולה שמדובר בעצה טובה לאדם שרוצה לקיים מצוות פרו ורבו; שהרי אם בעתיד חלילה ימות אחד מילדיו, יתברר שלא קיים את המצווה. לשם כך טוב מלכתחילה להרבות בילדים. ואולי סתם מדובר בעצה טובה להרבות ילדים, בלי קשר למצווה, שמא חלקם לא יזכו חלילה לחיות.

כל זה בנוגע לדברי רבי יהושע. אך בדברי הרמב"ם משתמע שאין מדובר רק בדאגה שמא חלק מהילדים לא ישרדו, אלא בעניין בעל ערך בפני עצמו: גם אם בעזרת ה' כל הילדים ישרדו, "כל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם". נציין שגם הרמב"ם הגביל דין זה וכתב: "...כל זמן שיש בו כוח"; ומכאן שגם לדעתו אין מדובר בחובה הלכתית גמורה. מה פירוש "כל זמן שיש בו כוח"? נראה שאין הכוונה רק לכוח פיזי, אלא גם ליכולת לפרנס את הילדים, לשלום בית ועוד (יעויין תרומת הדשן סימן רסג).

לסיום פרק זה, נזכיר עוד שאלה אחת: באיזה גיל חייבים בקיום מצוות פרו ורבו? המשנה באבות קובעת: "בן שמונה עשרה לחופה" (פ"ה מכ"א). הרמב"ם (הלכות אישות ט"ו ב) פסק שהאיש חייב במצוות פרו ורבו מגיל שבע עשרה. המגיד משנה טען שהכוונה היא שאדם הגיע לגיל 17 ונכנס לשנתו ה-18, וזו גם כוונת המשנה.

עוד נאמר בברייתא במסכת קידושין:

"תנא דבי רבי ישמעאל: עד כ' שנה, יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ' ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו"

                                            (קידושין כט ע"ב).

בעקבות הגמרא, פסק גם הרמב"ם (שם) כי אם הגיע לגיל עשרים ועדיין לא נשא אישה, "הרי זה עובר ומבטל מצוות עשה". יש הבדל בין אי-קיום מצוות עשה לביטול מצוות עשה. אם עדיין לא הנחתי תפילין הבוקר - לא קיימתי (בינתיים) מצוות עשה. אך אם לא הנחתי תפילין במשך היום כולו - ביטלתי מצוות עשה, באופן שכבר אי אפשר לתקן. לדעת הרמב"ם, זמן מצוות פרו ורבו (ליתר דיוק: זמן הנישואין כמכשיר לפרו ורבו) הוא גיל עשרים. לפני גיל זה, אפשר לומר שהאדם לא קיים עדיין מצוות פרו ורבו, אך אי אפשר לומר שביטל אותה. קצת קשה להבין מאיפה נטל הרמב"ם את הניסוח של ביטול מצוות עשה. מדברי חז"ל משתמע שגיל עשרים משמעותי לעניין הרהורי עבירה, ולאו דווקא לעניין קיום מצוות פרו ורבו.

מעבר לזה, יש קושי גדול בדברי חז"ל לגבי "בן שמונה עשרה לחופה". הרי לכאורה אדם מתחייב בכל המצוות בגיל 13. מדוע אינו מתחייב מיד בפרייה ורבייה, אלא החיוב חל רק בגיל 18? יש אחרונים שטענו שחכמינו דוחים קיום מצוות פרו ורבו, כדי שאדם יוכל ללמוד תורה בנערותו. אך לפי ההלכה יש לאדם להפסיק את לימודו כדי לקיים מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, ומצוות פרו ורבו ודאי שייכת לקטגוריה זו! לכאורה היה ראוי לקיים מצוות פרייה ורבייה מיד בגיל 13, גם אם הדבר יוביל לביטול תורה.

כך השיב לשאלה זו הרב יעקב אריאל:[1]

"והכרח לומר אפוא שאכן מצוות פרו ורבו אינה תלויה בזמן ידוע וקבוע, וכשם שיש מצוות שזמנן כל היום, למשל, וכל חיובן בבוקר הוא רק משום זריזין מקדימין למצוות, כך גם מצות פו"ר זמנה כל החיים, אלא שמצוה להזדרז ולקיימה מוקדם ככל האפשר, אך אין זו חובה מידית, ולכן אם קיימת סיבה מוצדקת מותר לדחות את הנישואין ועמם את מצות פו"ר לזמן אחר, וכל שכן כשהסיבה היא לימוד תורה שהיא כנגד כולם. וכמו שמצינו, שמצוה שאפשר לקיימה ע"י אחרים מותר לדחותה בגלל לימוד תורה, הוא הדין מצוה שאינה עוברת, שמותר לדחותה לזמן אחר בגלל לימוד תורה...
ומובן היטב מדוע אין חיוב לשאת אשה מיד בהגיע האדם למצוות בגיל שלוש עשרה, כמו שכתב החלקת מחוקק, משום שבן חמש עשרה לגמרא" (הרב יעקב אריאל, ספר אסיא ד).

לדברי הרב אריאל מצוות פרו ורבו אין לה זמן מוגדר, אלא אדם צריך לקיימה לפני שיוצא מן העולם. אמנם חכמים נתנו בה שיעור, בנסיבות של זמנם ומקומם, שתחילת קיום המצווה צריכה להיות בגיל 18, ולכל המאוחר בגיל 20. מעבר לכך הדחייה אינה מוצדקת, ולכן יש בכך ביטול מצוות פרו ורבו. מסתבר מאוד לומר שזמן זה תלוי בנסיבות הפרטיות של כל תקופה ותקופה.

ב. חיוב נשים במצווה

המשנה מביאה מחלוקת תנאים בשאלה האם נשים חייבות בפרייה ורבייה:

"האיש מצֻווה על פריה ורביה, אבל לא האשה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר: 'ויברך אותם אלהים ויאמר להם [אלהים] פרו ורבו'"             (יבמות סה ע"ב).

 להלכה נפסק שנשים פטורות ממצוות פרו ורבו (שולחן ערוך אבן העזר א', יג).

האם אישה שילדה ילדים קיימה בדיעבד את מצוות פרו ורבו ועלה לה הדבר למצווה? באופן פשוט נראה שכן, כפי שאמרנו לגבי מצוות עשה שהזמן גרמן, לפי השיטה שנשים יכולות לברך עליהן. אף שנשים אינן חייבות במצוות אלו, אם בחרו לקיים אותן - עלתה להן מצווה. וכן כתב הר"ן בתשובותיו (בשם "הרב רבי דן"): "דאע"ג דקיימא לן דאתתא לא מיפקדא אפרייה ורבייה, אומר אני דאפילו הכי אית לה מצוה, אף על גב דאינה מצווה ועושה" (שו"ת הר"ן סימן לב).

בגמרא ביבמות סה ע"ב נאמר עוד שאף שאישה אינה מצווה על פרייה ורבייה, בכל אופן היא זכאית לתבוע מבעלה שיולידו ילדים, שיתמכו בה וידאגו לה לעת זקנה. עוד עולה מן הסוגיה שם שכיוון שאישה אינה חייבת בפרייה וברבייה, אין איסור לעקר אישה על ידי שתיית "כוס של עקרין" (עיקור כימי). וכך נפסק להלכה (שולחן ערוך אבן העזר ה', יב. ועיין בבית שמואל שם ס"ק יד, שההיתר דווקא על ידי עיקור כימי, אך לכתחילה אסור לעקר אישה בפעולה כירורגית).

מדוע נשים פטורות ממצווה זו? המשך חכמה העלה כמה הצעות:

"לא רחוק הוא לאמר הא שפטרה התורה נשים מפו"ר וחייבה רק אנשים, כי משפטי ה' ודרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל... ואם כן, נשים שמסתכנות בעיבור ולידה... לא גזרה התורה לצוות לפרות ולרבות על אישה. וכן מותרת לשתות כוס עיקרין...       
עוד ייתכן לאמר בטעם שפטרה התורה נשים מפו"ר, משום דבאמת הלא הטביעה בטבע התשוקה [= לפרייה ורבייה], ובנקבה עוד יותר... ודי במה שהיא מוכרחת בטבע"

                              (משך חכמה, בראשית ט', ז).

ר' מאיר שמחה העלה כאן שני נימוקים לפטור הנשים: ראשית, התורה לא רצתה לצוות ולהכריח את הנשים לעשות דבר המסכן אותן. שנית, נשים משתוקקות לילדים מרצונן החופשי, ולפיכך אין צורך לצוות עליהן (אפשר לומר שבדומה לכך התורה ציוותה על ילדים לכבד את הוריהם, אך לא הייתה צריכה לצוות על הורים לאהוב את ילדיהם). בהמשך דבריו הביא המשך חכמה עוד נימוק אפשרי: האיש שמצווה בפרייה ורבייה, אם הוא מגלה שאשתו עקרה, יכול מעיקר דין התורה לשאת אישה נוספת. אבל לו האישה הייתה מצווה על פרייה ורבייה והייתה מגלה שבעלה עקר, לא הייתה לה ברירה אלא להתגרש ממנו - ובזה לא רצתה התורה. בלשונו: "לגזור על האישה כי תנשא לאיש ולא יוליד תצא מאהוב נפשה ותקח איש אחר - זה נגד הטבע, לאהוב השנוא ולשנוא האהוב".

ג. "לשבת יצרה"

הסוגיות העוסקות ב"פרו ורבו" מזכירות בארבעה הקשרים שונים פסוק מספר ישעיהו: "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיהו מ"ה, יח). באילו הקשרים מזכירה זאת הגמרא?

1. הגמרא מביאה פסוק זה כנימוק לגורסים שדי בבן אחד או בבת אחת לקיום מצוות פרו ורבו (יבמות סב ע"א). אם טעמה של מצווה זאת הוא "לשבת יצרה" - להוסיף ליישוב העולם - אדם קיים זאת ברגע שהוליד בן או בת.

2. לדעת רבי יוחנן, אם מת בנו - לא קיים מצוות פרייה ורבייה, כי "לשבת יצרה" (שם). גם רבי יוחנן מתייחס לקביעה "לשבת יצרה" כמנמקת את טעמו של דין פרו ורבו; ולכן, כשאין תרומה ליישוב העולם, לא קיים את המצווה. בסעיף הקודם ראינו ש"לשבת יצרה" משמש כדי לצמצם את תביעות המצווה; כאן הוא משמש להרחבתן.

3. רבא טוען שאם הוליד בן ובת ומתו והותירו צאצאים - הסבא נחשב כמי שקיים מצוות פרו ורבו, כי "לשבת יצרה בעינן, והא איכא" (שם סב ע"ב). שוב אנו רואים ש"לשבת יצרה" מגדיר את האופי והמגמה של מצוות פרייה ורבייה. אם הבן תרם ליישוב העולם על ידי לידת ילד, הרי לעניין המצווה (של אביו - הסבא) נחשב כאילו קַיים בעצמו, שהרי העיקר הוא תרומתו ליישוב העולם.

4. המשנה בגיטין דנה באדם שחציו עבד (כנעני) וחציו בן חורין. מציאות כזו יכולה להיווצר כאשר עבד שייך לשני אדונים בשותפות, ואחד מהם משחרר אותו. איך מתנהלים חייו של אדם כזה?

"מי שחציו עבד וחציו בן חורין, עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל. בית שמאי אומרים: תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם; לישא שפחה אי אפשר - שכבר חציו בן חורין, בת חורין אי אפשר - שכבר חציו עבד. ייבטל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: 'לא תהו בראה לשבת יצרה'! אלא כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי"     (גיטין מא ע"א-מא ע"ב).

עבד כזה אינו יכול לקיים פרייה ורבייה, שהרי אינו יכול לשאת שפחה (משום שחציו ישראל בן חורין), ואינו יכול לשאת יהודייה בת חורין (משום שחציו עבד כנעני). חכמים תובעים מבעליו של חצי עבד כזה לשחרר אותו, כדי שיוכל לקיים פרייה ורבייה.   

התוספות בסוגיה זו העלו שאלה קשה. חכמינו אמרו שצריך לשחרר את העבד שחציו בן חורין, משום שאינו יכול לקיים פרייה ורבייה על ידי נשיאת שפחה. אך הרי הגמרא ביבמות אמרה שממילא עבד אינו מקיים מצוות פרייה ורבייה, משום שבניו אינם מיוחסים אליו ואינם נקראים על שמו! ואם כן, לכאורה נגיע למסקנה שצריך לשחרר כל עבד (ולא רק מי שחציו בן חורין), כדי שיוכל לקיים מצווה זו! 

התוספות השיבו שעבד כנעני רגיל יכול לשאת שפחה. בכך הוא אמנם אינו מקיים את מצוות פרייה ורבייה במלואה, שהרי בניו אינם מיוחסים אליו, אך הוא מקיים "לשבת יצרה", כלומר - תורם תרומה כלשהי ליישוב העולם. דין "שֶבת" מצטייר בדברי התוספות כמצווה הנפרדת במובן מסוים מ"פרו ורבו". מצוות שֶבת מתקיימת גם על ידי עבדים, אף שבניהם אינם מיוחסים אליהם.

מדבריהם עולה חידוש נוסף. כאמור, להלכה נפסק שנשים פטורות ממצוות פרו ורבו. ייתכן שאם קיימו פרו ורבו עלתה להם מצווה, אך ודאי שאינן חייבות בכך. אבל לדעת התוספות נשים חייבות במצוות שֶבת, אף שפטורות מפרו ורבו.

הרב אהרן ליכטנשטיין הציע שלפי הבנת התוספות, ש"שֶבת" היא מצווה נפרדת, ייתכן שמצווה זו תלויה במצב העולם. ייתכן מצב שבו העולם מיושב לעייפה, ואז מצוות שֶבת לא תהיה שייכת, אלא רק מצוות פרו ורבו, שהיא ממוקדת וחד-משמעית יותר.